מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

החיים על פי סבתא עדינה קוטין

עדינה וכפיר (בחולצה אדומה)
עדינה שוכבת ליד אביה פנחס
ילדות במושבה רחובות

ההורים של סבתא עדינה

לאבא של סבתא קראו פנחס פטשניק, בן בנימין ואדלה אשר גרו בעיירה ז'אלושיצ'ה שבפולין. כשהיה בן 12, המשפחה עברה לעיר לוד'ג. מלחמת העולם השנייה פרצה כאשר פנחס היה בן 15. כל משפחה בעיר נדרשה לשלוח אדם אחד שיעבוד עבור הגרמנים, פנחס, שהיה נער חסון ובריא התנדב למשימה. לפנחס היו חמישה אחים נוספים, הם והוריו נספו בשואה. במשך חמש שנות המלחמה עבר פנחס בין 11 מחנות ריכוז ועבודה ברחבי פולין. בתום המלחמה, גוייס לפלמ"ח על ידי נציגים שנשלחו מפלשתין (לפני הקמת המדינה) ונשלח לאיטליה, לצורך הכשרה בפלמ"ח.

בשנת 1947 הוא הגיע לישראל באוניית המעפילים "שבתאי לוז'ינסקי", הידועה כאונייה "שושנה", כמעפיל לא חוקי לקיבוץ ניצנים. בשנת 1948 הוא גוייס להילחם במלחמת השחרור ביחידה פלי"ם שהייתה שייכת לפלמ"ח. במהלך המלחמה פנחס נפצע בקרב על ידי משטרת "עירק סואידן" ונפגע מכדור בכתפו. הוא היה מאושפז בבית החולים כתשעה חודשים. לאחר המלחמה עבר לגור בעיר רחובות ועבד כנוטר (שומר) במכון ויצמן. בתקופה זו הכיר את יפה ובאוגוסט 1949 הם התחתנו. פנחס עזב את עבודתו כנוטר ופתח מזנון במרכז העיר, שם עבד כל חייו.

לאימא של סבתא קראו שיינדל- יפה פורים. היא נולדה בעיר פינסק שבמחוז מינק בפולין (היום המקום שייך לרוסיה הלבנה). ליפה היו הורים ושמונה אחים נוספים. יפה הייתה בת 9 בפרוץ מלחמת העולם השנייה. בשנתיים הראשונות למלחמה המשפחה הייתה בגטו של העיר פינסק ולאחר מכן, כאשר נכנסו הכוחות הגרמנים לעיר, היא ברחה והצטרפה לאחיה הבכור אשר היה פרטיזן ונלחם ביערות. שאר המשפחה נספתה בשואה. תפקידה בפרטיזנים היה "רצה"- מעבירה הודעות בין הפרטיזנים הלוחמים כשלוש שנים. בתום המלחמה היא חלתה ב"טיפוס" והועברה על ידי כוחות ההצלה האמריקאים לבית חולים ברומניה. בשנת 1948 עלתה לישראל בעזרת עליית הנוער ונשלחה ללמוד בכפר הנוער עיינות. בסיום לימודיה עברה לגור ברחובות עם אחיה, שם הכירה את פנחס והתחתנה אתו. בשנותיה הראשונות עבדה כגננת בגן ילדים ולאחר מכן עברה לעבוד עם פנחס במזנון. לשניים נולדו שתי בנות, זהבה ועדינה.

סבתא עדינה

סבתא עדינה נולדה בספטמבר בעיר רחובות ולה אחות בכורה בשם זהבה. הוריה פנחס ויפה, ממקימי רחובות, עבדו במזנון המשפחתי ונחשבו כמשפחה אמידה. סבתא עדינה מספרת, שאביה היה חוזר מאוחר מהעבודה ורק בשעות הערב היה להם זמן לשוחח ולהיות יחד. עדינה הייתה מחכה לרגעים האלו מכיוון שמאוד אהבה את אביה והייתה מחוברת אליו.

סבתא למדה בבית הספר היסודי "סמילנסקי" ובתיכון "חדש". חינוך ממלכתי חילוני. ילדותה הייתה מאושרת, היא שיחקה עם חברים בחוץ, בחורשות ובשדות (אז עוד לא היו כבישים ובניינים). בכל יום הייתה הולכת לעזור להוריה במזנון. אלופה, בנימינה ועדנה היו חברותיה הטובות היותר והן אהבו לשחק בקלאס, חמש אבנים, מדרכות וגומי.

היא למדה "בתיכון חדש", אהבה ללמוד תנך/ספרות/היסטוריה/לשון. היא עדיין זוכרת את המורה למתמטיקה ניסים מססהוא כאחד המורים הטובים שהיו לה. בכיתה י' עדינה הכירה את יוחנן (יוחי) קוטין במסיבה, נער בן 16 ממושב סתריה והוא הפך לבן זוגה.

צבא ונישואים

בשנת 1972 עדינה התגייסה לצבא כרשמת בבית דין צבאי בדרום. במטווחים יצאה מצטיינת למרות שלא ירתה בנשק בחייה. כשנה לאחר מכן היא התחתנה עם יוחנן והשתחררה מהצבא. החתונה נערכה במהלך מלחמת יום כיפור כאשר יוחנן היה חייל בהנדסה ימית.

כאשר פרצה מלחמת יום כיפור בשנת 1973, עדינה ויוחי היו חיילים. ביום שישי, ערב יום כיפור הזוג קבע ללכת להוציא הזמנות לחתונה. יוחי, שהיה אמור להיות בחופש לא הגיע לפגישה. עדינה הלכה להוציא את ההזמנות לבד. כשחזרה הביתה היא התקשרה למשפחתו של יוחי ונאמר לה שהוא הוקפץ למלחמה ולא היה לו איך להודיע לה. למחרת, פרצה מלחמת יום הכיפור. מאותו הרגע, עדינה לא שמעה מיוחי כמעט שלושה שבועות. במסגרת שירותה בצבא עדינה קיבלה הודעה כי יוחי מוגדר כנעדר. שבוע לאחר מכן היא קיבלה בדואר באותו היום, כמעט 30 גלויות מתאריכים שונים אותן יוחי כתב לה משדה הקרב. בגלויות יוחי כתב שהוא בסדר, שהוא עייף ועל הקושי והעצב שיש במלחמה. בגלויה האחרונה כתב שהוא יוצא למשימה סודית ולכן לא יכתוב בהמשך.

במשך 22 ימים לא היה שום קשר עם יוחי ואף אחד מהחיילים שחזרו מהלחימה לא ידע מה עלה בגורלו. יום לפני החתונה בתאריך 28.10.1973 בשעות הערב, יוחי הגיע באופן מפתיע לביתה של עדינה ולמחרת נערכה החתונה.

לזוג נולדו שני ילדים, רונן וגלי. בתחילת חייהם המשותפים המשפחה גרה במשך שנה במושב עין איילה שליד חיפה, משם עברו לרחובות ולאחר כחמש שנים עברו למושב סתריה. עדינה עבדה מספר שנים כמחנכת בבית ספר יסודי ולאחר מכן החלה לעבוד כמנהלת חשבונות במספר מקומות שונים. לפני כ- 11 שנים יוחנן נפטר באופן מפתיע בגיל 56 מדום לב ועדינה עברה להתגורר באשקלון.

הזוית האישית

כפיר ועדינה: תוכנית הקשר הרב דורי נערכה בשנת הקורונה ולכן היה צורך לבצע את העבודה רק בשיחות טלפון או בזום. מצד אחד זה היה קצת פספוס כי רצינו להיות יחד ולדבר בצורה אישית אך זה גם עזר לשמור על הקשר בתקופת הקורונה. כפיר מעיד כי למד על סבתא עדינה, על ילדות שונה מאוד ממה שהוא מכיר ועל מה שסבתא עברה בחייה. עדינה מעידה כי יש לה נכד נבון, סקרן, רגיש ומאוד מתעניין. נהננו לבצע את העבודה יחד ולהכיר טוב יותר אחד את השני.

מילון

סייג
מגבלה

נוטרות
נוטרות היא כינוי לכוחות של שוטרים יהודים בארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי שכונו בשם "נוטרים". הם פעלו במסגרת המשטרה הבריטית וביוזמת הסוכנות היהודית החל ממאורעות 1936–1939 ועד להקמת המדינה בהגנה על היישובים היהודיים, על מפעלים שונים ועל דרכי התחבורה מפני התנכלויות של כנופיות הערבים. אנשי הכוחות נחשבו כ"שוטרים מוספים", דהיינו, אנשי כוח עזר למשטרה הבריטית, ששיתפה אותם עקב מחסור בכוח אדם וחשיבה שהדבר יביא ליותר שקט בארץ. למעשה, פיקד עליהם ארגון ההגנה, שניצל את הכוחות ואת נשקם לפעילויותיו השונות בהגנה ובהתיישבות. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”מה שהיה היה" - גם אם קרה משהו לא נעים, צריך להמשיך הלאה“

”סייג לחוכמה שתיקה" - אם אין לך משהו חכם לומר, עדיף שלא תאמר“