מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

החיים יפים מכשולים הם חלק מהדרך

נאוה, אורי ופאטמה
אני בגיל 5 ברומניה
אוהבת את הארץ שלי

נולדתי בתאריך 29 למאי, שנת 1951 ברומניה בעיר בוטושאן, לאמי גיזלה גולדה (זהבה) ילידת שנת 1922 ואבי לופו (זאב) יליד שנת 1914. נולדתי בשם פרימה על שם סבי מצד אבי, אותו לא זכיתי להכירו ושמו היה אפרים.

אמי גיזלה ז"ל, חזרה בשנת 1944, ממחנה העבודה טרנסניסטריה שרומניה, כשהיא סובלת ממחלת לב. אבי לופו ז"ל חיכה לה ארבע שנים ועם שובה הם נישאו ונולדה אחותי הבכורה אטי (יהודית) ז"ל.  לאור מצבה הרפואי של אימי, הומלץ לה על ידי הרופאים, לא להרות שנית.

אמי שהשתוקקה מאוד לילד נוסף, סיפרה לי, כי באחד הלילות חלמה, כי היא  הרה ועתידה ללדת בן. אבי נשבה בקסם החלום וכך זכיתי להיוולד. הכמיהה להיוולדי הותירה בליבי הרגשה של היותי רצויה ואהובה על ידי הוריי כל ימי חיי.

חיי ידעו שמחה ועצב, חיים ומוות, טוב ורע, אולם, השנים שחלפו והגדילה בתוכם, עזרו לי לעמעם את אותם אירועים וזיכרונות כואבים ולהאיר באלומות אור את אלה שגרמו וגורמים לי שמחה ואושר.

נולדתי לזוג הורים ילידי רומניה. אמי, גיזלה גולדה, בת יוסף והינדה לבית ויטנר, הייתה ניצולת מחנה עבודה טרנסניסטריה (רומניה). אמי הייתה אישה יפה, עדינה, חכמה ואצילית. במקצועה עסקה בהנהלת חשבונות, מה שהיה חריג – היות ונשים לא יצאו לעבודה בתקופה ההיא. אבי לופו, בן אפרים ואטי, לבית משפחת בקל, היה איש חכם, בעל ידי זהב, מוכשר להפליא וידו הייתה בכל. סיפור חייו היו מלאי תלאות וצער.

את סיפור אהבתו של אבי לאמי קצרה היריעה מלהכיל. בדמיוני אני מרגישה כאילו הוא לקוח מהאגדות, ספר או סרט רומנטי.

סיפור אהבתו של אבי לאמי

אספר על קצה המזלג: אמי הייתה בחירת ליבו של אבי והוא בחר להמתין לשובה ממחנה העבודה, שנתיים תמימות. כל מאמצי משפחתו וחבריו לשכנעו מלהמתין לשובה, מתוך מחשבה כי מן התופת של המלחמה אולי מצאה את מותה או שמא הושחתה נפשה, עלו בתוהו. אבי התפלל והאמין בכל ליבו, נפשו ועוז רוחו, שאהובתו תשרוד ותשוב להתאחד עימו. כעבור שנתיים של המתנה מייגעת, אמי, שהייתה בת 22, שבה מהמלחמה כשהיא תשושה וחולה, אבל אהבתם ניצחה והם נישאו.

את ילדותי ברומניה אני זוכרת כמו בעדשה רחוקה…

הורי החזיקו במשרות טובות. אבי עסק בשירותי ייעוץ ותיקון מכונות דפוס ונדד בכל רחבי רומניה. מצבנו הכלכלי היה טוב, הייתה לנו מטפלת צמודה, גרנו בשכונה יוקרתית בבית פרטי גדול ומפואר בן שלוש קומות עם חצר גדולה ובריכה. גני הילדים ובתי הספר היו מעורבים יהודים ונוצרים ויחסינו עימם היו טובים.

אני זוכרת את בית הוריי, את אחותי הגדולה וחבריי היהודים וגם לא היהודים. נהגנו לבלות כולם יחד בשכונה, במשחקי ילדות פשוטים – חבל, רופא וחולה, וכמובן באבא ואימא.

הוריי ואחותי ברומניה

בחורף הקר של רומניה, כאשר נערמו מרבדי שלג  לגובה רב, אהבנו לרוץ החוצה לשחק, ליצור בובות משלג ולקשט את פניהם בירקות בשלל צבעים. אני זוכרת במיוחד, כמה אהבתי שאחותי הגדולה אטי ז"ל, לקחה את מזחלת שלג  והושיבה אותי בתוכה. יחד היינו יוצאות אל המרחבים, לגלוש עם הרוח ועם רדת החשיכה לחזור הביתה.

אני זוכרת כמו היום, את ריחות ערב שבת, את אימא שפניה מכוסות מדליקה נרות שבת וממלמלת מתוך הסידור, שהיה בשפה הרומנית ומפיה יוצאות תפילות שבת בעברית.

הייתי ילדה מפונקת, שלא אהבה לאכול אבל בכל זאת אני זוכרת מאכלים רומניים טובים כגון: ממליגה חמה עם חמאה והרבה שמנת, כרוב ממולא, קציצות בשר מטוגנות בשום ובצל. ריחם עולה באפי וגעגועים מציפים את חדרי ליבי ולרגע קט אני שוב אותה ילדה קטנה…

אחותי, שהייתה הבכורה, נאלצה לקחת אותי איתה כמעט לכל מקום, לעיתים הרגשתי כצילה, אך כשבגרנו הפכתי לחברתה הטובה ולאשת סודה והיינו מחוברות זו לזו. החיים זימנו לנו אחת את השנייה, נזקקנו זו לזו כמו אוויר לנשימה, אהבנו בכל נימי נפשנו והיינו כגוף אחד.

אחותי ואני ברומניה

משפחת ויטנר משפחתה של אמי, הוריה ושבעת אחיה, עלו ארצה בשנות החמישים. תחנתם הראשונה בארץ הייתה נהריה, בעקבות ביתם הצעירה והציונית, אסתר ויטנר, שעלתה ארצה לפני קום המדינה. כעבור זמן עברה המשפחה להתגורר בכפר שמואל ועבדו בחקלאות – גידלו תירס, חלבו פרות, והתפרנסו למחייתם. בהמשך עזבו, וקבעו את משכנם ביישוב אזור.

משפחת בקל, משפחתו של אבי – הוריו אפרים ואטי וכן אחותו רוזה נפטרו ברומניה וקבורים בבוטשן. בטיול שורשים שלי חיפשתי את קברותיהם ומצאתי גלי אבנים. שני אחיו הנוספים, ז'אן וצבי, עלו ארצה כל אחד בנפרד. ז'אן בקל, האח הבכור, התגורר בתחילת דרכו בנתניה ובהמשך חי בתל אביב. הוא עסק באופנה והתבסס כלכלית. אחיו הצעיר צבי בקל, התגורר ביפו ועסק בנגרות. אהבתי מאוד את דודי צבי ואת השהייה במחיצת משפחתו. ידו של דודי צבי,  תמיד הייתה פתוחה וליבו רחב.

 העלייה לישראל

הוריי שנותרו ברומניה, על סיר הבשר, אך ללא משפחתם שכבר חיה בארץ, חשו געגועים עזים ועל כן החליטו לעלות לארץ ישראל. רומניה הייתה אז בשלטון קומוניסטי ונאסר עלינו לקחת את רכושנו, ולספר על העזיבה המתוכננת לארץ ישראל. זמן רב המתנו לאישורי השלטון, ליציאה מרומניה. לאחר המתנה מייגעת ומורטת עצבים, התקבלו  האישורים המיוחלים. אני זוכרת את ההתרגשות והשמחה שאחזה בנו. ואז ,יום אחד באישון לילה, הוריי העירו אותי ואת אחותי ובחוץ חיכה לנו רכב. נסענו לנמל ושטנו ימים באנייה. בהפלגה אנשים רבים חשו ברע. תחנת הביניים הראשונה במסע לארץ ישראל, הייתה איטליה. בירידה לנמל הוריי קנו לי בובה יפה לבושה בבגד מבד ניילון, בצבע תכלת.

למרות  האיסור לקחת רכוש, לקחה אמי זוג עגילים בנעליה. היו אלו העגילים שקיבלה כמתנה מחמותה בערב אירוסיה ועברו מדור לדור. העגילים נמסרו לידי ביתי הבכורה, זהבה ונשמרים היטב.

בחורף 1958, לאחר ימים מטלטלים בים, כשאני בת שבע, הגענו למפרץ חיפה. אחיה של אמי, הגיעו בסירה לקבל את פנינו, הם השליכו עלינו תפוזי ג'אפה שנחשבו לתפוזים הכי טובים בעולם. השמחה וההתרגשות הייתה עצומה ודמעות אושר ניגרו כמים.

נשלחנו ע"י הסוכנות להתגורר בקרית גת. הוריי נסעו להתרשם מהמקום. התנאים היו קשים ואימי סירבה לגור שם. בשנות החמישים המאוחרות, המקום נחשב לשכוח אל, ללא מקורות פרנסה, רחוק מכל מקום, בעיקר למשפחות של הוריי, שהתגוררו במרכז. לפיכך, הוריי פנו למשפחותיהם, על מנת לקבל הלוואה כספית. האחים נעתרו לבקשתם ובכסף זה, רכשו הוריי, דירה בדמי מפתח ביפו – בית קומת קרקע עם חצר גדולה, בריכה לדגים ועץ תות גדול שהניב פירות רבים.

ביפו הוריי חיפשו מקורות פרנסה כעולים חדשים, הם התקשו למצוא עבודה במקצועות שהיו להם ברומניה ולכן נאלצו להתפשר ולקבל את מה שהיה בנמצא על מנת להביא פרנסה לצרכי המשפחה. אני שובצתי לבית הספר "דב הוז" ביפו, בסוף כיתה א' ואחותי לכיתה ו'.

המורה במפגש הראשוני החליפה את שמי מפרימה לפרומה, כיון שסברה  שפרימה זה שם גלותי. השפה העברית לא הייתה שגורה בפי (בבית דיברו רומנית), כולם סביבי דיברו בעברית, ובהתחלה  הרגשתי  תלושה ולא שייכת. אומרים שילדים מתאקלמים מהר ואכן כך קרה איתי. גרתי בשכנות למשפחות מכל העדות, הגוונים, הצבעים ובליל השפות היה רב. החיבור היה מידי, למדנו לאכול ממטעמי כל העדות ולקבל באהבה את כל המנהגים.

היו לנו גם שכנים ערבים. אני זוכרת את כולנו משחקים יחדיו, לא היו אפליות והיינו כולנו חבורה אחת, שמשחקת יחד – מחבואים, קלאס, גו'לים, אנז-זאפ, שוטרים וגנבים, גוגואים, ארץ – עיר, יושבים יחד אצל חברים מבלים וצוחקים. בקיץ רצנו יחפים לים, עברנו דרך מוכרי הארטיקים, באסטות האבטיחים, ורוכל שצועק "אדום אדום על הסכין".

קבלת תעודת ספר תורה בכיתה ב'

באביב 1961, שלוש שנים בלבד, לאחר עלייתנו לארץ, שסוף סוף הרגשתי שקיימת עבורנו שיגרה, נשמטה הקרקע מתחת לרגליי ואמי האהובה נפטרה, כשהיא רק בת 38. אמי עברה התקף לב ואושפזה בבי"ח הדסה בתל אביב. ליבה לא עמד לה והיא נפטרה מס' ימים לאחר אישפוזה. ביום שאמי נפטרה אני זוכרת, ששאלתי את אבי לאן הם הולכים השכם בבוקר? ואבי אמר לי שהם הולכים להביא את אמי הביתה. אז, לא הבנתי את פשר הדמעות בעיניו, אולי הדחקתי את הנורא מכל. ימים רבים, חייתי בציפייה לשובה, אך אימא בוששה לחזור. אף אחד לא סיפר לי כי אמי נפטרה. במרחק הזמן אני חושבת, שלאבא לא היו מילים להעביר לבתו הקטנה את עוצמת המהלומה הכבדה שספגתי.

זמן קצר לאחר מותה של אמי, העבירו אותי לכפר שמואל, לדודיי מרקו, אח של אמי ואשתו סימליה. גרתי בביתם מספר חודשים. לאחר מספר חודשים חזרתי לביתי ביפו. עם חלוף הזמן, נדמה לי, כי הבנתי לבד שאמי לא תחזור, הבית היה עצוב וריק.

אחותי למדה הנהלת חשבונות, עבדה בעיריית חולון וגרה בחולון אצל אח של אמי ישראל ואשתו לאה. אני נשארתי עם אבא בבית. בסיום כיתה ח' (בהעדר חוק חינוך חובה), נסעתי לגור אצל  אחותי, שנישאה וגרה באילת. היות ואילת היתה בזמנו ישוב ספר, הלימודים התיכוניים היו בחינם. היה לי קשה לחיות ביחד עם זוג צעיר והחלטתי לחזור הביתה לאבי, כמובן , ללא הודעה מוקדמת לאחותי, סביר להניח שלא רציתי לצערה.עם שובי ליפו גמלה בליבי החלטה שאני יוצאת ללמוד בקיבוץ והודעתי על כך לאבי.

כדי ללמוד בקיבוץ עברתי מבחנים והתקבלתי לקיבוץ "רמת השופט". הייתי נערה בת ארבע עשרה, ילדת חוץ בקיבוץ בחברת "מעין".  בקיבוץ חייתי עד גיל 18. זכורה לי תקופה יפה, פוריה עם הרבה טיולים, מסעות, חברים, התפתחות, סקרנות וכו'. בקיבוץ הכרתי את אלוף נעורי, נועם מינס, שהיה בן הקיבוץ. הרגשתי שזכיתי באיש יקר וטוב, קיבוצניק, מלח הארץ. ידעתי שנועדנו לחיות יחד לנצח.

נישאתי בגיל צעיר ולכן לא שירתתי בצבא. בין לבין למדתי הנהלת חשבונות ומזכירות כללית בתל אביב, עזבנו את הקיבוץ, החלטנו להינשא, החתונה נערכה בבית כנסת "אוהל מועד" רח' שד"ל בתל אביב.

ביום חתונתי עם נועם ז"ל עם אבי וחמותי

חתונתנו הייתה מעורבת בעצב ושמחה, כיון שאביו של נועם (יעקב ז"ל) נפטר ארבעה חודשים לפני החתונה. אחיותיה של אמי, אחותי ואני בכינו, שהרי אמי לא זכתה לראות אותי גדלה ונישאת לאיש הנפלא והמכיל, איתו בחרתי להמשיך את מסע החיים. בתוך כל העצב והצער הייתה גם שימחה – זוכרת את כל חברי כתתי וחבריו של נועם, שבאו לשמוח בשמחתנו ולהרעיף עלינו המון אהבה וחום אנושי.

נועם השתלב בעבודות עפר במשרד הביטחון ועבודתו הייתה בדרום, לפיכך עברנו להתגורר במצפה רמון. אני עבדתי בחברת "אבן וסיד" בתור מזכירה. במקביל כדי לייצר פרנסה נוספת, הבאתי הביתה מכונת תפירה ותפרתי מכפלות לחברת "מגבות ערד". באותה עת אחותי התגוררה באילת עם בעלה ובנה הבכור, והביקורים בינינו היו לעיתים קרובות. גם אבי נהג לבוא לבקרנו ולשמור על קשר רציף למרות המרחק. לאחר שנתיים של מגורים במצפה רמון עברנו להתגורר בחולון.

במאי 1972, בהיותי בת 21 נולדה בתי הבכורה זהבה, קראנו לה זהבה על שם אמי ז"ל. בינואר 1977, בגיל 25 ילדתי את בתי חנה, על שם סבתי מצד אמי. בדצמבר 1981, בגיל 30 ילדתי את בני יעקב, שנקרא על שם חמי.

חובקת בן זכר אחרי שתי בנות

טיול בטבע עם ילדיי (נועם הצלם)

נועם ז"ל משפחה וחברים

במהלך שנים אלו למדתי, עבדתי והתקדמתי בתחום הביטוח ובעלי נועם עבד רוב השנים כמפעיל ציוד כבד במשרד הביטחון.

בתאריך 3.3.1985, נהרג בעלי נועם כשהוא בן 39 ואני הייתי אז, בת 34. בזמן זה, נועם עבד ב"מקורות" עבור משרד הביטחון, באתר קרנטל (מקום בטחוני ביריחו). בתקופת עבודתו זו, נועם היה במילואים. בבוקר עבד בקרנטל  ובערב היה בשמירה הקשורה לתפקידו הצבאי.

בשעות הערב, באותו יום מקולל, הגיע הבוס שלי דאז והודיע לי שמשהו קרה לנועם. ביקשתי לנסוע לבי"ח הדסה בירושלים, הייתי בטוחה כי נועם מאושפז שם ורציתי לחפש אותו כדי לראותו ידעתי שהוא ממתין לי. הבוס שלי, שכבר ידע, כי נועם אינו בחיים, השיב שאין טעם שניסע, כי הוא לא יודע היכן נועם נמצא. סירבתי להמתין ונסעתי לחברת מקורות, בה עבד, על מנת לברר ולהבין מה קרה לנועם והיכן הוא מאושפז.

כולם מסביבי כבר ידעו את גודל האסון, אך נמנעו מלבשר לי את הבשורה המרה. בעקבות השמועות שנפוצו החלו להגיע לביתי אנשים רבים. לא קיבלתי כל הודעה מסודרת על מותו של בעלי, נאלצתי שוב להבין לבדי, שקרה לי אסון גדול ונורא.

בנותיי באותה עת לא היו בבית, הם שהו אצל אחותי שגרה לידי לקראת התארגנות לחגיגות הפורים. בני הקטן יעקב היה איתי באותה עת. אחותי הציעה שנלך לישון בביתה.

שכבנו ביחד במיטתה והמתנו לבוקר שיגיע. בבוקר החלטנו לנסוע למגרש הרוסים בתקווה שאוכל לברר ולהבין מה קרה. כשהגענו לשם, נאמר לנו שנועם אינו בחיים, גופתו הועברה לאבו כביר. נסעתי עם משפחתי וחברי הקרובים, לראות את נועם… הוא היה מושלם, צעיר ויפה בן 39. בתום השבעה לקחתי את בנותיי לבית הספר כדי לגונן עליהן מפני המבטים והרחמים. ניסיתי בכל כוחי לאפשר להם לשמור כמה שניתן על שגרת חייהם שהתנפצה ברגע אחד. לאחר מספר ימים חזרתי לעבודה בחברת ביטוח "כלל" כסוכנת ביטוח. לא ממש תפקדתי, אבל למרות זאת, הבוס שלי בא לקראתי ואפשר לי להגיע, גם במידה והתפוקה שלי לא תהייה בסטנדרטים הרגילים שלי. למחרת לא הלכתי לעבודה והוא הגיע עם הפקידה והם ניסו לשכנע אותי להגיע אפילו למספר שעות. החלטתי שאני לא חוזרת למקום עבודתי ואני מחפשת עבודה חדשה.

מצאתי עבודה בסוכנות ביטוח "לוונטהל". שם עבדתי כפקידה. קיבלתי הקלות בשעות העבודה שאפשרו לי לחזור מוקדם הביתה לילדים. מקום העבודה גם מימן לי את לימודי ההסמכה ללימודי "הביטוח". החיים זרמו, והילדים מילאו את חיי. חברים עזרו ותמכו וחלקם היו לי כמשפחה. ניסינו לחיות את השגרה – ימי הולדת, חברים, מסיבות כיתה, טיולים ועוד.

לאחר שנתיים הכרתי במקרה את יורם, בתאריך 4.12.1996, הוא בן זוגי עד היום. בהתחלה, התקשינו לקבל אותו לחיינו, אך הוא לא ויתר. גם משפחתנו המורחבת קיבלה אותו עם הזמן.

אחותי האהובה, האחת והיחידה נפטרה במאי 1992 ממפרצת בראש. ושוב אני מוצאת את עצמי בתוך השכול, הצער הגדול ומכאוב הגוף והנפש קשה מנשוא.

אחותי האהובה ז"ל ואני

בשנת 1996 נפטר אבי, בגיל 84. למרות מסע חייו הלא פשוטים, אבי ידע לתת לי המון חיבה, אהבה וחום ושנים של מסירות נפש, בדרכו הכל כך מיוחדת.

הילדים בגרו, למדו ונישאו לבני זוג מדהימים. בזכותו של נועם ז"ל שלושת ילדינו הם אנשים טובים, ישרי דרך, נבונים ועם המון חמלה בלב. זכיתי בילדים מופלאים!

בני יעקב חזר בתשובה ולמרות הקושי והשוני יש בינינו יחסי אהבה וכבוד. יש לי שמונה נכדים מתוקים ואהובים. הקשר בינינו מעולה. אני מאוד קשורה ורגישה אליהם, הם משוש חיי. אנו מקיימים ארוחות משפחתיות, חגיגות ימי הולדת, נופשים יחד, נסיעות בארץ ובחו"ל.

משפחתי המורחבת – בת מצווה של נכדתי שירה

התחביב האהוב עלי במיוחד הוא התפירה. אני אוהבת להסתובב בת"א, במתחם נחלת בנימין, לבחור בדים על פי טעמי ולתפור בלילות שקטים את בגדיי בסגנון שלי. התפירה גורמת לי סיפוק רב.

יורם ואני חיים יחדיו 33 שנה. כיום שנינו פנסיונרים – אוהבים לבלות, מטיילים בארץ ובחו"ל, נהנים במסעות אתגריים מיוחדים ומסקרנים, צרכני תרבות של הצגות, הופעות, סרטים, הרצאות ושירה בציבור. אנו אוהבים להיפגש ולארח חברים, אוהבים טיולי ג'יפים ורייזרים, וכמובן מבלים זמן איכות עם המשפחה.

יורם בן זוגי ואני במפלי האיגוואסו בדרום אמריקה

החיים מתחלקים לשניים: לפני ואחרי…

אבל למרות כל האסונות שפקדו את חיי, למדתי שהחיים הם מתנה וכי עלינו לחיותם במלוא העוצמה והיופי, לשאוף לצקת לתוכם עוד. צריך תמיד להסתכל קדימה ולראות את הכוס המלאה גם ברגעים קשים במיוחד ולזכור שתמיד יש אור  גדול ותקווה!!!

הסופר גבריאל גרסיה מרכוס כתב בספרו: "החיים אינם מה שחיית, אלא מה שאתה זוכר והאופן שאתה זוכר אותם לספר לאחרים".

הזוית האישית

נאוה: הגעתי לתכנית הקשר הרב דורי בביהס "הרצפלד" בחולון, בכדי ללמוד ולהכיר מקרוב את עולמם של ילדים עם צרכים מיוחדים. גיליתי מקום מיוחד שמתנהל ע"י צוות מדהים של אנשים רבים וטובים שעושים עבודת קודש עם לב ענק ומסירות ללא תנאי. הנוער שהכרתי ואיתם הייתי בקשר בביה"ס הם אכן נוער מיוחד. זכיתי להכיר נוער עם חוסן נפשי, חלומות ושאיפות. מה שמוכיח כי כולנו רקמה אנושית אחת ולכולנו יש חלומות, שאיפות ורצונות למרות המוגבלויות.

אור, את אישיות מדהימה, ומיוחדת. והתפקיד הזה נועד ממש עבורך. לפגוש אנשים כמוך בדרך זו מתנה והנאה אחת צרופה ואת ההוכחה לטוב שיש באדם. אוהבת אותך.

פאטמה, יש לך לב רגיש מאוד ותעצומות נפש להצליח בחיים. התרגשתי מהכנות שלך והפתיחות לשתף.

אורי, כשמך כן אתה. שקט ומופנם. יוצר אמפטיה. היינו יחד לאורך כל הכתיבה למרות הקשיים. גרמת לי להתרגש מנוכחותך.

אורי: זו פעם ראשונה שאני משתתף בתכנית. היה לי מעניין לפגוש את נאוה ולשמוע את הסיפור שלה. למדתי שאפשר להמשיך לחיות למרות הקשיים בדרך שאתה בוחר.

פאטמה: זו הפעם השנייה שאני משתתפת בתכנית ובכל פעם מחדש, אני מרגישה שאני לומדת דברים חדשים. אני לומדת עוד ועוד דרך האנשים. נאווה בשבילי היא אדם מיוחד – היא פתחה את הלב שלה אליי. למדתי מהסיפור של נאווה, שצריך לקחת כל קושי שעומד מולנו ולהתמודד איתו. שמחתי להכיר אדם שהוא מלא אהבה.

מילון

בוטושאן
בוטושאן היא עיר הבירה של מחוז בוטושאן בצפון מזרח רומניה המונה כ-106 אלף נפש. קרוב לוודאי, ששם העיר נובע משמה של משפחת אצילים בשם בוטש - שם זה מצוי במסמכים ישנים מתקופתו של הנסיך שטפאן הגדול במאה ה-15 כאחת המשפחות החשובות ביותר במולדובה. בבוטושאן התקיימה קהילה יהודית. הדיין של העיר היה הרב חיים דוד סאנט. בעיר התקיימה גם חסידות בוצ'צ'ה-בוטושאן.

מחנה עבודה טרנסניסטריה
ב 1944 לאחר שנכבשה טרנסניסטריה על ידי גרמניה ורומניה, הוסב שטחה לאזור ריכוז ליהודי בסרביה, בוקובינה וצפון מולדובה שגורשו בידי השלטונות הרומניים בהוראתו הישירה של יון אנטונסקו. הגירושים החלו ב-15 בספטמבר 1941, ונמשכו לסירוגין עד לסתיו 1942. בשונה ממחנות הריכוז וההשמדה של הגרמנים, הרומנים לא ייעדו את הכלואים לעבודה ואף לא להשמדה מאורגנת, אלא הפקירו אותם לגורלם, ללא אספקת מזון, טיפול רפואי או הגנה מינימלית מתנאי אקלים קשים. המגורשים גוועו בהמוניהם ברעב, בקור ובמחלות. נראה שהמספר הכולל של המגורשים הסתכם ב-150,000‏. על היהודים נאסר חופש התנועה ובחירת מקום המגורים, הם רוכזו בגטאות ובמחנות, ועל כולם חלה חובת עבודת כפייה "לטובת הציבור". כ-90,000 יהודים ממגורשי טרנסניסטריה ניספו במהלך מלחמת העולם השנייה ועוד קודם לכן ניספו עשרות אלפי יהודים שישבו במקום ונרצחו על ידי האיינזצגרופן. בעקבות מותם של עשרות אלפי היהודים בשטחה ידועה טרנסניסטריה כ-"אושוויץ הרומנית". עם זאת, בגלל היותה תחת שלטון רומניה ולא ישיר של גרמניה, הגיעו אליה פליטים יהודים שברחו מהנאצים ואף הצליחו להעלות ממנה ילדים פליטי חרב לארץ ישראל במהלך המלחמה

קיבוץ רמת השופט
קיבוץ רמת השופט, מתנועת הקיבוץ הארצי השומר הצעיר, שנוסד ב-2 בנובמבר 1941 ונקרא על שם השופט יוליאן מק. מק היה שופט יהודי-אמריקני שכיהן כנשיא הסתדרות ציוני אמריקה (ZOA) לאחר מלחמת העולם הראשונה. שותפו להנהגה הציונית בארצות הברית, לואי ברנדייס, העניק את שמו לקיבוץ השכן, עין השופט. קיבוץ רמת השופט הוקם על ידי גרעין "לשחרור" של חברי השומר הצעיר מליטא, פולין, בולגריה והונגריה, שמשנת 1934 התגבשו ב"גבעת הסיכויים" על אדמת הקרן הקיימת ליד תחנת הרכבת ברחובות. בנובמבר 1941 עלתה קבוצה ראשונה לרמת מנשה, שנקראה אז "הרי אפרים", ובמאי 1943 עזבו חברי הגרעין סופית את רחובות ועברו לקיבוץ ברמות מנשה.

ציטוטים

”להסתכל קדימה ולראות את הכוס המלאה ברגעים קשים במיוחד, ולזכור שתמיד יש אור גדול ותקווה“