מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

החיים דרך האמנות

שושנה ומאיה
עבודה שלי: געגועים להורים
ילדות באספהאן והעלייה לארץ

שמי שושנה בן דהאן, נולדתי באירן בעיר אספהןעיר מרתקת עם נופים יפים והיסטוריה עשירה, בעבר אספהאן הייתה עיר בירה. הוריי בחרו לקרוא לי 'שאהין', שמשמעתו עוף בז, המסמל חופש ופרספקטיבה (ראיה, מבט) רחבה. כבר בהיותי ילדה אהבתי לצייר באופן חופשי במיוחד את נופי ילדותי. בשנות ה-60 עליתי ארצה עם בני משפחתי וכן קיבלתי שם נוסף: שושנה. מאז אני מתגוררת בעיר אשדוד בה למדתי והתחנכתי את לימודי האמנות ,למדתי בחוגים משונים ומגוונים. כיום אני מציירת את נופי ארץ ישראל היפה והפורחת ואת נופי עיר אשדוד שאני כל כך אוהבת.

גרנו במרכז העיר אספהן בדירה גדולה וחצר גדולה, זו הייתה דירה בת חמישה חדרים: מקלחת לא הייתה בבית, התקלחנו בחמאם בקרבת מקום. היה בית כנסת מפואר שאבי היה מתפלל בו בימי שבת. שמות הורי: אימא רבקה גוהר ואבא עזיז יעקב. אבי עסק כסוחר שטיחים, הוא היה נוסע לכפרים וממתין ישיארגו לו את השטיחים. הוא היה נעדר מביתנו המון זמן, בזכרוני. להוריי נולדו תשעה ילדים. ביומיום אבי לבש חליפה עם מגבעת על ראשו, אמי לבשה שמלות עם כיסוי ראש. המאכל העיקרי שלנו היה אורז וסוגים שונים של רטבים. גרנו בשכונה יהודית. היו לי חברים מהשכונה ומבית הספר. המשחקים ששיחקנו בילדותנו הם: מחניים, שבע אבנים, מחבואים, תופסת, חמש אבנים ועוד. בשעות הפנאי הלכנו לים, גלשנו על דיונות וקראנו ספרים. בית הספר בו למדתי הוא נתיבות אילנות מקיף ב'. העונשים שנתנו המורים הם להעתיק משפט 100 פעם או להעמיד תלמיד בפינה. התלבושת האחידה שלנו הייתה חצאית כחולה וחולצה משובצת. זכור לי שהיו מסיבות, ערבי כיתה ועוד. המורה הכי זכורה לי היא המורה לאמנות (נילי). בבית הספר היה חדר אוכל, המאכל האהוב עליי היה דג מטוגן. הממתקים שאכלנו הם סוכריות ובפלים. תנועת הנוער שלי הייתה מחנות העולים.

משפחתי

המוזיקה האהובה עליי הייתה בעברית, הלהקות האהובות עליי היו החלונות הגבוהים, הנשמות הטהורות, שוקולד מנטה מסטיק, הפרברים, להקת גזוז. באנגלית: להקת החיפושיות, להקת אבא ועוד. הזמרים האהובים עליי היו יהורם גאון, שושנה דמארי, יפה ירקוני, חווה אלברשטין, אילן ואילנית, גבאי ששון ועוד. רקדנו את ריקודי שנות ה-60, ריקודים סלוניים ריקודי עם ועוד. אמצעי הבידור שהיו לנו היו בממד החברתי (בדיחות וחיקוים). גופי התקשורת היו טלפון ציבורי ומכתבים.

לאבי הייתה חנות ולהורים של בן הזוג שלי הייתה חנות סמוכה לחנות של אבי, וכך הכרתי את בן הזוג שלי ונרקם הקשר. הוא הזמין אותי לסרט ולאחר זמן קצר התחתנו זה עם זו. נולדו לנו ארבעה ילדים: לגדולה קוראים הגר, היא מהנדסת בנמל. יש לה ארבעה ילדים. לשנייה קוראים אדווה, היא נהרגה בתאונת דרכים. לבן השלישי קוראים אבי ולו חברה לביטוח, יש לו בת. לבן הרביעי קוראים יקיר והוא רווק.

עלינו לארץ בשנת 1964, שלושת אחיי עלו בשנת 1960 בשביל להתגייס. אז הוריי החליטו לעלות ארצה מתוך ציונות וחשש מהתבוללות, הגענו ישר לאשדוד מכיוון ששם שיבצו אותנו עם הגיענו. נתנו לנו דירה קטנה בת שניים וחצי חדרים וגרנו בה 11 אנשים: הוריי, ששת אחיותיי ושלושת אחיי. היה מאוד צפוף, המחייה הייתה קשה אבל בעקבות אהבתנו לארץ ישראל התגברנו על הקושי. לאחר שנתיים אבי רכש דירה גדולה יותר באשדוד עם שלושה וחצי חדרים. הקליטה הייתה קשה לנו, למדנו את שפת העברית בבית הספר.

לפני 30 שנה התחלתי לצייר ולמדתי אמנות אצל סולי לוי ז"ל, גד אולמן, לינה גולן שמציירת בטכניקות שונות בצבעי שמן, אקריליק, אקוורל… השתתפתי בתערוכות באשדוד ומחוץ לעיר, השתתפתי בתערוכת יחיד 'בעלי חיים במקרא', 'מחול הצבעים' ו'רקדניות'.

הנה עבודה שלי, שמתארת געגוע לאבי:

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת תכנית הקשר הרב דורי בשיתוף פעולה עם אגודת האמנים. התכנית נערכה בבית הספר היובל באשדוד, התש"ף, בהנחיית המורה המובילה טלי רביבו.

מילון

אספהאן
אֶסְפָהָאן או איספהאן (בפרסית: اصفهان;) היא העיר השלישית בגודלה באיראן (אחרי טהראן ומשהד), ושוכנת במחוז הקרוי על שמה, כ-340 קילומטר דרומית לבירה טהראן. בעיר חיים יותר מ-1.5 מיליון תושבים (נכון לשנת 2007). העיר משמשת כמרכז תיירותי חשוב במדינה. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו (שאול טשרניחובסקי) “

”כבר בהיותי ילדה אהבתי לצייר באופן חופשי במיוחד את נופי ילדותי“