מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

החיים בצל המלחמות

תמונה משפחתית בחתונה
בחרתי בשירו של בועז שרעבי "לתת"
מסלול חיינו – משפחת פרידמן

אבי אפרים ואמי אלדה נולדו בפולין. עם פרוץ מלחמתי העולם השנייה אבי נשלח למחנות העבודה יחד עם אחיו, ומשפחתו ואשתו הראשונה נשלחו לאושוויץ. אמי נשארה יחד עם בנה מנישואיה הראשונים בגטו באושוויץ, הם הסתתרו בעליות גג שהיו נפוצות שם.

לקראת סוף המלחמה אבי שלח את אחיו לישראל עם קבוצת ילדים בהדרכת מתנדבים מארץ ישראל.

בסוף המלחמה אבי עבר לגבול שוויץ-גרמניה. אמי עברה עם בנה לגרמניה, שם השאירה אותו בשל מחלת השחפת שחלה בה, בהמשך הוא נשלח למנזר בגרמניה. אמי המשיכה לגבול שוויץ-גרמניה שם פגשה את אבי והם הפכו לזוג. הם עלו לארץ באנייה "עלייה ב" שהייתה אנייה בלתי לגאלית.

באותן השנים שלטו בארץ הבריטים שהתנגדו לעליית היהודים לארץ ישראל. הם תפסו את האנייה שהגיעה לנמל חיפה, הורידו את האנשים והביאו אותם למחנה "עתלית" ומשם נשלחו לקפריסין. בדרך על האנייה נולדה אחותי הגדולה, רבקה.

שנה לאחר מכן הם חזרו לישראל לנמל חיפה. אבי מיד הלך לחפש את אחיו, אבל לצערנו הרב הוא הגיע באיחור, כיוון שאחיו נהרג במעלה הגלבוע במהלך קרב נגד פדאיונים (ערבים).

מחיפה הם עברו לפרדס חנה, למקום בו היה לול תרנגולים אשר הוסב לבית מגורים. אני נולדתי בפרדס חנה בשנת 1952. בשנת 1951 העבירו אותנו לגבעת אולגה ובה נולדה אחותי הקטנה, רבקה, אשר נקראה על שמה של שכנה של אמי מפולין, שנהרגה במחנות.

מכאן מתחיל סיפור חיי

נולדתי לתוך מלחמה שנמשכה לאורך כל חיי.

בשנת 1956 התחילה מלחמת סיני, מכיוון שלא היו מקלטים אבי בנה בחצר שוחות ובזמן האזעקות היינו רצים להסתתר שם וזה היה מאד מפחיד לנו הילדים הקטנים. הייתי בכיתה א' כשמטוס מצרי נכנס לישראל, הייתה אזעקה בכל הארץ ואנחנו ילדי בית הספר רצנו למקלט שהיה חפור באדמה עם תומכים מברזל ועליו עפר (בדיוק כמו השוחות של הצבא).

בשנת 1969 התחילה מלחמת ההתשה, בזמן הזה למדתי בסמינר לגננות בנהלל, בשנת 1970 סיימתי ללמוד והתגייסתי לצבא, את הטירונות עשיתי בבה"ד 12 צריפין. תפקידי היה לעסוק בביעור הבערות – ביעור הבערות היה מבצע ללימוד עברית למבוגרים אותו יזם משרד החינוך בשיתוף עם צה"ל, מטרתו הייתה להרחיב את ידיעת קרוא וכתוב בעברית בקרב מבוגרים. מושג שכיום לא משתמשים בו, אך בעבר זו היתה שליחות ללמד אנשים קרוא וכתוב ודברים נוספים על חיי היום יום (זה היה בזמן העליות).

לאחר הצבא עברתי לגור ברמת השרון אצל אחי משה ועבדתי במועצה כפקידת לשכה. הלשכה הייתה כמרכזו של מחנה צבאי, היינו מוקפים בנגמ"שים, בחיילים ובזחל"מים, כיוון שמשם יצאו החיילים לפעולות בתוך לבנון וגם שמרו על גבול המערכת בצפון. עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים הגנים נסגרו בצפון, אך אני ביקשתי מהג"א ומהצבא אישור להמשיך ולתפעל את הלשכה ועל כך קיבלתי ממשרד החינוך הוקרה ותודה על היוזמה שלי.

בין מלחמה למלחמה ועם כל הקשיים בדרך המשכתי את חיי, ממלחמה להתשה, להפוגה ולעוד מלחמה. למדתי לחיות עם המצב בארץ  "כי אין לנו ארץ אחרת".

השיר שבחרתי במסגרת מפגשי הקשר הרב-דורי

לתת

בועז שרעבי מילים: חמוטל בן זאב לחן: בועז שרעבי

מידע על השיר: בועז שרעבי הלחין ושר. את מילות השיר כתבה חמוטל בן זאב: חמוטל נולדה ה 18/4/1955 בתל אביב, משוררת מחזאית ופזמונאית. חמוטל היא בתו של מרדכי בן זאב. הרקע לכתיבת השיר היה כשיר אהבה לבעלה של חמוטל בעודה אמא צעירה ומתוך הודיה על הטוב שקרה לה והנס. הרקע היה בעיקר דמותה של אימה, וכל סיפור חייה העצובים, הקשים ומעוררי ההשראה. ואם היה צריך להגדיר את אמא במילה אחת הרי המילה היא: לתת. אישה שכולה נתינה, לב, רגש, אהבת אדם, מהכלום שגדלה בו הפכה למורה מדהימה ונערצת.

לתת הוא שיר שלא מפסיק לצמוח לרגש וכל כך הרבה סיפורים בנויים עליו. בפשטות לו הוא מבטא את המהות היהודית – הנתינה!!!!!

שמעתי את השיר הזה לאורך השנים כל הזמן בכל מיני הקשרים, זהו ללא ספק שיר שהפך הימנון מסוג אחר. השיר מצמרר כל פעם מחדש, פורט על מיתר אחר ומרגש. הוא נטוע עמוק בהוויה הישראלית שאני חלק ממנה. השיר מדבר על הנתינה שמסמלת את העם היהודי. את השיר שמעתי לראשונה כשהייתי אמא צעירה. אני אוהבת את השיר בגלל המילים שנוגעות ללב והלחן המרגיע. הרגשות שעלו בי הם תמיד להיזכר בחינוך שנתנו לי, הערכים שגדלתי עליהם ובעיקר הגעגועים להוריי. זיכרונות ילדות עם המון רגש. הפזמון הוא החלק בשיר האהוב עליי מפני שהוא פורץ את גבולות הרגש מעומק הנשמה, במיוחד בביצוע קולי מהנה כמו של בועז שרעבי.

שירו של בועז שרעבי – לתת

הזוית האישית

במסגרת מפגשי הקשר הרב-דורי בבית הספר סיפרה סבתא צביה לנכדתה את סיפור משפחתה וסיפור חייה.

מילון

בערות
בערות היא היעדר ידע והשכלה בנושאים חשובים

ציטוטים

”ביעור הבערות היה מבצע ללימוד עברית למבוגרים“