מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

החיים בצל האנטישמיות והקושי בעלייה למדינה חדשה

תמונה של רינה כיום
תמונה מחתונתם של רינה וזכי
סיפור עלייה ממוסול שבעיראק בגלל אנטישמיות והעלייה לארץ חדשה ולא מוכרת

קוראים לי רינה דר, נולדתי בשנת 1939 לאלי ולפרחה (בעברית פירחה), בעיר מוסול שבעיראק. אני הייתי הבכורה מבין שמונה אחים: דוד ז"ל, שלמה, שוקי, תקוה, סימה, רותי ולילי. למדתי בבית ספר ערבי שש שנים, עד כיתה ו, עד גיל 11. גדלתי בבית ציוני שתמיד דיברו בו על ישראל. היינו מקשיבים בסתר לתכניות הרדיו הישראליות.

בעיראק לא היה לנו גז או מים. היינו שורפים עצים בתוך כד כדי להפיק אש ולוקחים מים מהבאר שהייתה לנו בחצר. כשהייתי בת אחד עשרה, עזבנו את מוסול בגלל האנטישמיות הגדולה שהייתה. עד השנה האחרונה שלנו כמעט ולא הייתה אנטישמיות אבל בשנה האחרונה שלנו שם היא הגיעה לרמה שאפילו בלילות היינו מפחדים לצאת מהבית. היו מכים את היהודים קשות במטרה להרוג אותם, אפילו המשטר. בלילה היינו נכנסים במהירות לבתים ומכסים את הדלתות האחוריות של הבית באבנים כדי שהמקומיים האנטישמים לא יכנסו. בבית הספר כשהיו לומדים על הקוראן המורה הייתה צועקת עלינו "יהודים כלבים צאו מפה".

עלינו ארצה במטוס, נחתנו בשדה התעופה בלוד. כשהגענו לשדה העלו אותנו למשאיות ולקחו אותנו לצריף רעוע בשער העלייה, בצריף הזה גרנו שבוע. בחדר האוכל שהיה לכל אלה שהתגוררו בשער העלייה חילקו כרטיסיות לאוכל ולמי שהיה עם ילדים קיבל גם צנצנת ריבה ואבקת ביצים. היינו מקבלים מנות קטנות של אוכל מוכן כמו בצבא. התור היה ארוך מאוד ואני הייתי מנסה לעקוף אותו כדי להביא אוכל לכל המשפחה שלי. כל יום הייתי חוזרת מהתור עם שמלה קרועה מהמכות שקיבלתי מהאנשים האחרים שחיכו בו רק בגלל שניסיתי לעקוף.

מהצריף שבשער העלייה, העבירו אותנו למעברה שבבאר יעקב. גרנו באוהל קטן מלא עשב ושיחים, עשרה נפשות. באוהל לא היו לנו מיטות או מזרנים ישנו על האדמה. למחרת הלכנו למשרד העלייה וביקשנו מיטות, קיבלנו מהם מיטות מתקפלות. זכור לי שאני, ילדה בת אחד עשרה, סחבתי ביחד עם בת דודתי את כל המיטות שקיבלנו ואת המזרנים (שהיו מלאים בקש) מרחק ארוך ממשרד העלייה עד למעברה. באותה תקופה שגרנו בבאר יעקב היו סופות גדולות ושיטפונות שהיו מציפים את האוהלים. לכן, משרד העלייה לקח את האחים הקטנים שלי לרמת ישי עד לתום הסופה.

מהמעברה שבבאר יעקב עברנו לצריף ברמלה. שם לא היו לנו שירותים ומים, היינו הולכים ברגל כדי להביא את המים. אבא שלי היה יוצק יציקות בטון ועוקר עצים בפרדס שבבאר יעקב. הוא עבד הרבה שנים וחסך כסף כדי לקנות לנו בית. גרנו ארבע שנים בצריף עד שהיה לנו מספיק כסף וקנינו בית ביפו.

כשגרנו ביפו אבא שלי, אלי, מכר בגדים ישנים בשוק הפשפשים. הוא לקח מיטה מתקפלת ששימשה כמעין שולחן ועליה הוא הניח את הבגדים. הוא עבד בשוק ארבע שנים עד שהיה לו מספיק כסף לקנות חנות. הוא פתח חנות עתיקות בשוק הפשפשים שם הוא עבד עד יום מותו.

רינה וזכי ביום חתונתם

באותו הזמן שגרנו ביפו הכרתי את בעלי זכי ז"ל, בבריתה של בן דוד שלי, זאת הייתה אהבה ממבט ראשון! היינו נשואים 65 שנים ונולדו לנו שישה ילדים.

הזוית האישית

יהונתן: גיליתי דברים חדשים שלא ידעתי על עברה של סבתי.

מילון

קוראן
ספר הקודש של דת האסלאם.

שוק הפשפשים(יפו)
שוק פשפשים הוא שוק המיועד בעיקר למכירת חפצים יד שנייה, אף כי נמכרים בו גם מוצרים חדשים.

ציטוטים

”בבית הספר כשהיו לומדים על הקוראן המורה הייתה צועקת עלינו "יהודים כלבים, צאו מפה!“