מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

החיים בירושלים

וסבתא טובה ואני
סבתא טובה בילדותה
ילדה קטנה במלחמה גדולה

29 בנובמבר 1947 (אור לי"ז בכסלו ה'תש"ח), הוא היום בו החליטה עצרת האומות המאוחדות (האו"ם), על סיום המנדט הבריטי והקמת שתי מדינות עצמאיות בארץ ישראל – מדינה יהודית ומדינה ערבית (תוכנית החלוקה). עוד נקבע כי ירושלים וסביבתה יוכרזו כשטח תחת פיקוח בינלאומי. אני זוכרת שההורים שלי ישבו ליד הרדיו לשמוע את תוצאות ההצבעה באו"ם. יצאנו לרחובות לרקוד מרוב שמחה ולמחרת התחילה המלחמה שנקראה מלחמת העצמאות.נודע לנו על תחילת המלחמה מהשידורים ברדיו שנקראו "קול ירושלים"

 

מהרחוב בו גרתי, רחוב צפניה, אפשר היה לראות את הר הצופים ואת בית הספר לשוטרים. מבית הספר לשוטרים היו מפגיזים וצולפים עלינו ולכן פחדנו לצאת לרחוב. הילדים שיחקו ברחוב כאשר היו הפסקות בהפגזות וזה היה מאוד מסוכן. בין ההפגזות היינו מתחבאים במקלט של הבית שלמעשה היה המרתף של  הבניין. שם היה מאוד צפוף אני ישנתי מתחת למיטה של אחותי התינוקת ביחד עם אחי כי לא היה מספיק מקום. אמא שלי ישנה בישיבה אבא שלי היה מגויס ולא היה אתנו.

אמא שלי לא עבדה ועסקה בכל עבודות הבית כולל תפירה וסריגה. בילדותי לא קנו לי שום בגד, את כל הבגדים שהיו לי אמי תפרה לי ולאחותי. היא לא תפרה לזרים כי זה הזכיר לה את הזמנים הקשים שהיו לה בילדותה, כשהייתה צריכה לתפור לפרנסתה ופרנסת בני משפחתה בהיותה בפולין.

באחת ההפגזות, פגע פגז בבניין שכן ואחד הילדים שהיה מהכיתה שלי, יאיר דגני, נפגע ורץ למקלט שלנו כולו שותת דם. פחדתי לראות אותו והתחבאתי מתחת למיטה. באותו יום, נורה ונרצח הילד, יוסי ארגוב, כששיחק ברחוב. (לימים אחיו שלמה ארגוב היה שגריר ישראל בלונדון ומחבלים ירו בו ופצעו אותו קשה. אז נפתחה מלחמת לבנון.)

בזמנים ההם, לא הלכנו לבית הספר והיינו לומדים אצל מורה שגר ממול הבית שלי (שמו היה וגשל). היינו מתאספים כל הילדים מהרחוב, בגילים שונים והוא היה מנסה להתאים את נושאי הלימוד לכל הגילים. אבא שלי היה על הר הצופים ובשעות מסוימות היינו עולים על הגג  ומנפנפים לו לשלום עם מגבת.

יום אחד, הלכתי עם חברתי חנה שהייתה יתומה מאב לחפש את אמא שלה שלא חזרה באותו היום מהעבודה . האמא פרנסה לבד את המשפחה והייתה מבשלת בבית חולים. הגענו לבית החולים ואמרו שהאמא נפצעה מיריות של צלף והיא שוכבת במחלקה למעלה. באותו הזמן היינו ילדות קטנות בנות עשר. ונורא חששנו מהמצב.

לא היה לנו אוכל ומים. מדי פעם היה מגיע גורר עם מיכל מים, היינו יוצאים עם דליים ומיכלים לקבל מים, שהשתמשנו בהם למטרות שונות.

 

היתה לנו הקצבה של אוכל. אם לא היו הפגזות, היינו קוטפים עלי חובזות ואמא עשתה מזה קציצות. לא יכולנו לאכול חמין לשבת כמו שהיינו רגילים לפני המלחמה כי לא היו לנו מצרכים. בימים טובים לפני המלחמה אני זוכרת שאמא הייתה קונה דגים חיים ביום חמישי והייתה שומרת אותם באמבטיה מלאה מים ליום שישי. אך כמובן שבזמן המצור והמלחמה בגלל הקצבות המים לא יכולנו לאכול דגים בשישי אם אפשר היה הישגנו שימורי דגים.

בה' באייר תש"ח, הוכרזה מדינת ישראל.

אחרון הבריטים עזב את הארץ. התחילה תקופת הצנע וחילקו לנו מזון בהתאם לתלושים שקיבלה כל משפחה כמו למשל 3 ביצים לאדם לשבוע, חצי כיכר לחם ועוד. מי שהיה לו הרבה כסף היה קונה מזון בשוק שחור .לארץ הגיעו הרבה עולים חדשים מהתפוצות, היו מעט מפעלי מזון והיה צריך לחלק את המזון גם לעולים החדשים. לכן הייתה חלוקת מזון בהקצבה.

 

אחרי הכרזת העצמאות עזבנו את רחוב צפניה וגרנו אצל סבא שלי, במרחק גדול יותר מבית הספר לשוטרים, שמשם צלפו עלינו. גם שם המקלט היה מרתף וישנו על האדמה ללא מרצפות.

באותה תקופה עברתי ניתוח שקדים ובגלל שהיה לי שטף דם אחרי הניתוח, הרופא חשב שאני צריכה לאכול גלידה קרה, כדי לעצור את הדם. השיגו לי במיוחד גלידה. הוא רצה שאני אבריא, לכן קבלתי תלושים מיוחדים של חמאה בהקצבה.

אני בחצר ביתי בירושלים, רחוב צפניה, קצת לפני תחילת ההפגזות.

כאן אני חיילת בצבא ההגנה לישראל, בשנת 1956, לפני מלחמת סיני.

אמי, רבקה, באחת השמלות שתפרה לעצמה
אבי שמעון שמעוני, יליד ירושלים, בעל בית חרושת למצות בירושלים.

הזוית האישית

אני המתעדת, מאוד נהניתי לקחת חלק בתוכנית הקשר הרב דורי ולשמוע את הסיפורים המעניינים ששמעתי ואני מאחלת לכולם לעבור חוויה כזאת. אני רוצה לאחל לסבתא הרבה בריאות, אושר, עושר והנאה.

אני המספרת, נהניתי לספר ולראות שנכדתי אוהבת לשמוע וללמוד על העבר שלי כילדה בירושלים. הסיפורים מהעבר חשובים מאוד כמו שאמר יגאל אלון (שהיה מפקד הפלמ"ח ומראשי צה"ל במלחמת העצמאות): "עם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל". אני מאחלת לנכדתי, שלא תדע מהי מלחמה, שכל המאוויים שלה יתגשמו, ושתוכל לעמוד בזכות עצמה עם משפחה שתקים בעתיד.

מילון

צנע
תקופה שהיה בה מחסור במזון וחלקו את מה שהיה בהקצבה לכל משפחה.

ציטוטים

”שלא תדעו עוד מלחמה“