מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

החיים בבית ישראלי

סבתא ואני במפגש הקשר הרב דורי.
סבתא בילדותה.
השגרה והחיים בתחילת קום המדינה

שמי חנה הוד ואני ילידת הארץ, בת להורים שעלו לארץ כנערים ציונים, שבאו להקים ולבנות את המדינה.

הוריי הגיעו לארץ, כל אחד לחוד, ללא מסגרת וההיקלטות שלהם היתה עצמאית ללא כל תמיכה או עזרה. אמי הגיעה ממה שאז נקרא רוסיה ועבר יותר מאוחר לתחום רומניה ואבי הגיע מרומניה. הם הכירו ונישאו בארץ.

השפה המדוברת בבית היתה יידיש ועברית. הקפידו ככל האפשר על עברית.

איני זוכרת את התקופה הראשונה של חיי, הזיכרונות מתחילים בערך בגיל 5-6. קצת מגן חובה ובהמשך ביה"ס יסודי.

הימים לא היו ימי שפע כמו שאנחנו רואים היום מסביבנו, אבל אף פעם לא חשבנו שחסר לנו משהו. לכיתה א' קנו לי ילקוט שהלכתי איתו עד כיתה ח'. אז ידענו לשמור על מה שהיה ברשותנו. כך היה גם עם קלמר העץ, שקיבלתי לתחילת הלימודים וליווה אותי עד סוף בי"ס יסודי.

הדירה שגרנו בה באותה תקופה, דירת שיכון ותיקים, שהיו בה 2 חדרים, מטבח, הול – ששימש גם פינת אוכל ובנוסף היה גם חדר שירותים קטנטן שכלל מקלחת ושירותים. הכל היה קטן וצפוף, בדירה הזו חיינו משפחה בת 4 נפשות.

ההורים בחדר אחד, שלהם היתה מיטה שנפתחת בלילה למיטה כפולה וביום החדר שימש כסלון (חדר אורחים). חדר שני היה שלי ושל אחי שהיה מבוגר ממני ב-7 שנים. גם המיטות שלנו היו נפתחות בלילה וביום, המיטה שלי הייתה כורסא ושל אחי הייתה סגורה כבסיס לספריה.

במטבח הקטנטן היה בתחילה מקרר שאחת ליומיים היינו קונים שליש בלוק קרח ובו שומרים את הדברים שזקוקים לקירור. כך היה עד שהייתי בת 15-16. מיותר לציין שאני ואחי היינו אחראים על הכנסת הקרח הביתה מאותו "בלגולה" שבא עם הסוס שלו ומכר קרח.

כך היה גם עם קניית החלב מהחלבן עם החמור שחילק בכדים קטנים את החלב היומי.

את הכביסה אמי היתה עושה בחצר הבית, כשתחילה מרתיחים את הכביסה בדוד ענק בחצר ומשם היתה מוציאה את הכבסים ומשפשפת אותם על קרש מתכת והכל היה נקי ומבריק יותר מאשר היום, עם מכונות הכביסה האוטומטיות.

זכור לי שלכל פעולה היה יום בשבוע. יום ב' היה יום הכביסה ואז בין הפחמים בחצר, מתחת לדוד הכביסה התבשלו להם תפוחי אדמה לארוחת צהריים, בעונה המתאימה היו גם חצילים ניקלים שם (מלשון קלוי). אלו היו ימים מיוחדים.

כן, היה גם יום לניקיונות בבית שהייתי צריכה לקחת בהם חלק. בחלקי היה גם ללכת לצרכנייה השכונתית שהייתה קרובה לביתנו ולקבל תמורת תלושי המזון את חצי הלחם השחור, או את המרגרינה. אלה היו ימי הצנע בארץ.

כמובן עם כל זה הייתה ילדות ונעורים רגילה עם חוג בלט שהלכתי אליו פעמיים בשבוע והמרחק בין הבית לסטודיו הבלט היה כחצי שעה הליכה, פשוט לעבור את כל העיר מהפינה האחת של חדרה ועד לסטודיו של "פנינה סמסונוב" המפורסמת, שהייתה בצד האחר של העיר, ללא הסעות של ההורים וכדומה (גם לא ליווי הורי). זה היה מכיתה א' ועד כיתה ח'.

בכיתה ה' גויסנו לתנועת הנוער "השומר הצעיר". הפעולות היו אחת באמצע השבוע ואחת בשבת, גם את זה עשינו רגלית, קבוצת ילדים מהשיכון שחצינו את כל העיר באלכסון לפינה הרחוקה של העיר ושוב הליכה של כ 45-50 דקות. כמובן בדרך היו תחנות קבועות. בחזרה היינו עוצרים, בקיץ לקנות גלידה ב"גלידת אלסקה" ובחורף קונים גרעינים אצל רחמים. אלו היו מוסדות ידועים בחדרה. בתנועה צברתי את מרבית חוויות הילדות.

בנוסף לפעולות אמצע השבוע היה ערב שישי שבו לא היו מעבירים נושא כמו באמצע השבוע אלא רק שירים וריקודי עם.

מאוד הקפידו בתנועה על תלבושת הולמת, מכנסי "אתא" כחולים וחולצה שומרית (חולצה כחולה עם שרוך לבן).

באחד מערבי שישי כשהייתי בכיתה יא' הלכתי לערב שישי במכנסי טרלין שחורים במקום אתא שחורים ונענשתי, הצמידו לי את דגל הקבוצה לחודש ימים, הייתי צריכה לעבור את כל העיר עם דגל פתוח בדרך לפעולה וחזרה.

כשהייתי בכיתה ט' הייתי מדריכה שקולטת את הצעירים לתנועה. בתחילה באנו כל הבוגרים לאזור מחנה ביער חדרה והכנו את המחנה, תוך כדי קשירת הסנדות (מוטות עץ) ביקשתי עזרה בחיתוך החוט ואז ילד מהקבוצה בא עם אולר וחתך בנוסף לחוט גם את גב כף היד שלי (את הצלקת אפשר לראות עד היום). כמובן שלא יכולתי כבר לקבל את החניכים כי פוניתי לעזרה רפואית (ביקשתי שלא יעשו הרבה תפרים כדי שהוריי לא ייבהלו).

הטיולים בתנועה היו חוויה בלתי נשכחת, בפרט המסע מים לים שהיה בכיתה י', מסע בן 5 ימים של הליכה ב"וואדי עמוד" מקיבוץ אדמית ועד לכינרת. את הלילות עשינו באוהלים שבנינו משמיכות שהבאנו .

את טיולי המשפחה עשינו כשאבי, שהיה בעל משאית גדולה, סידר על ארגז המשאית כיסוי ברזנט שיצר אוהל גדול ובתוכו סידר פינת בישול ופינת שינה והצטיידנו באוכל ושתיה לטיול בטבע.

אני זוכרת טיול שעשינו לסיני לאחר מלחמת קדש כשסיני היתה בידינו, נסענו מספר משפחות והחוויה הייתה בלתי נשכחת.

חג הפסח אצלנו נערך במסגרת המשפחה המורחבת, בדרך כלל ביחד עם ארבעה אחים של אמי ובכל שנה נערך אצל אח אחר. יצא שנאספנו כעשרים בני משפחה, המבוגרים היו קוראים את  ההגדה ותפקידינו הילדים היה לשאול את הקושיות, להקשיב להקראת ההגדה ולהמתין לשירים שמאוד אהבנו תוך כדי קריאת ההגדה. לא דילגנו על כלום וערב כזה היה נמשך עמוק לתוך הלילה.

ראוי לציין שנהגנו ללבוש את החולצות החגיגיות הרקומות שלנו שנקנו בחנות "מסכית".

"מסכית" היתה חנות/מפעל חייה של רות דיין שהעסיקה רוקמות מעדות שונות.

 

הזוית האישית

מאז שאנחנו עובדות ביחד בקשר הרב דורי, אנחנו הרווחנו שתינו זמן איכות אחת עם השנייה. אני, הנכדה, למדתי המון על העבר והילדות של סבתא. במהלך כתיבת הסיפור התחלנו לתכנן טיול וסיור משותף בחדרה, מחוזות הילדות של סבתא.

מילון

בלגולה
עגלון שנוהג בעגלה ובסוס

ציטוטים

”"הימים לא היו ימי שפע כמו שאנחנו רואים היום מסביבנו, אבל אף פעם לא חשבנו שחסר לנו משהו."“