מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

החיים בבית החולים

סבתא ואני
סבתא במדי הצופים
ילדותי במגורי הפרסונל, בבית חולים בעפולה

שמי אירית לב, נולדתי ב10.8.1950 בבית חולים עפולה.

כל חיי התגוררתי בבית החולים, במגורי הפרסונל, וזאת משום שההורים שלי עבדו בבית חולים וגרו שם.

אבא שלי, מיכאל, היה סגן מנהל אדמיניסטרטיבי של בית החולים ואמא שלי, אביבה, הייתה אחראית על הרשומות הרפואיות (מזכירה רפואית).

סבא וסבתא שלי מצד אמא, יהודה ורבקה, עלו לארץ מרוסיה ומפולין. סבתי נפטרה כשהייתי בת שלושה חודשים, ואף אחד מבני המשפחה לא יודע מאיזה עיר היא הגיעה. סבא הגיע מרוסיה דרך סוריה, שם המשפחה שהתה מספר שנים, ודרך לבנון הם הגיעו לישראל והתיישבו בחיפה. הוא נפטר כשהייתי בת שש.

סבא וסבתא שלי מצד אבא, שעלו מפולין לפני השואה, התיישבו בעפולה והיו מראשוני העיר. רוב בני המשפחה שנשארו בפולין נספו בשואה.

אבא שלי היחיד שנשאר בעפולה, הוא התחתן עם אמא שלי שהייתה חיפאית, וביחד הם בנו את ביתם בבית חולים עפולה.

יש לי שני אחים: עמירם, אחי הבכור, שנולד ב- 1947 זמן קצר לאחר שאבא שלי חזר מהבריגדה מאיטליה, ויהודה, אחי הצעיר

שנולד ב-1956 שבוע ימים לפני פרוץ מלחמת סיני.

החיים בבית החולים היו כמו קיבוץ. אכלנו בחדר האוכל, (אמנם בתשלום), הייתה לנו בריכה, מכבסה שאליה שלחו כביסה, וגן שבו היו כל ילדי הפרסונל. אני רוצה לציין שבאותה תקופה, כל ההורים עבדו עד שעה שש בערב, ולכן היינו עד שעה זו בגן.

הייתה לי ילדות נהדרת, מלאה בחוויות טובות, חברים, והוואי משותף.

כשחזרתי מבית ספר, היה עליי מיד להכין שיעורים (והיו הרבה). ולאחר מכן יכולתי לצאת ולשחק עם החברות שלי כמה זמן שרציתי.

באותה תקופה לא הייתה טלוויזיה, ולא היה מחשב, ואת כל הזמן הפנוי, בילינו במשחקים בחוץ. שיחקנו ב: מחבואים, תופסת, שבע אבנים, עמודו, בריכה, ועוד.

לבית הספר שהיה בעפולה נסענו בהסעה מבית החולים. זה היה טנדר שמאחור היה פתוח, ללא מלווה.

בשעה 12:00 היה מחכה לנו הטנדר, כדי להחזיר אותנו מבית הספר, ומי שסיים יותר מאוחר, חזר באוטובוס באופן עצמאי. בית הספר היסודי היה עד כיתה ח', ואחר כך הלכתי לתיכון מחוזי עפולה בו למדתי עד כתה י"ב.

את בת המצווה, חגגתי בצניעות רבה, כשהאורחים היו בני כיתתי, על הדשא ליד הבית.

כמתנה מההורים קיבלתי שעון קטן, שציפיתי לו שנים והוא שמור אצלי עד היום. לא זכור לי הרבה מבת המצווה שלי, כי האירוע לא היה ממש מיוחד.

ההורים שלי עבדו כל השנים וחיו בצניעות כי לא היה הרבה כסף בבית. היות והייתי הבת האמצעית והיחידה, עזרתי הרבה להורים בניקיון הבית, שטיפת כלים, ונהגתי לשמור על אחי שקטן ממני בשש שנים.

אירוע משמעותי בחיי היה הכניסה לתנועת הצופים. נדמה לי ששם השתנו חיי, ושם הרגשתי שהתבגרתי.  הייתי חניכה ואחר כך מדריכה. הצופים או תנועת הצופים היא תנועה חברתית כלל עולמית. מטרתה היא לפתח אנשים צעירים גופנית ורוחנית כך שהנוער יוכל לקחת מקום מועיל יותר בחברה. מטרה זו מושגת באמצעות חינוך בלתי פורמלי עם דגש על פעילויות מעשיות בחוץ, בטבע. כיום כוללת התנועה למעלה מ-42 מיליון חברים ב-217 מדינות וטריטוריות. ויקיפדיה

לאחר מכן בצבא שירתתי כמשקית חן ונהנתי מאוד מהשירות.  נפגשתי לראשונה עם חיילים במצוקה אמתית, שהייתי צריכה לתמוך בהם ולעזור להם, גם מבחינה רגשית וגם מבחינה פיזית. מעולם עד אז לא נפגשתי עם מצבים כאלה, ולא ידעתי שקיים עוני כזה אצלנו במדינה. הייתי בשוק והכרתי מצבים שטרם פגשתי בחיי.

כדי להעביר את הזמן וקצת להתפרנס עבדתי לאחר הצבא ככוח עזר, במחלקת ילדים בבית חולים. גם כאן נפגשתי עם מצבים קשים: מחלות קשות, מוות של ילדים, הורים במצוקה, ועוד. גם תקופה זו תרמה לי מאוד להמשך החיים, ולניסיון החיים.

את דני בעלי הכרתי, כשביקרתי חברה בגבע. התחתנו בסוף 1971 בגבע.

לאחר שנתיים בערך נולד בננו הבכור איתי (1973), לאחר שלוש שנים נולדה ביתנו היחידה ניצן (1976), ב 1979 נולד הבן השלישי תמיר וב-1985 נולד יובל בן הזקונים. יש לנו ארבעה ילדים ושלושה עשר נכדים.

ב-1982 החלטתי שהגיע הזמן ללכת ללמוד הוראה ב"אורנים". למדתי שלוש שנים ולאחר מכן חזרתי ועבדתי כגננת בקיבוץ.

כיום, אני פנסיונרית ועוסקת עדיין בהוראה מתקנת . עוזרת לילדיי עם הנכדים, נהנית מאוד, ומתנדבת בבית הספר היסודי "עמק חרוד" בידיד לחינוך.

הזווית האישית

סבתא אירית לב, והנכד עומרי רזניק, השתתפו בתוכנית "הקשר הרב דורי" בתשפ"א – 2021, בבית הספר הרב תחומי עין חרוד, בקיבוץ עין חרוד מאוחד.

מילון

מלחמת סיני
מלחמת סיני הייתה מלחמה קצרה שהתנהלה בין ישראל, בריטניה וצרפת מחד לבין מצרים מאידך, בין 29 באוקטובר ל-5 בנובמבר 1956. במהלך המלחמה פלש צה"ל לחצי האי סיני וכבש אותו, למעט רצועה צרה לאורך תעלת סואץ, השמיד תשתיות צבאיות רבות, ופגע בצבא המצרי. ויקיפדיה

ציטוטים

”החיים בבית החולים היו כמו קיבוץ. אכלנו בחדר האוכל, (אמנם בתשלום), הייתה לנו בריכה, מכבסה שאליה שלחו כביסה, וגן שבו היו כל ילדי הפרסונל. אני רוצה לציין שבאותה תקופה, כל ההורים עבדו עד שעה שש בערב, ולכן היינו עד שעה זו בגן.“