מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

החיילת הכי מאושרת בצה"ל

סבתוש ואני במפגש הקשר הרב דורי
סבתא בתקופת שירותה הצבאי
הדרך שעשתה סבתא שלי, מנערה חסרת ביטחון וביישנית לחיילת מאושרת ושמחה.

הסיפור של אסנת ושחר – החיילת הכי מאושרת בצה"ל

היא היתה החיילת הכי מאושרת בצבא הגנה לישראל. סוף סוף היא היתה כמו כולם, ללא השוואות ציונים, ללא כישלונות במבחנים ותחושות מבוכה וללא תעודות סוף שנה מבישות. אני כמובן לא הכרתי אותה בשנים ההן אבל היום היא מספרת לי את הסיפור שלה:

הכל התחיל בבית הספר היסודי – בית יצחק שבו היא למדה. היא היתה ילדה שמחה, חייכנית וערנית, אך בלימודים היה לה קשה ופשוט לא הצליח לה. כנראה שהיו לה ליקויי למידה ובתקופה ההיא עדיין לא ידעו לאבחן תלמידים עם קשיים. היא ניסתה והשתדלה מאוד ללמוד בקצב של כולם ולהצליח, בעיקר במבחנים, להשוויץ כמו כל המצטיינים, להיות גאה בעצמה ולגרום להוריה להיות גאים בה, זה לא כל כך הלך לה… ובעקבות כך הדימוי העצמי שלה ירד והיה מאוד נמוך.

סבתא שלי, אסנת, נולדה במושב נורדיה, בת שלישית מתוך ארבע אחיות, הוריה עלו לארץ ישראל בצעירותם, בעליית הנוער. אבא שלה, סבא ישי האהוב של כולנו, זיכרונו לברכה, הגיע מרומניה. אמא שלה, סבתא נגה היקרה שלנו, עלתה מבולגריה. עד היום מתגוררת במושב נורדיה, שתחיה עד 120.

הילדות במושב היתה קסומה וצבעונית, היא ומשפחתה היו יוצאים לטיולים בשבתות, לפרדסים ולשדות, לרפת ולדיר, לראות טרקטורים או להאכיל את הכבשים ולצפות בחליבה שלהם. מידי פעם היה מזדמן גם לראות המלטה של טלה. היו לה הרבה חברים במושב והיא אהבה מאוד לטייל בטבע.

ככה עברו להן השנים בין הילדות הצבעונית במושב לבין הקושי בכיתה ובבתי הספר. הוריה שעלו ממדינות לא מפותחות, ולא היו מלומדים בעצמם, נהגו להעיר לה על כישלונותיה ולהשוות אותה לחברותיה המוצלחות. הדבר גרם לה להסגר לאט לאט, להפוך לביישנית, חסרת ביטחון ולפתח דימוי עצמי נמוך.

בשנת 1975, היא התגייסה לצבא הגנה לישראל. בתחילה היא קצת חששה מפני שלא הכירה שם אף אחד, אך מהר מאוד התבהר לה שאין לה ממה לחשוש מפני שפה אין מבחנים, אין ציונים ואין תעודות. לא משווים אותה לאף אחד. פתאום היא הרגישה שווה בין כולם. וזה היה המקום להראות את הכישרונות שלה.

היא סיימה טירונות כללית ב"מחנה 80" שבפרדס חנה. משם היא נשלחה ל"ג'וליס" – מחנה ענק בגודלו מלא בכלי רכב כבדים של חיל השיריון. "אמאלה!! איזה פחד איך אני אצליח להכיר פה מישהו" כך היא הרגישה. משם היא נשלחה ל"רפידים" – לאוגדה 460, בסיס עצום בגודלו שממוקם בלב מדבר סיני. "אמאלה!! איזה פחד איך אני אצליח להכיר פה מישהו" שוב חזרה וחשבה לעצמה. בבסיס רפידים נשארה 2 לילות ומיד שובצה לחטיבה 401 (היא צוחקת עם ניצוץ בעיניה ואומרת "איזה כיף היה אז"). נאמר לה ללכת להתארגן, להביא את כל הציוד ולחכות ליד משרדה של המפקדת. תוך מספר דקות היא מצאה את עצמה דוהרת על ג'יפ פתוח ללא דלתות בכביש משובש בלב סיני, הרוח סטרה על פניה והיא נאלצה לאחוז בחוזקה בכיסא הג'יפ על מנת לא לעוף מתוכו החוצה. זו הייתה אחת החווית החזקות בחייה.

סבתא ממשיכה ומספרת לי:

שחרולי את יודעת איך זה לדהור בג'יפ פתוח במהירות??

אני ישבתי לי בג'יפ אוחזת בחוזקה וחיוך של הנאה ומבוכה מרוח על פני. נבחרתי מבין המון חיילות לשרת בגדוד של שריון. את יודעת שבאותה נסיעה עוד לא ידעתי את זה אבל היום אני יכולה להגיד לך שזכיתי! הגעתי עם הג'יפ לחטיבה 401 (סבתא צוחקת ואומרת שזו הייתה נסיעה משוגעת). משם ברכב שדומה לנגמ"ש הסיעו אותי לבסיס שלי, שבו אשרת במשך שנתיים, גדוד 195. וואוו… הגעתי לסוף העולם שמאלה והייתי בעננים!!!

שובצתי לעבוד בלשכת המג"ד המהמם שלנו דני יתום הגדול. לעיתים גם עבדתי ועזרתי בשלישות.

סבתא נזכרת: אני כל כך מתגעגעת לימים ההם, לריחות, לחברים ולנופים. אני מביטה בה ורואה דמעות של געגוע בעיניה.

היינו 8 חיילות בבסיס של כ- 400 חיילי שריון וברור שכל אחת הרגישה כמו פרח, קיבלנו הרבה תשומת לב ופינוקים מהבנים. היה אצלנו בבסיס הווי מיוחד. בלילות המדבר הקרים, כשהתאפשר לנו, היינו יושבים סביב מדורה, אחד החבר'ה היה מוציא גיטרה, וכולנו היינו שרים שירי ארץ ישראל. מהר מאוד שמו לב לקול שלי והיו מבקשים ממני לשיר. הרגשתי שאוהבים אותי ורוצים בחברתי. כאמור לא היו ציונים, לא מבחנים ולא תעודות וכל אחד היה עולם בפני עצמו ובזכות עצמו.

אחת החיילות ששירתו איתי אז, חנה, היא עד היום חברה מאוד טובה וקרובה שלי. מהרגע הראשון חנה אהבה אותי ללא תנאים, היא ראתה אותי ולא את הציונים שלי. היינו יושבות לילות שלמים מדברות וצוחקות עד דמעות. היינו עושות הכל יחד. הולכות למקלחות ומנסות להדליק את הבוילר, שעבד על פתילית נפט, ברוחות החזקות של המדבר, היינו הולכות יחד לחדר האוכל, ועוד הרפתקאות שחווינו יחד.

בחדר האוכל היו לי קשרים ופרוטקציות אצל הטבחים, מתוך שמונה הבנות שהיינו בבסיס דווקא אותי הטבחים חיבבו יותר מכולן, כשהייתי מגיעה לחדר האוכל הם היו מסמנים לי עם היד להתקרב ומפנקים אותי בכל מני מטעמים מיוחדים שהכינו לעצמם בלבד.

גם המג"ד, דני יתום, שכל חיילי הבסיס התייחסו אליו ביראת כבוד, חיבב אותי במיוחד. באחת מהיציאות הביתה שלח המג"ד, שהתגורר באותה תקופה בעיר נתניה, את הנהג האישי שלו, עם הג'יפ האישי שלו, במיוחד עד לביתי בנורדיה, כדי לאסוף ממני שמיכות פוך, כרית ועוד ציוד אישי שלי וכל זה בשביל להקל עלי את הדרך חזרה לבסיס ביום א' בלי כל הציוד המסורבל. לאף אחת מהבנות לא הייתה שמיכת פוך מפני שאף אחת לא רצתה להיסחב עם ציוד כ"כ מסורבל עד לבסיס הרחוק בסיני, אני לעומת זאת קיבלתי מהמג"ד יחס מיוחד ואישי שאיפשר לי להביא את הציוד עם הנהג שלו.

תקופת השירות הצבאי תרמה המון לביטחון העצמי שלי, למדתי בתקופה הזו על עצמי, הכרתי אנשים רבים ועם חלקם אני חברה טובה עד עצם היום הזה, למדתי להיות עצמאית ולהסתדר לבד.

זו הייתה תקופה קסומה ומאושרת ובכל פעם שאני נזכרת או מספרת עליה מציף אותי געגוע חזק לאותם ימים.

וכן, הייתי החיילת הכי מאושרת בצבא ההגנה לישראל!

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת מפגשי תכנית "הקשר הרב דורי" בבית הספר.

מילון

בוילר
דוד של מים

ציטוטים

”היא היתה החיילת הכי מאושרת בצבא הגנה לישראל, סוף סוף היא היתה כמו כולם, “