מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

החטיפה שסוכלה

ביתה של סבתא נילי ביפו בו גדלה בילדותה.
בת חצי שנה בזרועות אמי כאן מתחיל הסיפור.
מסעה של סבתא נילי עם פכים קטנים של זיכרונות בתחנות חייה מהשרון למדבר ובחזרה

תחנה ראשונה

נולדתי בשנת 1945 בתאריך 8 לינואר בגדרה (מושבה ותיקה בשפלה) מושבת ביל"ויים (בית יעקב לכו ונלכה) לאימא סבינה ואבא יעקב, שעלו מפולין בשנת 1938 לפני מלחמת העולם השנייה וכך ניצלו. הוריהם ואחיהם וכל משפחתם נספו בשואה.

החטיפה

כשהייתי בת חצי שנה הייתה לי מטפלת ערבייה מאחד הכפרים שליד גדרה. ההורים שלי סמכו עליה והשאירו אותי איתה ועם הכלבה שלנו, כשהלכו לעבודה. יום אחד הגיעה הכלבה למקום עבודתה של אמא שלי ומשכה אותה ממש בכוח שתבוא אחריה אמא שלי הבינה שקרה משהו ורצה אחרי הכלבה. ממש בקצה המושבה פגשה את המטפלת, כשאני בזרועותיה. עצרה אותה, לקחה אותי ממנה ושאלה: "סעידה למה לקחת את נילי, התינוקת שלי? ואני סמכתי עליך!" ענתה סעידה:" גם אני אוהבת אותה יש לה עיניים כל כך יפות…"

כמו שאתה מבין, הראל, אם החטיפה הייתה מצליחה לא היינו יושבים ומספרים כאן את הסיפור.

בת חצי שנה בזרועות אמי כאן מתחיל הסיפור

תחנה שנייה: ילדות ביפו (עיר יהודית ערבית צמודה לתל אביב)

ליפו הגענו הוריי ואני אחרי מלחמת השחרור(מלחמת העצמאות) גרנו בבית ערבי יפהפה ברחוב 310 היום הוא רחוב שלמה ליד שדרות ירושלים. במלחמת השחרור שוחררה יפו מידי הערבים. חלק מהאוכלוסייה הערבית נשארה ביפו וחלק מהם ברחו. אנחנו גרנו בבית ערבי שהיה שייך למשפחה שברחה. בבית, הייתה חצר עם עץ תות גדול, שמתחתיו הייתה מאורת ארנבים. אני זוכרת את השמחה שלי לראות את הארנבונים הלבנים יוצאים מהמאורה. הפתעה גדולה הייתה לראות יום אחד ארנבון ג'ינג'י.

באותם ימים לא היה מקרר חשמלי. היה לנו ארגז קרח והתפקיד שלי היה להביא שליש בלוק קרח מהאיש שמכר קרח. מאוד אהבתי לרדת לרחוב, לחכות לאיש הקרח עם התופסן המיוחד. הרגשתי שסומכים עליי וזאת הייתה הרגשה נהדרת.

שדה גדול היה ליד הבית שלי, שאהבתי לטייל בו.

בשבת אחת הלכתי ליום ההולדת של חברה. שמחתי מאוד בעיקר על נעלי התכלת החדשות שלי רצתי ודילגתי בעליצות בשדה. מרחוק ראיתי מה שנדמה היה כשקית תפוחה. רצתי וקפצתי עליה, בטוחה שהייתה מלאה באוויר. נוזל מבחיל שלכלך את נעליי החדשות הבהיר לי שדרכתי על עכבר מת…

שלולית החורף הגדולה שעמדה בצומת הרחובות, בדרך לבית הספר, לא אפשרה – לילדים לחצות את הכביש. אני זוכרת את האיש עם התלת אופן מעביר אותנו דרך השלולית הגדולה. איזו שמחה זו הייתה כשעצר את התלת אופן לפני סוף השלולית ואנחנו קפצנו עם המגפיים לתוך שולי השלולית. לבית הספר לא הגענו יבשים.

הילדים בכיתה שלי חלקם היו כמוני וחלקם היו עולים חדשים שדיברו בשפה אחרת ולבשו בגדים אחרים. המורה אמרה לנו שאנחנו צריכים להתייחס אליהם יפה ולהתחבר איתם כי הם ניצולים מהמלחמה. אז לא הבנתי שגם המשפחה שלי ניצולה. המשותף לי ולילדים האלה שלכולנו לא היו סבים וסבתות. ככה גדלנו.

לפני השינה נהג אבא שלי, סבא יעקב, להמציא סיפורים. כל סיפור, גם אם היה מפחיד ביותר היה נגמר במילים: מאז הולכים האווזים יחפים והברווזים בלי תחתונים.

תחנה שלישית: קיבוץ שפיים ( קיבוץ בשרון על חוף הים )

כשהייתי בת 12 עברנו עם המשפחה לקיבוץ שפיים.

הייתי צריכה להוכיח שאני לא פחות טובה מילדי הקיבוץ. כדי להיפטר מהתואר: "עירונית אחת" הצבתי לעצמי מטרות אתגריות. אחת מהן הייתה ההליכה לים – כדי להגיע לים הלכנו בדרך חולית דרך גבעות הכורכר. ילדי הקיבוץ נהגו ללכת יחפים ואני כמובן אחריהם ההליכה בבוקר הייתה נעימה אבל החזרה בצהריים הייתה גיהינום! החול החם צרב את העור העדין של כפות רגליי. הדרך לשרוד את זה הייתה לרוץ וכשזה נעשה בלתי נסבל הורדתי את החולצה ועמדתי עליה. כשנרגעו כפות רגליי המשכתי כך לסירוגין עד סוף העלייה.

קשה לי לתאר לך את השמחה הגדולה של אותו יום שהצלחתי לעלות את כל העלייה הזאת יחפה ולא לעצור אפילו פעם אחת – מאז לא כינו אותי יותר בתואר "עירונית אחת".

באותם ימים, עבדנו בענפי המשק השונים כל יום אחרי הלימודים, החל מכיתה ז'. בכיתה ט' שיבצו אותנו לעבודות יותר אחראיות. אני נשלחתי לעבוד בלול, שנחשב למקום עם אחריות גדולה. בהתחלה נתנו לי לאסוף ביצים. בלול ב' היה תרנגול צבעוני ותוקפני, שהתנפל עליי בכל פעם שנכנסתי ללול. חיים שהיה מנהל הלול, נתן לי מקל ואמר:" אני סומך עלייך שתסתדרי" אכן הסתדרתי התרנגול הבין מהר מאוד שלא כדאי לו להתעסק איתי.

ואז קיבלתי את העבודה במדגרה. ביום הראשון הראה לי חיים את העגלה, שעליה העמסתי את תבניות הביצים ועם העגלה העמוסה צעדתי לכיוון התנורים. לפתע נטתה העגלה העמוסה על צידה כל מאמציי ליישר אותה עלו בתוהו – כל מגשיי הביצים נפלו על הרצפה ונוזל צהבהב וסמיך כיסה את רצפת הלול. אני לא ידעתי את נפשי: היום הראשון שקיבלתי עבודה כל כך אחראית ופישלתי! לקחתי את הצינור הארוך והתחלתי לשטוף את הרצפה. הריח של הביצים השבורות בתוך המים גרם לי לא לאכול ביצים הרבה שנים. חיים, מנהל הלול, שנכנס וראה אותי בוכה ושוטפת הבין מיד מה קרה.  אז חיבק אותי והרגיע: "אוי אני כל כך מצטער ששכחתי לתקן את הגלגל השבור בעגלה מה שגרם לה להתהפך" מיותר לציין שהביצים שהיו מיועדות להגיע למדגרה לא הגיעו ליעדם…

בשפיים התחתנתי עם סבא יהודה ואחרי מלחמת  ששת הימים הדוד שלך עודד בפברואר 1968.

תחנה רביעית: קיבוץ בארי (קיבוץ בנגב המערבי)

עברנו לקיבוץ בארי עם עודד התינוק, באותם ימים, ימי מלחמת ההתשה שהתרחשה בסיני. סבא יהודה שירת שם. ואנחנו התקרבנו שנוכל לראות אותו לעיתים יותר קרובות. אהבתי מאוד את קיבוץ בארי ואת חברי הקיבוץ.

בינואר 1972 נולד לנו עומר, אבא שלך. אבא היה ילד שובב מקסים ובעל רעיונות מקוריים כמו למשל בקיץ היינו נוהגים לנסוע לחוף הים של נתיב העשרה. משאית של הקיבוץ הייתה מעמיסה את המשפחות והגננות והיינו מבלים יום שלם בחוף. יום אחד היה הים מלא במדוזות. אבא שלך שהיה אז בן 3 בקושי שכנע את הגננת לקחת מדוזה ולגדל אותה באקווריום שבגן. הגננת, שידעה שאם עומר מתעקש אין כוח בעולם שיעצור אותו וכך חזרנו מהים כשעומר מחזיק דלי גדול עם מי ים ובתוכו מדוזה, שהחזיקה מעמד בערך שבוע באקווריום.

תחנה חמישית: ערד (עיירת פיתוח במדבר)

לערד הגענו באמצע אוגוסט השמש בשיאה בעיר מדברית חשופה. כשהמשאית עצרה ליד הבית היינו כבר כמעט מעולפים מהחום. אני בכלל לא הבנתי מה אנחנו עושים כאן במדבר הזה. אני שגדלתי בשרון ליד הים עם ריח הפרדסים והירוק מלא כל העין – סבלתי ממש והנה צועד לעברנו אבא שלי, סבא יעקב ז"ל, כשבידיו שק רטוב מלא בתאנים עסיסיות. לא אשכח לו את קבלת הפנים הזו שהשיבה את נפשי.

ענב, אחותו הקטנה של אבא נולדה בתאריך 3.6.1976 בחצר ביתנו גידל אבא שלך כל מיני חיות: ציפורים, ארנבות, אוגרים וכמובן גם כלבים. אהבנו מאוד את הטיולים במדבר, שנפרש ממש מאחורי ביתנו.

יום אחד חזרו, אבא שלך וענב, מהוואדי עם תרנגול צבעוני יפהפה. במהלך היום שיחקו איתו בחצר. בערב גילה אותו אחד השכנים שהתרנגול היה שייך לו. בצער רב נפרדו ממנו לא לפני שאבא שלך אמר לענב הקטנה:"את רואה זה העוף שאת אוכלת" מאז ועד היום היא צמחונית.

תחנה שישית: כפר סבא (עיר בשרון)

הגעתי לכפר סבא בשנת 2000 אחרי 25 שנה בערד שבמדבר. שמחתי לחזור לשרון לריח הפרדסים, לשדות התותים ולמטעי האבוקדו. ליד הבית שגרתי בו היה שדה תותים. בדרך כלל עבדו בו פועלים ערביים שהגיעו מהמשולש. היו אלה ימים של האינתיפאדה הראשונה והם לא הגיעו לעבודה. שאלתי את בעל השדה אם יסכים לקבל אותי לעבודה.

(באמת רציתי קצת לעבוד בחקלאות כדי להיזכר בימים של הקיבוץ) הוא ענה: "צר לי אבל אני צריך יותר פועלים ולא תצליחי לפתור את הבעיה…"

תחנה שביעית: תל אביב – לגור בעיר הגדולה

בחרתי לגור בתל אביב כי שם יש שפע של אירועים ומקומות, שאני נהנית מהם מאז שיצאתי לגמלאות: מוזיקה בהיכל התרבות, אומנות במוזיאון ובגלריות, הרצאות מעניינות ובמרחק הליכה מחוף הים.

הבית שלי נמצא בקרבת כיכר רבין. כיכר שמאז הרצח מתקיימות בה הפגנות, עצרות כמו: שרים בכיכר בערב יום הזיכרון וגם אירועים שמחים כמו: שוק ארבעת המינים לקראת סוכות, ריקודי שמחת תורה וחגיגה גדולה עם זיקוקים מעל הגג של עיריית תל אביב, שבכיכר ביום העצמאות.

המצגת שלנו

Loader Loading...
EAD Logo Taking too long?

Reload Reload document
| Open Open in new tab

Download [4.44 MB]

הזוית האישית

סבתא נילי: הראל יקר לי תודה על ההזדמנות שנתת לי לספר לך זיכרונות מחיי. היה לי תענוג גדול לבוא כל שבוע מתל אביב אליך. אתה ילד כל-כך מקשיב ונבון.

הראל: סבתא נילי היה לי מאוד כיף לעבוד איתך ולשמוע על סיפורים מהעבר שלך.

מילון

ביל"ו
בית יעקב לכו ונלכה חברי בי"לו הקימו את גדרה

ציטוטים

”סבא יעקב, שהמציא לסבתא סיפורים סיים כל סיפור במילים:“

”מאז הולכים האווזים יחפים והברווזים בלי תחתונים.“