מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

הזכרון של סבא אלי מהעלייה לארץ

ליה וסבא אלי
סבא אלי בצעירותו
סיפורו של אלי פרג

כבר כאשר הגעתי לסבא אלי, הוא חיכה לי בסלון עם אלבום תמונות ישן. לפני שהגעתי התקשרתי אליו ואמרתי לו שאנחנו צריכים להיפגש בהמשך, לעבודת השורשים שלי ושהוא למעשה – הגיבור שלי. סבא כמובן היה נרגש מהתואר שהוא קיבל וראיתי אפילו שהוא התרגש.

סיפורו של סבא כילד היה לא פשוט:

כשהייתי בן 5, בשנת 1951, עליתי לארץ עם אמי, אבי ואחיי הצעירים. יום לפני שיצאנו משכונת אלכסנדריה במצרים הייתה התרגשות גדולה של כל השכנים, של הדודים ושל הוריי. אני זוכר איך כל השכונה לבשה בגדים חגיגיים, ארזה את מה שיכלה לארוז במזוודות ותיקים, והכל היה מוכן להגיע למדינת ישראל –מדינה שבה היהודים מתאחדים.

ההפלגה לארץ הייתה ארוכה וקשה. הים היה סוער ואני זוכר שרוב הדרך הקאתי.

כשעגנו בארץ הייתה התלהבות גדולה. כולם ירדו ונישקו את אדמת ארץ ישראל. העלו אותנו ברכבים גדולים ישנים, ונסענו המון שעות עד שהגענו למקום שהיינו צריכים לקרוא לו "הבית החדש שלנו".

אני זוכר שכילד הייתי בשוק ובהלם לראות לאן הביאו אותנו, לאזור שהיה כולו שומם, לא היה בו כלום, לא עצים, לא בתים, ראיתי מולי רק חול ואדמה… אני זוכר איך כל כך התאכזבתי והחלו לרדת דמעות מעיניי. חשבתי לעצמי, רק לפני כמה ימים הייתי בבית האמיתי שלי, עם חדרים ומרפסת ועצים והיום אין לי כלום. הרגשתי שעבדו עליי, עבדו על משפחתי, והביאו אותנו למקום שאין בו עתיד. אני זוכר גם את הפנים של ההורים שלי. התדהמה שהייתה על הפנים שלהם הייתה כל כך גדולה…

הימים הבאים היו קשים יותר. אבא שלי, שהיה צורף במצרים, החל לעבוד כפועל מבוקר עד לילה כדי לקיים את המשפחה. לא היה לנו כמעט אוכל ואמי, כדי להאכיל משפחה בת שש נפשות, הייתה מייבשת כיכרות לחם וטובלת אותן בשמן ומלח וזו הייתה הארוחה שלנו.

אני זוכר שרגעי השמחה שלי כילד  היו הימים שבהם הייתי מסתובב בפרדסים רחוקים. תביני, הייתי רק בן שש בערך, ילד קטן, שחושב איך לעזור להורים שלו בפרנסת הבית. הייתי אוסף פירות הדר – תפוזים, לימונים, לפעמים גם הייתי מצליח לקטוף סברסים וכל הידיים שלי היו מתמלאות בקוצים. הייתי עומד שעות ומנסה למכור אותם לתושבים ותיקים שהיה להם יותר כסף.

אני זוכר ילדות לא פשוטה, רעב גדול, מחסור בבית ועוני גדול, ובכל זאת המשפחה הייתה כל כך מאוחדת!

אבא שלי היה מגיע כל ערב אחרי יום עבודה עייף אבל מספיק חזק כדי לעודד אותנו כמשפחה. תמיד הוא דיבר אתנו על ערכים ואהבת הארץ ואני חושב שזה מה שנתן לכולנו את הכוחות להמשיך.

אני גם זוכר את היום הראשון שלי בבית הספר, הגענו לבושים בתלבושת אחידה והעברית שלנו עדיין לא הייתה ברורה. הושיבו אותנו בכיתה יחד עם תלמידים ילידי הארץ שהגיעו ממעמד כלכלי גבוה יותר והיה להם קשה לקבל אותנו אליהם.

אחד הדברים שאני זוכר, אנחנו, בגלל המצוקה הכלכלית לא הבאנו אתנו אוכל לבית הספר כי לא היה לנו בבית. ואז, תמיד בהפסקת עשר אילצו אותנו להישאר בכיתה עם ידיים משולבות ולחכות עד שכל ילדי הכיתה סיימו את הארוחה שלהם. זה היה קשה, היינו רעבים, אבל אני זוכר איך ברגעים כאלו הייתי עוצם את עיניי ומדמיין שאני במקום אחר.

השנים עברו, התבגרתי!

בצבא הייתי בחיל הים והפלגתי המון. חתמתי קבע והאהבה למדינה בערה בי. בסופו של יום, היום, כשאני מסתכל אחורה הייתי בוחר שוב לעבור את כל הקושי רק כדי שאת תשבי מולי ואספר לך פיסות מסיפור חיי.

המכתב שכתב סבא אלי לבן אשר מן המלחמה

המכתב נכתב ע"י סבא אלי, הנמען היה אשר הבן שלו.

המכתב נכתב ב-27.10.1973, לקח למכתב להגיע בטווח של שלושה שבועות. המכתב נמצא ברשותי שבועיים. כאשר עשינו מפגש כל הנכדים אצל סבא והוא הוציא לנו מכתבים ותמונות מהעבר. סבא נתן לי את המכתב.

המכתב הגיע מסבא  לבן שלו אשר, בזמן מלחמת יום כיפור כאשר סבא היה מוצב במלחמה, ונשלח למשפחה בעת שהותו של סבא במלחמה. המכתב נשמר עם עוד מכתבים נוספים ע"י סבתא שלי. רק לפי התאריך ניתן להבין שהמכתב נכתב מהמלחמה, ושהוא מגיע ממקום רחוק כי סבא בוחר לכתוב שעוד מעט הוא יחזור עם מתנות.

באותה תקופה שימוש בטלפונים לא היה שכיח ולכן העברת המידע נעשתה באמצעות מכתבים. סבא שלח מכתב לסבתא שהוא מספר לה איך הוא מרגיש ושואל לשלומה ובאותו מכתב הוא כתב באופן אישי מכתב לכל ילד. במכתב סבא שואל לשלומו של אשר הבן שלו וכותב לו שבקרוב הוא יגיע לבקר בבית.

הדמויות הנוספות שסבא מזכיר במכתב הן :

·         סבתא – שהוא מקווה שאשר עוזר לה (נפטרה)

·         הגננת – שאשר מסתדר בגן   "(יצאה לפנסיה)

·         סימה וברוך – האחים של אשר (הם גדלו ויש להם משפחות וקריירה)

התקופה הייתה לא פשוטה בארץ, המלחמה גרמה לכל הגברים להתגייס לצבא ולהעדר ימים רבים מהמשפחות שלהם. ניתן להרגיש מהמכתב את הדאגה של סבא למשפחה ואת הגעגוע שלו, כמו כן ניתן להבין מהמכתב שסבא לא היה הרבה זמן בבית כי הוא מקווה שהוא בקרוב יחזור ויביא מתנות.

המכתב נכתב על נייר לבן, בעט כחולה.

שם כותרת למכתב: " געגועים הביתה".

הקטע המרגש עבורי הוא שסבא בחר לכתוב לאשר למרות שהוא עדיין לא יודע לקרוא: "אשר אני יודע שאתה עוד ילד ולא יודע לקרוא, אבל אני כותב את המכתב ואמא תקרא את המכתב בקול רם"

כאשר שאלתי את סבא למה הוא מתגעגע בעקבות קריאת המכתב, הוא בחר להשיב לי "אני מתגעגע  ל"ביחד" עם סבתא …. לשיחות שלנו, לזוגיות שלנו, אני חי על הזיכרון".

הזוית האישית

ליה: כבר כאשר הגעתי לסבא אלי הוא חיכה לי בסלון עם אלבום תמונות ישן. לפני שהגעתי התקשרתי אליו ואמרתי לו שאנחנו צריכים להיפגש בהמשך לעבודת השורשים שלי ושהוא למעשה – הגיבור שלי. סבא כמובן היה נרגש מהתואר שהוא קיבל וראיתי אפילו שהוא התרגש.

מילון

צורף
וא בעל מלאכה שמקצועו הוא צורפות, כלומר עיבוד מתכות אצילות (כסף, זהב, ופלטינה) לשם ייצור תכשיטים, לרוב תוך שיבוץ אבנים יקרות בתכשיט.

ציטוטים

”אבא שלי היה מגיע כל ערב אחרי יום עבודה עייף אבל מספיק חזק כדי לעודד אותנו כמשפחה. “