מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

הזהב שהציל

הנינה, מתעדת הסיפור גולדי רוט
משמאל הסבא יוסף לבנהרץ
הרבי ענה בזה הלשון "ויגישו עוד הפעם עד אשר יורשו לצאת"

שמי הוא יוסף לבנהרץ. נולדתי במוסקבה בשנת 1929 תרפ"ט, לאבי הרב אברהם שמואל ולאמי עטקא למשפחת לבנהרץ.

שורשה של משפחת אבי בעיר בריסק, מחסידי קוצק. כשאבא ואחיו היו נערים ב"חיידר" פרצה מלחמת העולם הראשונה ואז נאלץ סבא, ר' זלמן־יואל לבנהרץ, לאחוז במקל הנדודים ולעזוב את העיר. הדאגה של סבא הייתה עבור "חיידר" לבניו. וכשהתעניין אמרו לו, שבליובאוויטש יש "חיידר". כך הגיע סבא ביום בהיר אחד לליובאוויטש ונכנס היישר אל ה"זאל' – אולם הלימודים הענק שבו למדו מאות תלמידי ישיבת תומכי תמימים. סבא לקח גמרא והתחיל ללמוד. בעיני הבחורים לא מצאה חן העובדה הזאת והם רצו לסלקו.
לאור הידוע על הסדר הקפדני בדבר קבלת תלמידים לישיבה, מן הסתם, לא היה מקובל שאדם בעל משפחה יצטרף כך לישיבה, שהרי הישיבה מיועדת לבחורים ולא ל'בעלי בתים'. כששמע הרבי הרש"ב נ"ע על כוונת הבחורים, ציווה להם להניח לו. סבא זכה להיות 'תמים'.

כאמור, נולדתי במוסקבה ושם עברו עליי שנות ילדותי. את לימוד הקריאה למדתי אצל  המלמד ר' שניאור פינסקי ז"ל במחתרת ולא ב"חיידר" רשמי. היה זה תחת אימת השלטון הקומוניסטי ברוסיה, שאסר לימודי דת ובעיקר את לימוד התורה. לצערי, הרבה תורה לא הספקתי ללמוד בשל כך.

לאבא הייתה דודה, אחות אמו, ביילה, שהתגוררה בארץ־ישראל. באותם ימים הגיע למוסקבה הרב מוולצ'נסק כדי לסדר את הניירות והאישורים לפני עלייתו לארץ ישראל והתארח בבית הוריי, כמו יהודים רבים אחרים. לאחר שהרב מוולצ'נסק הגיע לארץ הוא ביקר בבית הדודה ביילה ואמר לה: "ספר תורה עם חמשה ספרי תורה קטנים טובעים בים עליכם מוטלת האחריות להצילם." הדודה לא התמהמהה, ושיגרה מיד בקשות לשלטונות רוסיה עבור משפחתנו, עד אשר קיבלנו אישור לצאת מרוסיה. עברו ימים, ומסיבה זו או אחרת עדיין נשארנו על אדמת רוסיה, עד אשר אירע המעשה הבא שהיווה גורם מדרבן לעזוב את ברית המועצות.
בתקופות הקיץ היינו עוזבים את הבית במוסקבה, ששכן במרתף, ועוברים להתגורר באחד מפרוורי העיר. שם היינו מכינים חומר ללכידת זבובים ופרעושים – היה זה נייר מרוח בדבק מיוחד.  את הנייר היה ניתן להשיג בדרך בלתי ליגאלית, אנו היינו מורחים על הנייר דבק ומשווקים אותו לבתי מרקחת וכן לשימוש ביתי. בשכנות אלינו גר יהודי קומוניסט שהלשין לשלטונות עלינו ועל עִיסוקנו. למזלנו, אישה אחת שעבדה במפעל הקטנטן של אבא המתינה לו בתחנת הרכבת כדי להזהיר אותו שלא יחזור הביתה. "לאן אתה הולך"? זרקה לו בחצי פה "הם מחכים לך!" אבא הבין מיד את הרמז ולא  חזר הביתה. זאת הייתה ההזדמנות לנצל את אישורי היציאה שכאמור כבר היו בידינו.

 

נמלטנו לאודסה, ומשם הפלגנו במשך חמישה ימים לעבר ארץ ישראל. היה זה בשנת  1936 (תרצ"ו). אני הייתי אז כבן שבע. כשהגענו לתל־אביב שכר אבי דירה ברחוב ברנר. לפרנסתם פתחו הוריי מכולת בסמטה ליד שוק הכרמל. בית הכנסת שבו התפללנו, בית כנסת חב"ד, שכן ברחוב מונטיפיורי ולאחר מכן ברחוב נחלת בנימין. אני זוכר עד עצם היום הזה את ההווי החסידי ואת החסידים שהרכיבו את קהילת חב"ד הקטנה של תל־אביב. לא ארכו הימים ומשפחתנו עשתה את דרכה בחזרה אל רוסיה, מה שהפך לשיחת היום בקרב החסידים.
ההחלטה לשוב הגיעה בעקבות העובדה שבאחד הימים אבי פגש במפתיע את בנו, אחי הבכור ר' זלמן־יואל ז"ל, שהיה אז נער צעיר, משתתף בהפגנה שלא הייתה לרוחו יחד עם צעירים נוספים. אבי חשש לעתיד בנו. כמו כן, יש להוסיף על כך את קשיי הפרנסה שהיו באותם ימים בארץ ישראל. כך אם כן באה לקצה 'העלייה הראשונה' שלנו לארץ־ישראל. בתום ארבע שנים תמימות, שבמהלכן נולדה אחותי הצעירה, הגב' בלה גורביץ' שתחי', ארזנו את מיטלטלינו ושמנו פעמינו לנמל יפו ומשם לרוסיה.

חזרנו למוסקבה. עברו שנים ואבא היה לגביר. באחד הימים יצא הבנק של מוסקבה בהצעה מפתה: "כל מי שמעוניין להחליף את שטרות הרובל במטבעות זהב טהור (צענערלך). מוזמן לסור אל סניפי הבנק, מוסקבה הייתה כמרקחה. כל בעלי הממון ניצלו הזדמנות פז שכזו להחליף 'נייר' בזהב אמיתי ובאו בהמוניהם אל הבנק. מה שלא ידעו המוני האזרחים שצבאו על הבנק כי ליד הדלפק עומד סוכן של הממשלה ומצלם הכול, מי החליף, כמה ומתי. דבר לא חמק מעיניהם הבולשות. חלפה תקופה נוספת ויום אחד הכריזה הממשלה, כי המדינה זקוקה לכסף וכל מי שיש ברשותו זהב עליו למוסרו לשלטון. היו בודדים שנענו לצו. כל השאר ניסו להתחמק ועד מהרה מצאו עצמם בחקירות ועינויים קשים, עד כדי כך שמי שנכנס שחור יצא לבן. לבסוף לא נותרה ברירה לאיש והכול נאלצו למסור את הזהב שברשותם.

באותם ימים ביקר שליחו של הרבי הריי"צ נ"ע, החסיד ר' יעקב זורביצר ע"ה, במוסקבה, והודיע בשם הרבי כי כל מי שימסור את הזהב לישיבת "תומכי־תמימים",  שמצבה הכלכלי היה אז בכי רע,  "לא יינזק מהידיים שלהם". בשמוע אבא דברים אלו, לקח את כל מטבעות הזהב שהיו ברשותו, ומדובר היה בסכום עצום של כמאתיים מטבעות זהב שערכם היה שווה ערך, להערכתי, למיליון דולר היום (!!) ומסרם לר' יעקב עבור "תומכי־תמימים". והנה הפלא ופלא, לא זו בלבד שלא דרשו מאבא את הזהב, אפילו לא זימנוהו לחקירה, וכאילו 'נעלם' מעיניהם. כך ניצל אבא מהידיים של מלכות הרשע הרוסית, בזכות הבטחתו של הרבי.

התחתנתי בעיר צ'רנוביץ בשנת  1953 תשי"ג. באמצע שנות ה־60 כאשר נודע ששלטונות רוסיה מתירים לצאת מרוסיה תחת סעיף "איחוד משפחות", שאלתי את פי הרבי מליובאוויטש האם להגיש בקשה להיתר יציאה. הגשת הבקשה כרוכה הייתה בסיכון, שכן השלטון הרוסי ראה בעצם הבקשה אות לחוסר נאמנות למולדת. בקשה שכזו יכולה הייתה אפוא לגרור בעקבותיה פיטורין מעבודה ואפילו גירוש לסיביר. תשובת הרבי הייתה חיובית ובהתאם לכך הגשתי בקשת יציאה. הליכי בקשת ההיתר כללה מילוי שאלון במשרדי הנ.ק.וו.ד הידועים לשמצה. במידה ומישהו היה משיב על השאלון בתשובה לא אמיתית הוא היה עלול להישפט על כך. לא הייתה לי ברירה והייתי מוכרח לכתוב את כל האמת אודות הוריי אחיי ואחותי שהם כולם ברוסיה, מה שבאופן אוטומטי צמצם מאוד את סיכויינו לקבלת היתר בנימוק של 'איחוד משפחות'.

בבקשה ציינתי כי אינני בריא ואינני יכול לעבוד. על הבקשה הראשונה שהגשתי נעניתי בסירוב. כתבנו על כך לרבי והוא ענה בזה הלשון: "ויגישו עוד הפעם עד אשר יורשו לצאת" עשיתי כפי שהורה לנו הרבי והגשנו את הבקשה פעם נוספת. אכן הפעם קיבלנו היתר יציאה, ויהי הדבר לפלא.

יצאנו מרוסיה, בשנת תשכ"ו- 1966-, משם נסענו לווינה. כעבור ארבעה ימים טסנו, אני רעייתי ושתי בנותי לארץ ישראל. הגענו לכפר חב"ד והתיישבנו באחד הבתים הנטושים שהיו פזורים שם .

אני נזכר באפיזודה מיוחדת הממחישה את הרגשת השחרור והאפשרות של קיום תורה ומצוות בגלוי כאן בארץ ישראל. לאחר תקופה קצרה שהגענו לארץ, שאלתי את הבת הקטנה, שושנה, היכן טוב יותר, כאן בארץ־ ישראל או ברוסיה? היא ענתה לי ברוסית "טוט שבת אן לוצי"-פה בשבת יותר טוב. כלומר: שם  היה על הבנות להמציא כל שבת ושבת תירוץ חדש מדוע הן אינן מבקרות בבית ־ הספר בשבת. שכן על פי החוק הרוסי נדרש כל אזרח לשלוח את ילדיו לבית ־ הספר הממשלתי כל השבוע  מלבד יום ראשון.

עם בואי לארץ התחלתי לעבוד כמלטש יהלומים במפעל היהלומים של צבי סנדיק ברחוב לבנדה בתל ־ אביב. כעבור שנים מספר, כאשר הוקם בהוראת הרבי ובברכתו מפעל הטקסטיל 'גולגוטקס' בנחלת הר חב"ד" בקריית מלאכי, על ידי אחי ר' זלמן ז"ל יחד עם עוד מספר חסידים, עברתי לעבוד שם.

הוריי עלו לארץ בשנת 1967 שנה אחת לאחר העליה שלי ומשפחתי .על פי הוראתו של הרבי מליובאוויטש גם הורי קבעו את ביתם בכפר חב"ד קרוב אלינו.
אני מודה להקב"ה ולרבי שזכינו לעלות לארץ הקודש ולקיים תורה ומצוות בגלוי ללא פחד וללא מורא ולרוות נחת יהודי חסידי מכל צאצאינו.
תשע"ה

 

מילון

תמים
כינוי לבחור הלומד בישיבת תומכי תמימים.

זאל
הינו השם של בית המדרש בו לומדים התמימים.

אדמו"ר הרש"ב
רבי שלום דובער האדמו"ר החמישי לשושלת חב"ד

ציטוטים

”אני מודה להקב"ה ולרבי שזכינו לעלות לארץ הקודש ולקיים תורה ומצוות בגלוי ללא פחד.“