מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

ההתישבות בנוגה בעיני צדוק פנחס

סבא צדוק עם מור ומידן במפגש פתיחה
סבא צדוק עם הנכדות במפגש גלגולו של חפץ
צדוק פנחס

לפני שהגענו לארץ גרנו בעירק בחבל ארץ באזור כורדיסטן.

בשנת 1948 הופצה שמועה על עלייה לארץ ישראל, ואכן התארגנה קבוצת עלייה לארץ. בשלב מסוים כשהייתי בן שש, אני וההורים שלי עזבנו את הכפר והלכנו לעיר מוסול ומשם לעיר בגדד.

גרנו שם במשך שנה, לאחר מכן קיבלנו אשרת יציאה ואותו רגע התחילה העלייה לארץ. טסנו מבגדד לקפריסין ומקפריסין טסנו במטוס צבאי לארץ, ישבנו על רצפת המטוס בלי כסאות, נחתנו בשדה תעופה.

משם לקחו אותנו למחנה עולים שבפרדס חנה והתגוררנו שם כשישה חודשים, חיינו שם באוהלים, בנוסף אני זוכר מתקופתי שם שהייתי עומד בתור לקבל ארוחות גם אם צריך לעמוד בתור שלוש שעות ולפעמים גם ארבע ו-חמש שעות מכיוון שהילדים הגדולים היו דוחקים אותי הצידה.

הזיכרון שלי מאותה תקופה הוא קשה ועצוב. זה היה טראומה עבורי כל זה בשביל לקבל פרוסת לחם עם קצת מרגרינה, ריבה וחתיכת מלפפון.

באוהל היו מיטות עץ עם ברזנט כמו המיטות צבאיות, הייתה גם פתיליה שאמי לא ידעה כיצד  להשתמש בה,  עד שבאו ללמד אותה. הציוד שלנו היה מינימלי, כמו בגדים ושמיכות שהבאנו עמנו, להורים היו קוראים כדי לבוא לקחת את האוכל. היו מספקים לנו תפוחי אדמה, אבקת ביצים וקופסאות שימורים. אבי היה עובד עירייה ואוסף בדלי סיגריות, ניירות ולכלוך כך היה מצבנו לאורך כל שישה החודשים.

העבירו אותנו למושב מבטחים ליד רפיח, גרנו שם כחמש שנים וכל האזור היה מדבר שממה. שם למדתי את הכיתות א-ג, כשהייתי בכיתה ד שלחו את כל הילדים הקטנים לאשל הנשיא ללמוד בתנאי פנימייה שם למדנו כ- 5 -6 שעות ביום ואחר כך עבדנו כ-3-4 שעות בכל ענפי המשק כגון: גן ירק, רפת, צאן וחצרנות. היינו יוצאים לחופשות אחת לחודשיים או חגים.

באותו הזמן שמענו שמקימים מושב חדש באזור אשקלון והמתגוררים יהיו יוצאי כורדיסטן, ההורים שלי החליטו להצטרף למושב, הורי גרו בצריף עץ ללא מערכת ביוב ומים שנה. בתקופה זו עדיין למדתי בפנימיית אשל הנשיא ובחופשת פסח הגעתי בפעם הראשונה למושב נוגה, כמובן שלא היו כבישים אלא כורכר ועפר, בתקופת הגשמים כל השבילים היו מלאים בבוץ. אותן שנים היו ברוכות בגשם והיה גשם כל החורף.

אנו גרנו בקצה המושב ולא הייתה תחבורה, בשביל להגיע לאשקלון היינו צריכים ללכת לכביש הראשי ומשם להגיע לתחבורה הציבורית של אגד שהגיעה פעם בבוקר ופעם בערב, כך היה במשך שנתיים.

הוריי עבדו בהתחלה בחקלאות בחברה ששמה "מתח" חברה חקלאית שמעבדת את כל השטחים באזור. מאוחר יותר הסוכנות חילקה לכל חברי המושב את השטחים חלקות א ו-ב בנוסף קיבלנו על כל שני חקלאים סוס עבודה עם עגלה וכלי עבודה שנחוצים לחקלאות, כמו מחרשה, קולטיבטור, משדדה ומזרעה. הורי היו חקלאים עוד בחו"ל, הם התחילו לזרוע ולהשקות ירקות לדוגמה: עגבניות, בצל, מלפפון ותפוחי אדמה וקבלו יבולים ברמה גבוהה ותוצרת יפה.

הם היו מעמיסים את היבולים על סוס ועגלה ונוסעים לשוק באשקלון שם היינו מוכרים את הירקות לתושבי אשקלון והסביבה, כך היה שלוש שנים.

יתר על כך התחלנו לייצא  את התוצרת כמו בצל, פלפל, כרוב סיני ,פרחים (בעיקר סייפנים )בכמויות גדולות עם איכות גבוהה וטובה.

החלטתי לעזוב את אשל הנשיא ובאתי ללמוד במרכז כפרי בנהורה, למדנו בכיתות שהיו צריפי עץ וכאן סיימתי 12 שנות לימוד .

בתקופה זו נכנסנו למרכז, התנועה "הנוער הלומד והעובד" היינו חצי יום לומדים וחצי יום עובדים בגן ירק. זו הייתה התקופה הכי טובה בתקופת נעוריי.

נהניתי מאוד בשלב זה של החיים, לאחר מכן רציתי לעזור להורים מבחינה כלכלית עקב זה, נשרתי מהלימודים, כך נכנסתי לעבוד בפרדס נוגה ושם עבדתי כשנתיים ועברתי לעבוד במשק הוריי בחקלאות כמה שנים.

כשהייתי בן 18.5 התחתנתי , החתונה והחופה התקיימו בחצר הוריי במושב, קיבלתי מהסוכנות והמושב דירה מקצועית אשר עם הזמן הפכה למשק חקלאי לכל דבר. המשכתי לגדל ירקות, לייצא ולשווק לשוק המקומי וכך נהייתי חקלאי לכל דבר, התחלתי ליישם את אשר למדתי בבית הספר החקלאי אשל הנשיא. הסוס לא הספיק לעבודות המשק ולכן קניתי טרקטור וכלים נוספים לעבודת המשק, המשכנו לגדל ירקות לייצוא וגם זו הייתה תקופה יפה בחיי.

הציעו לנו לגדל פרחים מזן סייפנים והיינו מצוינים בשווק לייצוא, משרד החקלאות והסוכנות הציעו לנו לגדל פרחים מזן ורדים בחממות.  בהתחלה התלבטנו אם אנחנו מסוגלים לגדל בטכנולוגיה החדשה ולכן הוחלט לגדל בשטח מרוכז הצמוד למרכז הכפרי בנהורה, בהתחלה נתנו רק לארבעה חברים והתחלנו להקים חממות, כל חבר 2 דונם והוכחנו שאנחנו מסוגלים לגדל ורדים בצורה הכי טובה ובהצלחה רבה.

אני רוצה לספר לכם קצת על גידול ורדים בחממות, לאחר שתילת הוורדים יש להשקות מים ובמנות קטנות וקצובות מספר פעמים ביום כדי שהשתילים לא יתייבשו ולאחר חודשיים קוטמים את הצמח החדש וכך מעצבים את השתיל, כמובן מרססים את הפרחים, לאחר כחודש מתחילים לקטוף את הפרחים ושולחים אותם לחו"ל במיוחד להולנד, שם היו מוכרים את הפרחים בשעוני מכרזה לכל הסוחרים בעולם ומצב זה נמשך עד סוף שנות ה 90 ואלו היו שנים טובות ושמחות, היינו נוסעים לחו"ל ובמיוחד להולנד וגרמניה כדי לראות ולהשפיע על המחירים של הוורדים, בעיקר בחגים של הנוצרים, ולנטיין  חג המולד ויום האם.

בתאריכים אלו כולם היו קונים פרחים בכמויות והיו משלמים מחירים גבוהים מהרגיל, לכן היינו מאחסנים את הפרחים ושומרים אותם בקירור ומוציאים אותם לשיווק בדיוק בימים האלה.

כך חיינו בשקט ובשלווה והיינו מאושרים עד סוף שנות ה-90, כשענף הפרחים נחלש,  היה קשה להתפרנס מזה, רוב המגדלים עזבו את הענף הפרחים והרבה נקלעו לחובות וזה כלל אותי ולכן עברנו לגדל ירקות,  לאחרונה חזרו הילדים לגדל פרחים לשוק המקומי בתקווה שנוכל גם לייצא בנוסף לירקות.

כך אנו ממשיכים את שארית חיינו וכיום אני בן 79, יצאתי לפנסיה ואני מקווה להמשך חיים טובים והרבה בריאות , היום אני מבקר במועדון מספר ימים בשבוע ומבלה שם מספר שעות ביום ומשתתף בחוגים, חוג מחשבים, תאטרון,  ציור, יוצא לטיולים ולוקח חלק בכל הפעילויות, יש לי במועדון חברים נהדרים וזה כיף, בנוסף לזה יש צוות עובדים נפלא בראשם המנהל אבי ענטבי.

 

 

הזוית האישית

מילון

משדדה
כלי חקלאי המשמש לעבודות גימור שונות בשדה, כמו שבירת רגבי אדמה.

ציטוטים

”"בתחילת ההתיישבות קיבלנו מזרעה ומשדדה כדי לעבד את האדמה"“