מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

ההשתלה של מומו גבעוני

סבתא רחל ואלה במפגש משותף.
מומו ואמא רחל.
בזכות ההשתלה-אהבה גדולה

סיפור השתלת הלב – ריאות של משה (מומו) גבעוני

אני רוצה לספר את סיפור ההשתלה של מומו, בני, למה הוא היה צריך השתלה ואיך דרך זה הוא גם הכיר את אישתו, הלנה.

לפני ההשתלה:

מומו נולד עם מחלת הסיסטיק פיברוזיס (סי. אף) ועד גיל שנתיים גדל והתפתח כמו כל ילד רגיל. בגיל שנתיים הוא החל לחלות בדלקות ריאה לעיתים קרובות ובגיל חמש, כבר נזקק לאשפוז בבית חולים לתקופות ארוכות, עד חודש לפעמים.

 

כאשר היה בבית, הטיפול בו דרש הרבה עבודה, בעיקר מאיתנו ההורים והאחיות שלו. הטיפול כלל טיפולי פיזיותרפיה, כדי לנקות את הריאות מהליחה שהצטברה ולאפשר לו לנשום. הוא קיבל אנטיביוטיקה ותרופות שונות בכמויות גדולות, כולל תרופות שהוא היה צריך לקחת תמיד עם כל ארוחה (פנקריאס, אינזים של הלבלב), ובנוסף היה צריך להכין לו אוכל בריא ומזון ללא שומן וכן לדאוג שיעשה פעילות גופנית ככל שיכל.

 

איך חיינו עם המצב הזה?

קיבלנו את המצב כמו שהוא וחיינו מיום ליום, עשינו מה שצריך ומה שטוב למומו. תמיד אמרתי לעצמי שלא משנה מה יקרה, כל רגע שיש לי עם מומו הוא הנאה גדולה. מומו גם שיתף פעולה ועבד קשה בעצמו (למשל, הפיזיותרפיה היא הרבה עבודה). בסך הכל ולמרות המצב, שמרנו רוב הזמן על  חיי משפחה רגילים והיתה תמיד אווירה שמחה וטובה בבית, שהיה תמיד פתוח לאורחים הרבים שהגיעו (כי לא יצאנו הרבה מהבית).

בקיץ 1979, כשמומו היה בן 9, כל התרופות (אנטיביוטיקה) שנתנו לו כבר לא עבדו. שמענו על מרפאת ריאות מיוחדת בעיירה בשוויץ שנקראת דבוס, שאליה היו מגיעים בעבר חולי שחפת וריאות כדי להבריא באוויר הצח. החלטנו לנסוע לשם. האוויר הצח וגם תרופה חדשה לחולי סי. אף, עזרו מאד ומצבו של מומו השתפר מאד. מאז בכל קיץ, השתדלנו לבקר בעיירה הרחוקה וכך להחליף את חום יולי אוגוסט במזג אוויר קריר. היו שנים שנסענו גם בחורף (ואז אפשר היה לעשות סקי). בעקבות הנסיעות לשוויץ והתרופות החדשות מצבו של מומו היה טוב למספר שנים.

 

אולם, בשנת 1988, כאשר מומו היה בן 18 ואחרי שסיים את מבחני הבגרות, מצבו שוב התדרדר מאד. הרופאים אמרו לנו שהוא מאד מאד חולה והטיפולים השונים כבר לא עובדים. מומו, הם אמרו, צריך ריאות ולב חדשים, הוא חייב השתלה. באותה תקופה, עדין לא עשו השתלות בישראל ולכן, שוב נסעה כל המשפחה, שבינתיים הצטרף אליה אח נוסף, ללונדון, אנגליה. למשפחה גם הצטרפה הפיזיוטרפיסטית של מומו, שטיפלה בו הרבה שעות כל יום, על מנת לנקות את הריאות עד שימצאו לו לב וריאות חדשים. הרופאה שלו מישראל, שהכירה וטיפלה בו מגיל 5, באה לבקר לעיתים תכופות.

גרנו בדירה קטנה שקיבלנו, ללא תשלום, ממשפחה יהודית. שוב, רוב היום הסתובב סביב הטיפולים של מומו ולמרות זאת המשפחה השתדלה לשמור על חיים רגילים בלונדון, בזמן ההמתנה להשתלה וגם קצת להינות מלונדון.  כך, עברו 11 חודשים.

 

ההשתלה:

זה קרה כשמומו שוב היה בבית חולים וחולה מאד. היה לו חום גבוה בעקבות זיהום בריאות, הוא היה רזה מאד וחלש. ביום הרביעי לאישפוז זה קרה. לקראת הצהריים נכנסה האחות הראשית לחדר של מומו בבית החולים ובישרה שנמצאו לו לב-וריאות חדשים. ההתרגשות היתה גדולה. הניתוח עצמו נערך בבית חולים אחר ולכן חיכינו, בחוסר סבלנות, לאמבולנס שייקח את מומו לצד השני של לונדון, לבית החולים בו ייערך הניתוח – בית חולים הרפילד.

הנסיעה באמבולנס היתה קצת ארוכה, כשלפעמים מומו היה צריך להסביר לנהג איך לנסוע נכון. כשהגענו בערב לבית החולים הרפילד, חיכה לנו רופא ישראלי צעיר, בשם דני ערבות. בשעה 10 בלילה, ב- 25.10.89, התחיל הניתוח ובשעה 2 לפנות בוקר הודיע לנו ד"ר ערבות, שהלב והריאות החדשים עובדים בגופו של מומו – הניתוח הצליח!

מומו היה צריך להישאר בבית חולים, על מנת להחלים מניתוח עוד כמה שבועות וכל המשפחה נשארה בלונדון עוד כמה חודשים עד שיהיה חזק מספיק לחזור לארץ.

 

אחרי ההשתלה:

כשהוא עכשיו אדם בריא, שצריך לקחת תרופות ולהיבדק לעיתים קרובות, ועם לב וריאות חדשים החל מומו לעסוק בעיסוקים שונים כמו כל בן 20. כחלק מתהליך ההחלמה הוא עשה הרבה ספורט כדי לחזק את הגוף והתאמן במכון מיוחד במכללת ווינגיט. מהר מאד הוא עבר לסוג אחד של ספורט שבו הוא התאהב, שחייה. בעקבות זאת הוא גם החל לקחת חלק באליפויות בינלאומיות למושתלים.

 

מומו גם התנדב לצבא ושירת בבסיס בווינגיט מה שאיפשר לו להמשיך באימוני השחייה ולשרת בצבא גם יחד. אחרי שירות של שנה הוא פנה לדבר הבא – לימודים באוניברסיטה. הוא בחר ללמוד כלכלה וגיאוגרפיה תחילה ואח"כ גם מנהל עסקים באוניברסיטת תל אביב, לצד הלימודים הוא המשיך עם אימוני השחייה ולקח חלק בתחרויות רבות באירופה ובעולם ובהם גם זכה בשלל מדליות מכל הצבעים – זהב, כסף וארד.

 

סיפור היכרותם של מומו והלנה

בארץ רחוקה בין איים ובין מים רבים משתרעת מדינה גדולה ששמה פינלנד. שם  הלנה ומומו נפגשו לראשונה. בקיץ 1994 הגיעה המשלחת הישראלית לאליפות אירופה למושתלי לב להלסינקי, פינלנד. מומו ניגש למזכירת התחרות, שבמקרה הייתה זאת הלנה, ושאל כיצד אפשר להגיע לבריכת השחיה? הלנה הסבירה לו וכך ניטע הגרעין של סיפור אהבתם.

לאחר התחרות, מומו חזר לארץ עטור מדליות והם המשיכו את הקשר ביניהם דרך מכתבים, אמייל (שהיה אז דבר מאד חדש), וטלפון. ארבע שנים אח"כ, בקיץ 1998, הם שוב נפגשו באליפות אירופה למושתלי לב שנערכה הפעם בגרמניה. לאחר התחרות הלנה באה לביקור ראשון בישראל – מומו והלנה טיילו יחד ברחבי הארץ אשר להלנה היתה יפה ושונה ממה שהכירה בפינלנד.

עד מהרה, נרקמה חברות איתנה ואהבה גדולה בינהם. במהלך השנתיים הבאות הם המשיכו את הקשר הרחוק דרך מכתבים אימיילים ושיחות טלפון אבל הוסיפו לזה ביקורים תכופים כל אחד ואחת בארצו של השני. הקשר הרחוק הפך לקשר קרוב מאד, כאשר הם עברו לגור יחד בלונדון, אנגליה, בשנת 2000 כשמומו החל בלימודי הדוקטורט שלו. באחד מימי החורף של פברואר 2002, הפתיע מומו את הלנה עם טיול רומנטי לפריז, צרפת ושם בתאריך 02.02.02 הוא הציע לה נישואין. היא הסכימה מיד!

 

הם סיפרו כל לאחד למשפחתו בפינלנד וישראל וחזרו ללונדון. המשפחות שמחו מאד וכעבור מספר חודשים, ב- 24.08.2002 הם התחתנו. החתונה נערכה בהלסינקי, פינלנד במלון בו לראשונה נפגשו. שבוע אח"כ הם עשו מסיבה גדולה בישראל לחגוג את הקמת המשפחה החדשה!!!

אחרי החתונה הם המשיכו לגור עוד כמה שנים בלונדון, אח"כ עברו לשנה להלסינקי פינלנד – שם נולד בנם הבכור דניאל. מפינלד הם עברו לאמסטרדם שבהולנד למשך שנתיים ואח"כ אוקספורד, אנגליה למשך 4 שנים, שם נולדה אלה. המשפחה חזרה לישראל ב-2012 אז נולד בנם הצעיר אלכס.

כיום, מומו הוא פרופסור בחוג לגיאוגרפיה וסביבת האדם שבאוניברסיטת תל אביב והם גרים באושר בכפר מונש, במקום ובבית בהם הוא נולד.

 

הזוית האישית

אלה: בזכות כתיבת הסיפור והמפגשים עם סבתא רחל ב"קשר הרב דורי" למדתי הרבה על אבא שלי.

סבתא רחל: היה לי מאד נעים לבלות עם נכדתי, זמן איכות.

מילון

פיזיוטרפיה לריאות
ניקוז ריאתי

ציטוטים

”הוא הציע לה נישואין. היא הסכימה מיד!“