מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

הדוריציה של ימינו

אנחנו ודורה במפגש השביעי
דורה בצעירותה
סיפורה של דורה הושע

ילדות ונעורים

שמי דורה הושע (לפני הנישואים:צולר) נולדתי בדורוכוי שברומניה, לאב שעיה ולאם לוקה בשנת 1933, 12 לנובמבר, כיום אני בת 84.

בזמן השואה הייתי בסך הכל בת 7. בשנת 1938 התחילו מהומות בעיר שבה התגוררתי, באזור שבו היו שיתופי פעולה עם הנאצים. בכל פעם שראו יהודי מסתובב בחוץ, היו יורים בו, או הורגים אותו בכל דרך אחרת. משפחתי התגוררה הרחק ממרכז העיר.

משפחתי והשכנים שלי (שחלקם היו גויים) היו בשכנות טובה, אך כאשר התחילו המהומות, הגויים התנהגו כאילו שהם לא הכירו אותנו בכלל.

כאשר הנאצים עברו בשכונה שלי הם ירו לתוך ביתי, אך לא פגעו באף אחד.

היה לי כלב שהגן על הבית, הוא היה קשור בחצר מאחורה, וכאשר מישהו היה מתקרב הכלב היה נובח וקופץ וככה הוא הבהיל את האנשים הנאצים, וזה שמר עליי ועל ומשפחתי. יום אחד החיילים שיחררו את הכלב שלי ורצו לבדוק אם מישהו ייצא, לדעת אם יש אנשים בבית, אף אחד לא יצא אז החיילים הלכו, ככה אני ומשפחתי ניצלנו באותו רגע.

בערב, מפקד המשטרה, אמר במגפון שכל מי שחי שייצא, ומי שלא יוצא אז הם לא אחראים על מה שיקרה לו בהמשך. בהתחלה אחותי יצאה, לאחר שהם הבינו שהכל בסדר שאר המשפחה יצאו. אמרו לנו לעבור לגור במקום אחר, לכן הלכנו להתגורר אצל סבתי. הורו לנו לסגור את החלונות בבדים שחורים, שלא יראו שיש בבית מישהו, שלא יראו שיש אור בתוך הבית.

הוציאו את שתי אחיותיי ואת אחי מבית הספר, ואמרו שלילדים היהודים אסור לבוא יותר לבית ספר. אמי שלחה את אחי לבית הקודם שלנו להביא בגדים להחלפה, ובדרך החיילים עצרו אותו, והאשימו אותו בכך שהוא רצה להרוג אותם (לפני זה, השכנים הגויים שגרו לידנו אמרו שהם ראו מישהו מהבוידעם שלהם יורה). החיילים באו לבית שלהם והתחילו לחפש. הם לקחו את כל הכריות והשמיכות ופתחו אותן לבדוק אם יש נשק בפנים. מאחורי הדלת היה מתלה עם המעיל של אבי, ובתוכו היה ארנק, הם לקחו את הארנק לעצמם, לאור החיפוש הבינו שאין כלום בבית ויצאו. החיילים הכו את אחי ברובה, ולקחו אותו למשטרה. לאחר מכן  מפקד המשטרה סייע לי ולאחיי, הוא לקח את אחותי הגדולה למשטרה ואמר לנו לא לדאוג והבטיח שיחזיר את שניהם, ואכן כך קרה.

בשנת 1940, אחרי שהתגוררנו כשנה וחצי אצל סבתי, שלחו למשפחתי עגלות עם סוס, והחיילים אמרו לנו להשאיר את הבתים פתוחים, שלא צריך לקחת כלום ואמרו שהם עוד מעט חוזרים, ושרק יוצאים לנסיעה ברכבת. אמי הלבישה על כל הילדים שלה המון בגדים, שיהיה להחלפה. החיילים הביאו אותנו לרכבת של בהמות, ומשם לא ראינו יותר את הבית, ולא לקחנו איתנו שום דבר, (לא לקחנו איתנו תמונות וכיום אני אפילו לא זוכרת איך נראו ההורים שלי, והאחים שלי בתקופה זו).

אחרי הנסיעה ברכבת הורידו אותנו ביישוב אטאקי שברוסיה, האזור כולו היה מלא אנשים מתים שרועים בבוץ ובקור העז. לאמי היה מעיל מפרווה, והחיילים לקחו את המעיל לעצמם והשאירו אותה ככה בקור. הגענו לבית כנסת, ללא דלתות, ואמרו לנו שנישן שם הלילה, אך בעצם נשארנו שם יותר זמן. ישנו אחד על השני, והיה סירחון, רעב וצמא וחלק מהאנשים נפטרו מזה.

לבשתי הרבה שכבות של בגדים שגרמו לי לחום גוף גבוה, וגם בלי אוכל ובלי רחיצה נעשה לי זיהום ביד, והיה צריך לכרות לי את היד. כשמשפחתי הלכה בזמן שהחיילים הובילו אותנו, בדרך ראינו אישה גוייה, אז אבי הראה לה שיש לו כסף (אמי החביאה במעיל שלי כסף לפני שיצאנו), אז היא עשתה לנו עם היד סימן לבוא, וברחנו אליה, ולמזלנו החיילים לא הבחינו בנו.

האישה קראה לשכן שיביא מסור לפתוח את הבגדים שלי כי הם היו קשים כאבן מהזיהום, וטיפלו לי ביד. שהינו אצלה בערך שבועיים, ואת כל הכסף שהיה לנו נתנו לה. לאחר כשבועיים באו חיילים לביתה של האישה לעשות בדיקה אם יש אצלה יהודים, אז האישה אמרה לנו  שאנחנו צריכים ללכת.

לאחר שהלכנו מביתה של האישה מצאנו בוטקה, ונשארנו שם עד שפינו אותנו לגטו בעיר מוגילב שבאוקראינה. בגטו נתנו לנו חדר, ששם היו אנשים רבים צפופים בחדר אחד, ולרוב היו  מתים ממחלות ומרעב. לא הביאו לנו אוכל רגיל, אלא חומוס להאכלת בהמות. היינו מבשלים מרק מקליפות של תפוחי אדמה, קליפות של בצל ומים. בערך כשלוש שנים שהינו בגטו. הילדים וההורים היו הולכים לעבוד, בשביל לקבל אוכל, היינו צריכים לנקות כבישים ורחובות.

עלייה קליטה והתיישבות

כשהמלחמה הסתיימה חזרנו לרומניה.

תמונת מחזור שלי בבית ספר

אני ומשפחתי עלינו לארץ בשנת 1965, ובמקום שיקבלו אותנו בחום ואהבה, אמרו לנו "מה אתם עושים פה, בשביל מה באתם, מי קרא לכם?".

הייתה לנו את האופציה לבחור איפה לגור (באשקלון או בקריית גת) ובחרנו בקריית גת, אך כאשר באנו לעיר קריית גת, לא היה בית, אז נאלצנו להתגורר אצל אחותי בעיר אחרת עד שסיימו לבנות את הבית בקריית גת. לאחר חודשיים באנו לקריית גת וקיבלנו בית חדש. 20 שנה לאחר שבאנו לקריית גת בנינו לבד את הבית הנוכחי שבו אני גרה כיום לבדי.

הייתי מורה בקריית גת, בבית הספר שפרינצק, אך בגלל שלא ידעתי טוב עברית, לא המשכתי עם ההוראה. אבי היה חולה, ולכן הייתי צריכה לטפל בו, ובגלל זה ולא היה לי זמן ללכת וללמוד באולפן. בנוסף לכך הייתי גננת מקצועית.

הדיפלומה שלי

משפחה

בשנת 1974-5 אבי נפטר בישראל. התחתנתי בגיל 23 עם פילו צולר. נולדו לנו  2 ילדים, בנוסף לכך 6 נכדים ו-4 נינים.

בעלי ואני

בעלי נפטר בשנת 2002 בהיותו בן 68.

אני בחתונה של הנכד שלי
בארועים משפחתיים

 

חפץ 

ישנם 3 חפצים שחשובים לי:

סיכה – אמי נתנה לי סיכה זו מלפני 65 שנים, הייתי עונדת אותה כל יום.

כיסוי מיטה – אמי רקמה אותו בעצמה מלפני 80 שנה.

וסידור – אבי השאיר לי אותו ואני עדיין מתפללת איתו כיום. הספר משנת 1889 ואני קיבלתי אותו לאחר מות אבי, בשנת 1974.

 

 

 

בטיולים בארץ

כמה עובדות עליי כיום

-פעם ב3 חודשים אני מקבלת פיצויים מגרמניה.

-לבת שלי יש חנות לבגדי תינוקות במרכז.

-המקצוע הלימודי האהוב עליי הוא היסטוריה.

-הפרי האהוב עליי הוא ענבים. אני לא אוהבת תוספות בפיצה, אני מעדיפה רק גבינה. טעם הגלידה האהוב עליי הוא לימון.

-אני אוהבת לראות תוכניות ריאליטי (כמו אקס פקטור, דה וויוס, המירוץ למיליון…).

-הצבע האהוב עליי הוא סגול.

-הספר האהוב עליי הוא הנסיכה השחורה.

אני במפגש בבית הספר רוגוזין
חגיגת השנה הלועזית החדשה עם הבנות בביתי

הזוית האישית

מרים ופאינה – דורה היא אישה מדהימה, חמה, ואוהבת. נהנינו מכל רגע לצידה צחקנו, שיחקנו, דיברנו על דברים קשים ומשמחים, ובכל פעם כשהיינו באות אליה היה עולה לנו המצב רוח. הרגשנו שהיא כמו חלק מהמשפחה שלנו ומהרגע הראשון שנפגשנו ישר התחברנו, דורה מספרת לכולם תמיד עד כמה שהיא אוהבת אותנו ושמחה שהיא פגשנו אותנו. אנחנו מאוד אוהבות אותה ולא יכולות להיפרד ממנה ולכן נמשיך לבקר אותה גם בהמשך ואנחנו מאחלות לה את כל הטוב שבעולם שתמשיך להיות מי שהיא ושתמיד תישאר עם חיוך על הפנים שלה.

מילון

בוטקה
ביתן קטן

ציטוטים

”"במקום שיקבלו אותנו בחום ואהבה, אמרו לנו מה אתם עושים פה, בשביל מה באתם?"“