מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

הדברים החשובים בחיי

סבא נעם ונעמה
נעם בצעירותו
סיפור של סבא נעם

שמי נעם, נולדתי באשקלון בשנת 1952, להורי חוה ואביגדור, אח לאהוד ועמירם ז"ל. אמי ז"ל נולדה בשנת 1921 בישראל, בישוב אילניה (סג'רה) שבגליל התחתון, שם התיישבו הוריה החלוצים שהגיעו לארץ ישראל בעליה הראשונה והשניה. אבי ז"ל, נולד בפולין בשנת 1917, ובשנת 1935 עלה עם משפחתו לישראל לתל אביב.

לאשקלון הגיעה המשפחה  לאחר מלחמת השחרור, כשאבי קיבל את תפקיד מנהל סניף אגד באשקלון. עד גיל 4 גרתי באשקלון ואחר כך עברנו לגור בחולון, שם עברו עלי תקופות הילדות, נערות, בגרות ושם גם נישאתי לסבתא נורית ז"ל, איתה הקמנו את משפחתנו. נולדו לנו שלשה בנים – אביגור, אלעד, אבא של נעמה, ונמרוד. בשנת 1981 עברנו לגור במושב ביצרון שם נולדו לנו 10 נכדים נהדרים. 6 מהם גרים בביצרון ו-4 בעשרת, הקרובה.

ילדות

ילדותי עברה עלי רוב הזמן, חוץ מהשעות שהייתי בבית הספר, ברחוב, במשחקים עם כל ילדי השכונה. שיחקנו בשוטרים וגנבים, מחבואים, הקפות, מחניים, גוגואים, ג'ולות, תופסת, חמור ארוך, סמל, ועוד ועוד…  בימי ילדותי עיקר חיי החברה התנהלו בין ילדי השכונה ובעיקר ברחוב. לא היה לנו מחשב, לא טאבלט, טלפון נייד וכל החידושים שיש לילדים היום.

הדמות הנערצת עלי

כילד אני זוכר את סבתי לובה כדמות מופת שהשפיע עלי ומדוע:

סבתי עלתה לארץ בשנת 1905, בעליה השנייה. בהגיעה לארץ ביחד עם בן גוריון באותה אנייה, ירדה בנמל יפו הישן. הסבלים זרקו את העולים מהאנייה לסירה. מאחר והאנייה לא יכלה להגיע קרוב לחוף.

הסבתא גרה ביפו ויצאה לעבודה יום יום בישובי הסביבה, ראשון לציון ונס ציונה, לשם הלכו ברגל יום יום לעבודה, ובערב חזרו ליפו. כעבור זמן עברה לחדרה ומשם לסג'רה. שם יחד עם סבא צבי שכטר הקימו משק חקלאי. הקושי הרב בעיבוד המשק נבע מחוסר מים, מעבודה בכלים מיושנים, התקפות של השכנים הערבים, וחוסר בידיים עובדות. העבודה הייתה קשה מאד, פיזית, וכל בני המשפחה השתתפו במשימה.

בזמן מלחמת העולם הראשונה גייסו התורכים את סבי לצבא, למלחמה באנגלים במצריים, כדי לבלום את כיבוש ארץ ישראל על ידי האנגלים. סבתי נשארה לבדה עם 4 ילדים קטנים לעבד את המשק מבלי שוויתרה על חובותיה האחרים כגון שמירה בלילות, מכירת התוצרת החקלאית כדי לקיים את המשפחה. את המכירה הייתה מבצעת תוך רכיבה על הסוס לטבריה, באזור מסוכן ליהודים. חברי ארגון השומר שפגשו אותה בדרך נדהמו מאומץ ליבה לרכב באזור זה, בו נשדדו ונרצחו יהודים.

נחישות זו הביאה אותה למצוא את סבי שחלה במלחמה ונשלח לירושלים, זרוק ברחובות, חולה בטיפוס ללא טיפול. הסבתא נסעה לירושלים בעגלה רתומה לסוס להביא אותו הביתה. בבית היא טיפלה בו והחזירה אותו לאיתנו. לאחר מכן נולדו להם עוד 4 ילדים ובשנת 1936 עברו לגור ברחובות.

ראש הממשלה דאז, בן גוריון, כשבא לבקר במכון ויצמן במסגרת תפקידו, נהג לבקר אותה בביתה. הוא נהג להגיד שהיא הייתה האישה היפה ביותר בגליל.  סבתא זו לימדה את ילדיה מהי נחישות ואיך ניתן להתגבר על קשיים בחיים ברצון ברזל.

 נורית ז"ל

וכמה מילים על אשתי נורית זיכרונה לברכה:

את נורית הכרתי בחולון, בתיכון חדש, בו למדנו. ההכרות הראשונה הייתה במסיבת פורים בתיכון. החברים ארגנו תחרות חיפושיות בסגנון תחרות סוסים, מי שינחש איזו חיפושית תגיע ראשונה הוא המנצח. אני לא יכולתי לסבול את ההתעללות בחיפושיות. לקחתי את החיפושיות ושחררתי אותן בחוץ. מעשה זה כנראה שבה את ליבה של נורית וגרם לה להתאהב בי (כנראה שזו לא הייתה הסיבה היחידה).

מאז ועד מותה חיינו חיי משפחה אוהבים עם ילדנו ונכדינו. נורית הייתה אדם בעל לב רחום ורגיש לסבלם של אנשים שלא היו החזקים בחברה. למשל, כשמישהי מהמושב, שהייתה עובדת ציבור, שלא הייתה ב"חבר'ה" או יותר נכון –  דחויה חברתית, חלתה במחלה קשה, היא עמדה במרכז המושב וביקשה טרמפ.

נורית עצרה לה ושאלה לאן? "לבית החולים לאשפוז"  ענתה החברה מהמושב, שחיכתה לטרמפ המיוחל. נורית, שהייתה באמצע העבודה, לא היססה  לרגע ולקחה אותה לבית החולים, ליוותה אותה למחלקה ורק כאשר החברה שכבה במיטה לאחר שעזרה לה לסדר את כל הנוהלים חזרה לעבודתה. גם לאחר מכן היא הייתה אחת הבודדות שטרחו לבקר את החולה.

נורית הייתה אישה פעלתנית בתחום התרבות וההתנדבות ולעולם לא הפסיקה ללמוד. במקצועה הייתה רואת חשבון אבל למדה קולנוע במכללת ספיר, ניהול בתי אבות באוניברסיטת תל אביב, ערכה וצילמה סרטים במסגרת הטלוויזיה הקהילתית באשדוד, התנדבה לעמותה להנצחת חיילים במועצה האזורית באר טוביה ועוד ועוד..

סיפור נוסף מתקופת השירות הצבאי: אני שרתי בחיל השריון בסיני. בזמן שהיינו עסוקים בטיפול השבועי בטנק הייתי שרוע מתחת לטנק, במטרה לגרז את הזחל, ופתאום ראיתי דמות משתקפת בחזית הטנק – נורית הופיע באמצע המדבר כמו פטה מורגנה. התברר שהחליטה לבקר את החבר הטנקיסט שלה והגיעה בכל אמצעי שמצאה, ממטוס ועד טרמפ, ומצאה אותי מתחת לטנק- פשוט נס רומנטי.

לצערי המחלה הקשה הכריעה את האישה הפעלתנית והמוכשרת שהספיקה כל כך הרבה ב-55 שנות חייה.

הזוית האישית

נהניתי מאוד ללמוד על ההיסטוריה שלי ועל העבר של משפחתי דרך בילוי עם סבא.

מילון

סג'רה
כיום נקרא קיבוץ אילניה בגליל התחתון.

ציטוטים

”סבתא זו לימדה את ילדיה מהי נחישות ואיך ניתן להתגבר על קשיים בחיים ברצון ברזל“