מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

הגשמת חלומות עלייה והשכלה

סבתא מספרת והנכדה מתעדת
סבתא יהודית ונכדתה חנה
התאהבתי כל כך בארצנו הקדושה שהחלטתי לוותר על המלגה ולהישאר פה

שמי יהודית טואיטו נולדתי במרוקו, בעיר הבירה רבאט, לחוף האוקיינוס האטלנטי, להוריי שלום וסול בן ית"ח. השם שניתן לי כשנולדתי היה . למה קולט?  כי כנראה זה היה שם צרפתי נפוץ. ובן ית"ח, שם משפחתי, הוא שם עברי: ית"ח הם ראשי תיבות של יתום תלמיד חכם. כפי שסיפר לי אבי ז"ל שם זה  ניתן ליתומים שחינוכם היה מוטל על הקהילה ושהצטיינו בלימודיהם. אני השלישית במשפחה, אחרי שתי אחיותיי הגדולות ממני ב-6 ו- 5 שנים.

גדלתי בשכונה שרוב תושביה היו יהודים, לא רחוק מן המלאח – הגטו היהודי

הדירה שלנו הייתה קטנה ( שני חדרים, מטבח, חדר אמבטיה) אך מודרנית. חדר אחד להורים וחדר לשלושת הבנות, שתי אחיותיי הגדולות ואני. בחדר זה היו שלוש מיטות צמודות לקירות ושולחן גדול באמצע, שם אכלנו את כל הארוחות שלנו וסביבו גם הכנו את שיעורי הבית. כשהייתי בת 10, הוריי רכשו באותה קומה דירת 3 חדרים וחיברו בין שתי הדירות ואז היה לי חדר משלי.

בשכונה שלנו היו: אטליז כשר, תלמוד תורה ומספר בתי כנסת. לרוב שיחקתי עם ילדות השכנים.

אבי, שלום בן ית"ח ז"ל היה המזכיר של איחוד הקהילות היהודיות במרוקו. אמי, סול לבית בואנוס הומברס , מצאצאי גולי ספרד (ללא ספק- שם  המשפחה מעיד על כך) הייתה עקרת בית אך כאשר גדלנו היא התמחתה בתחום החינוך לגיל הרך והתמנתה  למנהלת גן הילדים של הקהילה.

כל המשפחה ישבה יחד סביב השולחן כל יום לארוחת צהרים ולארוחת ערב. כשהייתי קטנה הייתי מתלווה לאימא והולכת אתה לשוק במלאח לקנות את המצרכים לשבת: פרות, ירקות, דגים, בשר.

אימא הייתה קונה תרנגולת חיה אצל המוכר הערבי ומשם הייתי הולכת אתי לשוחט. אחרי השחיטה, היו מספר יהודיות שישבו בחצר בית הכנסת והיו מורטות את העופות עבור מספר פרוטות. בבית הייתי מסתכלת על אימא איך היא מנקה ומכשירה את העוף, ואז היא הייתה צולה באש את הכבד ונותנת לי אותו לאכול.

ההורים שלי היו אנשים ישרים, חרוצים, שקטים, רציניים וצנועים שהלימודים היו מאוד חשובים להם. יהודים גאים וציוניים אמיתיים. עובדה אחיותיי ואני בעלות השכלה גבוהה ושלושתנו גרות בארץ וגם ילדינו ב"ה. אחותי הגדולה, ארלט שולמית ליפסון, גיאולוגית במקצועה, גרה בפתח תקוה אחותי השנייה ז'קלין מרגית מיקולסקי, רופאת שיניים במקצועה , גרה במבשרת ציון.

הביקור בארץ

בגיל 18 אחרי שסיימתי שנה ראשונה של לימודי רוקחות במרוקו קבלתי מלגת מחייה נדיבה מאוד להמשך לימודיי בצרפת. בחופשת הקיץ נסעתי לארץ לביקור והתאהבתי כל כך בארצנו הקדושה שהחלטתי לוותר על המלגה ולהישאר פה. לשמחתי הרבה הוריי קבלו את החלטתי ותמכו בי, למדתי עברית באולפן עציון בירושלים אצל ד"ר קמרת המיתולוגי והתקבלתי ללימודי רוקחות באוניברסיטה העברית. התחלתי את לימודיי ואז הכרתי את בעלי לעתיד שלמד בתוכנית מיוחדת להכשרת מנהלים קהילתיים לקהילות באירופה. בעלי ואני שהינו בארץ שנתיים לשם לימודים. הכרנו בירושלים ושם נישאנו.  התחתנו בירושלים בשנת 1964. כשהילדים נולדו בצרפת החלטנו לדבר איתם עברית כך שבעלייתנו ארצה כולנו דיברנו כבר בעברית.

הוריי עזבו את מרוקו לפנינו. אולם היות ואבי לא מצא עבודה בארץ, הוריי השתקעו בצרפת ועלו כשאנחנו עלינו.

לאחר נישואיי נסעתי עם בעלי לצרפת כי זה היה תנאי הכרחי. נשארנו שם 15 שנה אך כל שנה נסענו עם הילדים לארץ.

העלייה לארץ

עליתי ארצה עם בעלי וילדינו בשנת תשל"ט 1979 מטעמי ציונות. יצאנו מהעיר שטרסבורג שבצרפת ברכב שלנו עד ונציה שבאיטליה. שם עלינו על ספינה לחיפה ולפתח תקוה. הוריי עלו אף הם ימים ספורים לפנינו. וב"ה זכו לחיות בשיבה טובה בפתח תקווה מוקפים באהבה ולהיקבר בה.

כיצד הרגשנו כעולים חדשים? היינו מאוד שמחים שהגענו ליעד. הגשמנו את החלום. לא דאגנו מזה שלא הייתה לנו לא פרנסה ולא בית אבל בחסדי ה' מהר מאוד הסתדרנו. התגובות מסביב היו מוזרות " למה עליתם? מה רע באירופה"? רק הקרובים שמחו אתנו.

בשנה הראשונה גרנו בגליל, בכפר הנוער הדתי "חוות השומר" שם בעלי היה מנהל בית הספר. מאוחר יותר עברנו לפתח תקוה בדירה שאנו גרים בה עד היום, ושחנה נכדתי אוהבת להגיע אליה .

סיפור מהימים הראשונים כישראלים :

כל פעם שעברתי באוטובוס ליד שדה התעופה הרגשתי שמחה עצומה והודיתי לה' שאני לא יוצאת מן הארץ.

עוד זיכרון. בעת הכרזת המדינה הייתי בת 5. שכנה במרוקו נתנה לי במתנה בובון לבוש בגד כחול לבן שהיא סרגה והיא אמרה לי שאלה הצבעים של דגל ישראל, המדינה החדשה שלנו.

זיכרונות ילדות

החברות שלי היו השכנות שלי, כולן יהודיות כמובן. בחורף שיחקנו בבית שלי עם בובות. אהבתי לתפור להם בגדים. בקיץ, שיחקנו בחוץ, במדרגות הבניין הקרירות. שיחקנו קלאס, חבל, גוגואים.

חוץ משלושת חודשי חופשת הקיץ, כן שלושה חודשים יולי, אוגוסט וספטמבר, לא היה הרבה פנאי. היו לנו תמיד הרבה שיעורי בית וכל כך רצינו לעשות נחת רוח להורים, אז תמיד היינו בין המצטיינים בכיתה. ביסודי למדתי בבית ספר צרפתי בשכונה. יום הלימודים התחיל תמיד באמרת מוסר שהייתה כבר כתובה על הלוח עוד לפני שנכנסנו בבוקר לכיתה. למדנו קריאה, כתיבה, חשבון. הרבה דקדוק, הרבה הכתבות, הרבה חיבורים וגם שירה. לא היו לא טיולים ולא מסיבות. המורים לא חילקו פרסים ומתנות. מי שלא התנהג יפה קיבל מכות על האצבעות בסרגל הברזל של המורה.

אני זוכרת במיוחד את המורה שלי בכיתה א'. הוא מאוד חיבב אותי. הגעתי לכיתה כשאני כבר יודעת לקרוא כי אמי סברה שאי אפשר ללמד קריאה ל30 ילדים. אז זכיתי למורה פרטית שהייתה מגיעה לביתנו, היא הייתה מושיבה אותי על ברכיה ומלמדת אותי. כשידעתי לקרוא היא רקמה לי חצאית במתנה. קראו לה אליס בן נעים. רצה הקב"ה והדוד שלה היה הרב הראשי הספרדי של פתח תקוה, העיר שגרנו בה, הרב משה מלכה זצ"ל. המורה שלי בכיתה א' הושיב לידי ילדה שלא ידעה לקרוא והפכתי למורה הפרטית שלה. אני זוכרת את שמה: דניז לבוז.

לא היה חדר אוכל בבית הספר. לא הייתי אכלנית ולא אהבתי סוכריות  אבל מרציפן אהבתי.

הייתי חניכה בתנועת נוער של הצופים היהודים. עיקר הפעילות הייתה בימי ראשון. אני זוכרת את הטיולים ליערות שסביב העיר שלנו. היינו הולכות קילומטרים ושרות כל הזמן.

בחופשת הקיץ הלכנו לים (האוקיינוס האטלנטי). הלכנו ברגל עד הנהר ואז עלינו על סירות. ההפלגה לא ארכה יותר מעשר דקות. לאחר חצית חורשה קטנה הגענו לחוף הים. נסענו גם להרים כי אמי סברה שאויר ההרים טוב לבריאות. היו שנים בהן נסענו לעיר הקטנה צפרו שבה התגוררה קהילה של יהודים תמימים וגיבורים , והיו שנים שנסענו לאיפראן כפר שהצרפתים בנו  בדגם של כפר שווצרי. היה ממש נהדר!

עד היום יש לי תעודות הערכה מבית הספר התיכון. זה היה תיכון בנות צרפתי. המוסד היה מאוד שמרני. אסור היה לבוא במכנסיים, רק שמלות ומעליהן חלוק בצבע אפור כך שלא היה הבדל בין תלמידה עשירה לתלמידה ענייה. משיעור כלכלת הבית נותרה אצלי מחברת ובה קיפולי נייר של מגבות, מפיות וכו' … מחברת שמאוד משעשעת את הנכדים

גלגולו של חפץ

יש בביתי מגש נחושת שהיה שייך לסבתא שלי, סבתא אסתר. מגש עגול עם ריקועים לפי המסורת המרוקאית. מגש זה היה החפץ הראשון שסבי – שלא הכרתי אותו כי נפטר בצעירותו – קנה לבית החדש שלו. אצל סבתא אסתר המגש היה תמיד מבריק. כל ערב היא הייתה מסדרת כוסות, תה ירוק, נענע וסוכר לשתיה של הבוקר.

אינני יודעת במה זכיתי שמגש זה הגיע אליי. הוא מונח במבואה של הדירה שלנו ליד פמוטות נחושת ממרוקו. הוא לא מצוחצח ומבריק כמו אצל סבתא אסתר אך לפני החגים אני משתדלת לחדש את נעוריו.

4
המגש מסבתא אסתר

מתוך הריאיון שחנה יצחק ערכה לסבתא יהודית

יש לסבתא שלוש שמות פרטיים: אחד בערבית על שם הסבתא רבא שלה "יעקוט", שם צרפתי שהוריה נתנו לה בלידתה "קולט" ושם עברי שסבתא אימצה לעצמה כשהייתה בת 14 "יהודית", הנכדים קוראים לה "סבתיתא" שם חיבה שכולנו אוהבים.

היא נולדה בעיר הבירה של מרוקו רבאט ערב יום כיפור תש"ד. בשבילה עליה לארץ זו לידה חדשה.

סבתא היא בת זקונים. יש לה אחות בכורה גדולה ממנה ב-6 שנים שהייתה קצת קשוחה אתה ואחותה השנייה שגדולה ממנה ב-5 שנים והייתה רכה איתה. האימא של סבתא, סול, תפרה לה שמלות יפות, לפסח היא תפרה לה שתי שמלות חדשות, אחת לליל הסדר ואחת למימונה. סבא שלום היה מאוד שקט. סבתא הכירה רק סבתא אחת, סבתא אסתר שהייתה צדיקה גדולה.

סבתא  גרה במרוקו עד גיל 18. למפגש שלנו היום סבתא הביאה מכתש קטן מנחושת שהיא קבלה במתנה מאביה כשהוא לקח אותה לזריקה כשחלתה בשעלת.

3
המכתש שסבתא קיבלה מאביה

לסבתא הייתה ילדות של לימודים. היא הלכה לבית הספר בבוקר מ-8 עד 12 ואחר הצהרים מ-2 עד 4 או 5. ביום חמישי לא היו לימודים. בקיץ היא הלכה לשפת הים או להרים לתקופות של שבועיים שלוש.

שירי הילדות שלה היו בצרפתית. יש שיר אחד שהיא תרגמה לנו אותו לעברית וכל הנכדים שרים אותו. בבית הספר היסודי היה כל יום שעת שירה.

היכן למדה סבתא?

בגן ילדים היא למדה רק כמה שבועות כי הגננת הייתה אכזרית. בימי החום היא לא נתנה להם לשתות מים בחצר. היא סיימה בית ספר יסודי ותיכון ושנה ראשונה באוניברסיטה במרוקו. אחר כך היא למדה עשר שנים באוניברסיטה בצרפת עד לקבלת התואר השלישי.

האירוע שהכי שימח את סבתא בגיל ההתבגרות הוא ההצלחה בבחינות הבגרות בציונים גבוהים

והאירוע הכי עצוב באותה התקופה היה פטירת הדוד שלה מרדכי.

תפקידים ומקומות עבודה

סבתא שולטת היטב בצרפתית ובעברית. היא מתרגמת מעברית לצרפתית והיא לימדה תרגום באוניברסיטה בצרפת ובארץ במשך 26 שנים באוניברסיטת בר-אילן. מקצוע התרגום דורש למידה מתמדת וסבתא מאוד אוהבת ללמוד. היא פרשה לפני 5 שנים והיא עד היום בקשר עם החברות שלה שמרצות לתרגום.

הזוית האישית

לסבתא נולדו שלושה ילדים: הבכור, דוד הלל שגר בנתניה. הוא רב קהילה ומהנדס אוירונוטיקה, לו ולדודה שושה יש שמונה ילדים שיח', הבן השני הוא דוד דני שגם הוא גר בנתניה. הוא רב ומחנך בישיבה תיכונית. לו ולדודה סימי יש שישה ילדים שיח'. ואימא שלי, אסתר דפנה, מורה להיסטוריה בהכשרתה אבל מעדיפה לטפל בילדים קטנים ובנו הילדים שלה.

כן ירבו. אמן כן יהיה רצון

מילון

מלאח
מלאח (בערבית: אל-מלאח, الملاح) הוא שמו של הרובע היהודי בערי מרוקו (שם המקביל למושג "גטו" בקרב עדות אשכנז). המלאח היה תחום בחומות כדי להפרידו מהרבעים המוסלמים, ולצורך הגנה מפני פרעות אנטי-יהודיות שהיו תדירות, בעיקר בתקופות של אי-יציבות. בנוסף המלאח שכן לרוב בקרבת מוסדות שלטון, ובעיר הבירה, בקרבת ארמונו של המלך.

ציטוטים

”בשבילי העליה לארץ היא לידה חדשה“