מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

הגשמת חלום של אלברט אוחיון

אלברט עם נטלי ותומר
אלברט ומדלנה בחתונתם בשנת 1974
החזרה לארץ המובטחת

נולדתי בתאריך 11/7/1952 בעיר קניטרה שבמרוקו להוריי יעקב ואסתר אוחיון.

בטקס ברית המילה הוריי קראו לי אברהם על שם סבא שלי זכרונו לברכה. היות ובמרוקו לא קראו לילדים בשמות יהודיים – הכינוי שלי בבית, במשפחה וחברים היה בבר. כשעליתי לארץ קראו לי אלברט, כמו שהופיע בתעודת זהות שלי שהוצאתי בצרפת. שם המשפחה אוחיון מקורו בתקופת הגלות מבית המקדש הראשון, משפחה מטבריה שגורשה לגלות בספרד.

אבי, יעקב אוחיון נולד בשנת 1921 בקזבלנקה, בחלק הצרפתי של מרוקו. הוא למד עד גיל עשרים ואחת בבית ספר אליאנס ולאחר מכן עבר עם הוריו לעיר קניטרה. אבי עבד בנמל בעיר ועם הזמן הפך להיות מנהל הנמל.

הנמל היה בסיס צבאי אמריקאי. אחרי העבודה היה הולך לשחק פטאנק (סוג של משחק כדור) עם חבריו. זכור לי כי אבי אהב לדוג. אבא היה מדבר איתנו בעיקר עם העיניים, פחות בדיבור, והיינו מבינים טוב מאוד מה הוא רוצה להגיד.

אבא שלי במרוקו

אמי, אסתר בן חמו, נולדה בשנת 1926 בטטואן שבטנג'יר, בחלק הספרדי של מרוקו. כשהייתה בת עשר הוריה נפטרו והיא עברה לגור עם דודה שלה. לאחר כמה שנים עברה עם דודתה לעיר קניטרה. אמי עבדה במכבסה באותו נמל שאבי עבד בו. שם הם הכירו אחד את השני. אמי סיפרה לי שאבי היה מביא לה למכבסה כביסה נקייה רק כדי שתהיה לו סיבה לפגוש אותה. לאחר החתונה אמא היתה עקרת בית. זכור לי טיפולה המסור של אמי כשנפצעתי בתאונת אופנוע כשהייתי בן שתים עשרה. במשך שנה שכבתי בבית חולים ואימא טיפלה בי במסירות יום יום.

הוריי הביאו שבעה ילדים, ארבע בנים ושלוש בנות. הגדולה סימי (שמחה), אני אלברט (אברהם), אח שלי דדד (דויד), אחותי מרי (מרים), אחי (לאון) יהודה, אחותי לוסי והאח הקטן דניאל. כולם גרו בבית ההורים והיינו משפחה גדולה. למדנו בבית הספר הצרפתי במרוקו, כשגדלנו עברנו בתי ספר שונים, למדנו צרפתית ובצהריים למדנו ערבית. אהבנו אחד את השני ועזרנו אחד לשני. הבית שבו גדלתי היה גדול – וילה פרטית עם שמונה חדרים. שלוש אמבטיות, פטיו ששם אכלנו את ארוחת הבוקר. ליד הסלון היה לנו חדר אוכל, חדר להורים, וכל שני  ילדים בחדר וחדר לסבתא. היה גם חדר בחצר לעובדי הבית. בריכה, שני עוזרים ל עשרים וארבע שעות, גנן ונהג. לוילה היה שם – "מימוזה" (עץ מימוזה עם פריחה צהובה וריחנית). בבוקר הנהג היה לוקח את אבי לעבודה, אחר כך היה לוקח אותנו לבית הספר, ואחר כך היה לוקח את העוזרת לשוק. כמובן שהנהג גם החזיר אחר כך את כולנו הביתה.

   אני ואחיי דוד ולאון

אני בגיל ארבע עם סבא שלי והאחים והאחיות

סבתא שלי הייתה עיוורת, היתה מבשלת והיתה עושה דברים לבד ואהבנו אותה מאוד.

אני והאחים שלי היינו משחקים בכדור. אני ואח שלי היינו הולכים לדוג וגרנו ליד הים. אהבנו חיות והיו לנו בבית שני כלבים. רוב המשחקים שלנו היו ג'ולות ושחקנו עם כל השכונה. גרנו בשכונה יהודית, דיברנו בבית בשפה צרפתית ואמי דיברה ספרדית – בזכותה דיברנו שתי שפות בבית. בבית הכנסת לאחר התפילה, האמהות היו מביאות סלטים (אפרטיף), יושבים ושומעים את דברי הרב ואנחנו הילדים שיחקנו בחצר. כשהלכנו הביתה העוזרות בבית היו מכינות שולחן השבת עם החמין (ש'חנה), שהביא העגלון מהמאפייה השכונתית – כל סיר היה מסומן באות הראשונה של שם המשפחה. העגלון היה עובר בין המשפחות, צועק את האות והעוזרות היו יוצאות לקחת את החמין מהעגלון.

כשהייתי בן שמונה עברנו לגור בצרפת. ההורים רשמו אותנו לבית ספר והיה לנו משונה כי הגענו לארץ זרה. לנו כילדים לא הייתה בעיה להתחבר עם ילדים אחרים, אך כל ההתנהלות הייתה שונה והיה צריך ללמוד את ההתנהגות של הצרפתים. רמת החיים ירדה – לא היה עוזרים וגם לא נהג. הלכנו לבד לבית ספר, אמי הייתה צריכה לקנות דברים לבד, היו שינויים בהתנהלות ובמאכלים וגם עם הילדים. ימי החופש בבית ספר היו בימי חמישי וראשון.

בשכונה בצרפת שלא כמו במרוקו, היינו "מעורבבים" עם עוד אנשים שהגיעו ממדינות אחרות, והיינו צריכים להסתגל למציאות חדשה. כשהיינו בבית הספר הייתה לנו פריבילגיה – בחורף היו לוקחים אותנו ל"קלאס דה נז'" (שיעור סקי). היו לוקחים אותנו לחמישה עשר ימים, כאשר בבוקר לומדים רגיל בבית הספר ואחרי הצהריים לקחו אותנו ללמוד גלישת סקי (באלפים הצרפתיים – בין צרפת לאיטליה). בסיום הגלישה היתה תחרות והמורה היה מחלק כוכב למי שהיה נותן ביצועים טובים. בסוף השנה היו לוקחים אותנו לשלושים ימים והיו נותנים לנו לבחור לאן אנחנו רוצים ללכת – לים, להרים או לכפרים החקלאיים. כמובן שבחרתי את הרי האלפים.

בימי חופש של בית הספר היינו חמישה עשר חבר'ה שאוהבים לשחק ביערות ואגמים, והיינו הולכים לדוג. בחופש הגדול הלכנו עם כל החבר'ה לאסוף תפוחי אדמה מהחקלאים וכך היינו מרוויחים כסף. הרווחנו הרבה כסף, שממנו קניתי לעצמי אופנוע חדש – זה היה בגיל חמש עשרה. לא היה צורך ברישיון, רק בביטוח.

בימי שבת אחרי הצהריים היינו מתאספים הרבה יהודים יחד והיינו הולכים לתנועת "בית"ר". שם היו לנו כל מיני פעילויות ובעיקר סיפורים על מדינת ישראל – כל יום ראשון כל החברים שבתנועה נפגשו עם המדריכים וקיבלו הדרכה מה עושים היום. היו מספרים לנו מה קורה בארץ מבחינה בטחונית ואז היינו יוצאים לפעילות מגוונות. היינו יוצאים לשטח – להפגנות ולאימונים לקראת הצבא.

כמובן שההורים שלי התנגדו שאעלה לארץ ישראל לפני שאסיים את הלימודים.

לא שירתי בצבא וכשהגעתי לגיל שמונה עשרה למדתי באוניברסיטה, ששם היתה עליי השפעה גדולה לעשות עלייה למדינת ישראל. בימי שבת היינו הולכים למועדון של האוניברסיטה, היה מופיע זמר אורח ושם גם היינו מזמינים בנות לריקודים ומכאן התפתחו הרבה רומנים בין גברים לנשים. מכייון שהייתי זקוק לכסף, העבודה הראשונה שלי הייתה בסופרמרקט (סופרג'י) בוורסאי.

בשנות העשרים שלי הוצאתי תעודת זהות, הלכתי לסוכנות היהודית שנמצאת בפריז ושם נרשמתי לעלייה. גם אז הוריי התנגדו וסירבו שאני אעלה לארץ ישראל. החלטתי לעזוב את צרפת בגפי, ללא משפחה, ללא הורים, אחים ואחיות. היה לי קשה, אבל הרגשתי ציוני, רציתי להרגיש שיש לי מדינה יהודית.

בספטמבר  שנת 1970 עליתי לישראל באונייה ששמה "סוניון". זו לא היתה ספינת מעפילים, אלא ספינה יוונית, שהשכירה הסוכנות היהודית. כל ערב, במשך חמשת ימי ההפלגה, הייתה חגיגה של מוזיקה יוונית, וזו היתה הפעם הראשונה ששמעתי את המוזיקה הזו והתאהבתי בה. כשהגענו לחיפה סוף סוף, חיכו לנו תעודות של עולה חדש, והעלו אותנו לאוטובוסים וכל אחד הלך לדרכו.

הדרך שלי היתה לקיבוץ. הגעתי לקיבוץ אלונים, קרוב לחיפה. בקיבוץ עבדנו חצי יום, ובחצי השני של היום היה לנו אולפן – שם למדנו עברית. המילה היחידה שידעתי בעברית הייתה "שלום".

בקיבוץ היינו חבורה של בחורים מקנדה, צרפת וארצות הברית. בבוקר היינו עובדים בפרדס ובלול, היו מחלקים אותנו למקומות העבודה לפי פתק שהיה תלוי על הדלת של החדר אוכל. בצהריים היתה לנו הפסקה בה היינו אוכלים ארוחת צהריים ומיד לאחר מכן היינו הולכים לאולפן. החבר'ה מצרפת היו עושים מלא שטויות בכיתה והחבר'ה מארצות הברית היו מתעצבנים מאוד, כי הם היו אנשים מאוד רציניים. בערב היינו מבלים בחיפה, בעיר התחתית. היינו מדברים הרבה על הבית, על המקום שעזבנו – צרפת.

לאחר שישה חודשים בקיבוץ, קיבלתי צו ראשון מהצבא. בחודש הראשון של הצבא לקחו אותנו לרמאללה ללמוד באולפן, לאחר מכן לקחו אותנו לבקו"ם בתל השומר, שם שיבצו אותי למשמר הגבול. אהבתי את השירות הצבאי מכיוון שאהבתי את האינטרקציה עם הצ'רקסים והדרוזים.

שלחו אותי לקורס מ"כים בנח"ל מוצנח במשך שמונה חודשים. לאחר מכן חזרתי לפלוגה שלי במשמר הגבול, גאה כמו טווס בדרגות שקיבלתי. במהלך השירות הצבאי שלי במשמר הגבול השתתפתי בהמון מבצעים, במיוחד בעזה. לאחר שנתיים המפקד שלי קיבל מברק שכתוב בו שלחייל בשם אלברט אסור להיות בגדוד קרבי ללא אישור הורים. החזירו אותי בחזרה לבקו"ם, ומשם שלחו אותי למפקדת חיל אספקה. לא הסתדרתי שם עם מפקד הבסיס, וזייפתי מכתב חתום בצרפתית שאומר שהוריי מסכימים לשלוח אותי לקרבי. בעקבות כך שלחו אותי מחיל האספקה לסיני, שם שירתתי ברפידים.

מפגש חברים בצה"ל בסיני

לקראת השחרור שלי מצה"ל, התחילה מלחמת יום הכיפורים והשאירו אותי בסיני למשך תשעה חודשים נוספים. מלחמת יום הכיפורים היתה מלחמה עקובה מדם, שלא דילגה על אף בית – בכל בית היו פצועים או הרוגים. זאת הייתה המלחמה הראשונה שלי.

אני במלחמת יום הכיפורים לאחר שהורדנו מסוק ב- 1973

 

בזמן השירות הצבאי שלי היה לי מאוד קשה גם מבחינה כספית וגם מגעגועים למשפחה.

בחופשות מהצבא כשהייתי יוצא הייתי אמור ללכת לעבוד. הרבה פעמים לא היה קל למצוא עבודה, אז כשאנשי המילואים שהיו לא רצו להישאר לשבת "מכרתי" להם את השבת – עשיתי שמירות במקומם. כך היה לי מעט כסף לקנות סיגריות ולבזבוזים במשך השבוע. היה מאוד קשה להסתדר, לא באו לקראתי כחייל ערירי בארץ. הוריי היו בצרפת ולא היו מעורבים בכל מה שקורה איתי. שמרנו על קשר דרך מכתבים ומידי פעם דרך הטלפון. בזמני הקשר בין נשים לגברים נוצר בדיסקוטק או ברחוב דיזינגוף בבית קפה "רובל" וכמובן במהלך השירות הצבאי.

אני עם חברים בטבריה, במהלך חופשה מהצבא

הפגישה עם מדלנה

לקראת סוף השירות הצבאי, כשיצאתי הביתה, פגשתי בטרמפיאדה בחורה מהממת בשם מדלנה, שהיתה בחופשה מהצבא בדרך הביתה. עלינו על אותו טרמפ והסתכלנו אחד על השני. חייכתי אליה והיא חייכה אליי בחזרה. שאלתי אותה: "לאן פנייך?" היא ענתה לי: "הביתה". אמרתי לה: "איזה מזל שיש לך בית", היא שאלה אותי לאן אני הולך? סיפרתי לה שאני מחפש בית ללכת אליו כי אין לי לאן ללכת והיא הזמינה אותי אליה הביתה. כשהגענו אליה הביתה, אמא שלה קיבלה אותי יפה, ישבנו לאכול ולאחר מכן יצאנו לטייל ואז נפרדנו לשלום. מאז דיברנו בטלפון (אני בבסיס בסיני ומדלנה בבסיס בפלמחים) וכך שמרנו על קשר. לאחר שנה, בתאריך 8/8/1974, התחתנו בבית הכנסת הגדול בתל אביב. היו לנו הרבה אורחים, בנוסף למשפחה הזמנו המון חברים מהצבא. הוריי לא היו בחתונה אבל אחיי הגיעו מצרפת. בחתונה קיבלנו מעט מתנות, בעיקר כסף.

כשהשתחררתי מהצבא מצאתי עבודה בחברת חשמל. זה היה מקום העבודה הראשון שלי בישראל.

העבודה שלי נקראה "עבודת רשת"- לבנות קו חשמל מתח עליון. העבודה נעשתה בתנאים לא תנאים, עבודה בחפירות עמוקות, בניית עמודי חשמל של ארבעים מטר. לאחר שבנינו את העמודים היינו צריכים להעמיד אותם. בחלק מהפעמים השתמשנו במנוף ענק ובחלק מהפעמים היה דרוש הליקופטר. כך בנינו קו של עמודי חשמל. בשנה שאני עבדתי בחברת החשמל עשינו את הקו מאשדוד עד דימונה. לאחר שמעמידים את העמודים מתחילים לסלול את הכבלים. העבודה היתה מסוכנת מאוד. לאחר ששלושה חברים טובים מהצוות שלי נהרגו בעבודה, התחילו בעיות בבית בגלל העבודה. לאחר התייעצות עם אשתי, החלטתי לפרוש מחברת החשמל וקיבלתי הצעת עבודה בתעשייה האווירית.

בתעשייה האווירית עברתי קורס לתחזוקת מטוסים. לאחר הקורס שיבצו אותי בתחזוקת מטוסי הרקולס. המטוסים היו שייכים לחיל האוויר והתעשייה האווירית היתה מתחזקת אותם. העבודה היתה מאוד מעניינת ומגבשת.

לאחר שמונה שנים של עבודה בתעשייה האווירית קיבלתי הצעת עבודה ממוטורולה והתפטרתי מהתעשייה האווירית.

מימין לשמאל: אשתי, אמי, אח של אימא, גיסתי, אני ובני הבכור (בביקורי בצרפת)

במוטורולה, בתחילת העבודה עבדתי במעגלים מודפסים – אלה מעגלים שמכניסים אותם למכשירי קשר, למכשירי תקשורת ולמכשירים צבאיים ומשטרתיים. העבודה הייתה חדשה ומעניינת ודרשה ללמוד בערב באוניברסיטה. לאחר שנתיים של לימודים, נקראתי לעבוד בדבר חדש – פלאפונים, ונכנסתי לעידן החדש של הפלאפונים.

ייצרנו מכשירים שנמצאים רק בתוך הרכב. עבדנו ימים ולילות, הדרישה הייתה עצומה. שלוש שנים לאחר שהתחלנו לייצר אותם, קיבלתי קידום – לנהל תחנת שירות בתל אביב. בתחנת השירות היינו מתקינים טלפונים, מכשירי קשר וסירנות למד"א. עבדתי במוטורולה שלוישם ושבע שנים.

אני עם חברים בתקופת העבודה במטורולה

יש לנו שחושה ילדים, שתי בנון ובן. מור (46), אסנת (44) ואורן (41). יש לנו שמונה נכדים, למור יש שלושה בנים- רועי, יהלי ונעם. לאסנת יש שני בנים – ליאם ואופק. לאורן יש שלושה בנים – אילי, עתי ואדם. מור, מנכ"ל חברת דבטק וגר בנווה צדק, אסנת, עובדת בחברת ביטוח וגרה בגני תקווה ואורן, עובד במוטורולה כסמנכ"ל פיתוח וגר בבאר יעקב.

כיום, אני משמש כאב בית בבית ספר לחינוך מיוחד, "הרצפלד" בחולון -תלמידים בעלי לקויות פיזיות מורכבות רב בעייתיות, מזה שש שנים. אני אוהב את העבודה שלי, יש לי סיפוק גדול לעזור לתלמידים ולצוות.

התחביבים שלי – אני אוהב להרכיב דברים עם הנכדים שלי, כמו: מטוסים, אוניות ואפילו פאזלים…… בעיקר אני אוהב ללכת לדוג בים. אני נפגש עם חברים בנמל יפו וב"רידינג" בתל אביב. יושבים על המזח שעות עם בירות, וויסקי ועם מוזיקה יוונית ים תיכונית. אני מאוד אוהב להיות ליד הים וזה עושה לי טוב.

עם אישתי אני בעיקר הולך למקומות שהיא אוהבת כמו קניונים. אני אוהב לקרוא ספרים, במיוחד סופרים צרפתיים. אני אוהב לשמוע מוזיקה שחורה – ג'אז, בלוז, אריתה פרנקלין.. אוהב לראות סרטים וסדרות.

סדר היום שלי: בימי חופש אני קם בבוקר והולך לדוג עם חברים היינו לוקחים ציידנית, שומעים מוזיקה יוונית וחוזרים הביתה מאוחר. יש לי תחביב לגדל דגים נוי זה התחביב האהוב שלי.

סדר עבודה שלי כיום:  קם מוקדם ונוסע למקום עבודתי בית ספר "הרצפלד". אני אב הבית בבית ספר הרצפלד ולכן מגיע ראשון, עושה סריקה ובשבע וחצי אני מקבל את התלמידים. לאחר מכן עושה את מטלות המוטלות עליי.

ניסיון החיים לימד אותי הרבה דברים: לא לוותר על החלומות שיש לי. הגשמתי את החלום שלי לעלות לארץ ישראל למרות הקשיים והפרידה מהמשפחה. הקמתי משפחה ואני מתעסק בדברים שאני אוהב.

השירות הצבאי, לימד אותי מה זה חברות, עזרה לזולת, להעריך את החיים למרות שאיבדתי חברים רבים. העובדה שהייתי לבד בארץ בגיל צעיר גרמה  לי ללמוד ולהבין דברים יותר טוב, בגלל שלא היה לי אף אחד שיסביר לי  את הדברים, הייתי חייב להיות חזק. למדתי להתגבר בזמן המלחמה ואיך להקים משפחה.

מניסיון החיים שצברתי, יכולתי להעביר הלאה לילדיי, והיום אני מאושר לראות את ילדיי מסודרים בחיים. אני נימצא  בנקודת זמן שבה אני נהנה לקום בבוקר וללכת למקום העבודה שלי בהנאה רבה.

הנכדים שלי

 

הזוית האישית

אלברט: אני שמח שלקחתי חלק בתכנית "הקשר הרב דורי". זה נתן לי הזדמנות לעצור מכל העבודה שלי כאב בית בבית ספר, לשבת עם התלמידים ולכתוב את סיפור חיי. תודה רבה על ההדרכה של אור, תודה לנטלי שעזרה לי בהקלדת הסיפור ותודה לשאלות של תומר שבזכותן הצלחתי לדייק את הסיפור האישי שלי.

נטלי: שמחתי מאוד לקחת חלק בתכנית. אהבתי לשמוע את הסיפור של אלברט ונהנתי מאוד לעבוד איתו. תומר- היה לי מאוד מעניין לשמוע את הסיפור של אלברט.

מילון

תנועת בית"ר
בית"ר, "ברית הנוער העברי על שם יוסף תרומפלדור", היא תנועת הנוער והצעירים של התנועה הרוויזיוניסטית לפני הקמת המדינה, ושל תנועת החרות לאחר הקמתה. התנועה, ששמה הוא ראשי תיבות של "ברית יוסף תרומפלדור", נקראת על שמו של יוסף טרומפלדור, המסמל גבורה יהודית בעת החדשה, ועל שמה של עיר-המצודה ביתר, המסמלת גבורה יהודית בעת העתיקה (ויקיפדיה).

קיבוץ אלונים
אַלּוֹנִים הוא קיבוץ בצפון עמק יזרעאל, ליד קריית טבעון, המשתייך לתנועה הקיבוצית. הקיבוץ, שעלה לקרקע במיקומו הנוכחי בשנת 1938, נמצא בתחום השיפוט של המועצה האזורית עמק יזרעאל (ויקיפדיה).

קניטרה
אל-קניטרה עיר נמל בצפון מערב מרוקו בעלת 359,142 תושבים נכון לשנת 2004. בשנים 1932–1956 העיר הייתה ידועה בשם "פורט ליוטה" (ויקיפדיה).

ציטוטים

”השירות הצבאי לימד אותי מה זה חברות, עזרה לזולת, להעריך את החיים למרות שאיבדתי חברים רבים. “

”לא לוותר על החלומות שלי“