מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

הגדת השואה של אמיר (פאול) אנגלר

סבא אמיר ואני.
סבא אמיר ושני "אחיו" בסובוטיצה.
סיפורו של סבי אמיר פאול אנגלר כשורד שואה צעיר

את סיפור השואה של סבא שלי הכרתי מהיותי קטנה ושמעתי אותו מהוריי, הכנת הסיפור בתכנית הקשר הרב דורי אפשרה לי לשמוע את הסיפור, ממקור ראשון, על כל פרטיו.

סיפור השואה של סבא שלי

מקור השם אנגלר מגרמניה. אנגלר התחבר לאנג׳ל שפירושו מלאך. מוצא המשפחה הוא בעיר שנקראת סובוטיצה שבסרביה שהייתה בעבר חלק מיוגוסלביה. בעיר חיו כ-100 אלף תושבים והיו בה כ-20 אלף יהודים בתחילת מלחמת העולם השנייה. השורשים של משפחת אנגלר בסובוטיצה היו ותיקים. ישנה אגדה על רחוב שנקרא אנגלר על שם המשפחה אך את סיפור זה לא הצלחנו לאמת.

אבא של סבא, יוחנן, היה הצעיר מבן 11 אחיו. הוא נולד בשנת 1907. אביו עסק במסחר. הוריו התאמצו לאפשר לו ללמוד, לרכוש השכלה. יוחנן למד עריכת דין. בשנת 1912 נולדה סבתא מגדה וולהיימר (אמו של סבא אמיר). היו לה שני אחים – אח ואחות עורכת דין. מגדה הייתה תופרת במקצועה. בגיל צעיר היא רכשה מקצוע. היא תפרה בגדים לנשים ואנשים חשובים בסובוטיצה. היו לה כעשרים פועלות. עם הזמן, התחתנו יוחנן ומגדה.

עם פרוץ המלחמה, שלטו ביוגוסלביה ההונגרים. ההונגרים היו בעלי ברית של הגרמנים וגייסו תושבים מסובוטיציה ואת היהודים לעבודה במכרות מחוץ לעיר. העבודה במחנות העבודה נמשכה מספר שנים. כל הגברים היהודים חויבו ללכת לשם. מי שהיה משכיל קיבל דרגה גבוהה ותנאים טובים יותר. היהודים עבדו ללא תשלום. יוחנן היה במחנה עבודה כל המלחמה. לאחר כשבע שנות נישואין, בפברואר 1944, נולד ליוחנן ומגדה בנם – פאול, (אמיר), בבית החולים היהודי בסובוטיצה.

בתאריך 10 במרץ 1944, פלש הצבא הגרמני לאזור סובוטיצה וכל היהודים הוכנסו לגטו. כולם חיו בחדר אחד, יחידת דיור. הגטו שימש כמחנה מעצר זמני – רק ליהודים שחויבו לענוד את הטלאי צהוב. סבא אמיר (פאול) היה בן 5 שבועות כשהעיר הפכה לגטו. סקמייסטר, יוגוסלבי ששימש פקיד/נער שליח במשרדו של יוחנן, הסתבך ויוחנן עזר לו והציל את עורו. לאות תודה, היה מביא בכל יום לגטו חלב לסבא אמיר. סקמייסטר אף דאג לאישורי כניסה לגטו.

ביום אחד עברה שמועה שמתכוונים לפנות את הגטו ולעבור למחנות (יתכן וסקמייסטר הוא זה שסיפר זאת למגדה). הוא הציע למגדה להציל את התינוק, את פאול, (אמיר), אנגלר. מגדה התלבטה וסיכמה עם סקמייסטר שאם היא תחליט שהיא רוצה לאפשר לו להציל את פאול, היא תשאיר את התינוק בין השיחים במקום ספציפי, בשעה מסוימת והוא יבוא לקחת אותו. למחרת הגיע סקמייסטר יחד עם אשתו לשערי הגטו עם עגלת תינוק ריקה. הם שיחדו שומרים בגטו ובשעה שנקבעה אספו את התינוק מתוך השיחים. במקביל ניסה סקמייסטר להגיש בקשת אימוץ. חברים של יוחנן חתמו על בקשת האימוץ ועזרו לו לאמץ את פאול (אמיר) בצורה "חוקית".  מהרגע שמגדה השאירה את פאול בין השיחים היא לא ידעה מה עלה בגורלו.

הזוג סקמייסטר לקחו את פאול אליהם הביתה. היה פחד גדול שהשכנים ילשינו. לזוג היה בן גדול ובן נוסף שהיה גדול מפאול בעשרה ימים בלבד. הם סיפרו לשכנים ולכולם שהם תאומים. פאול גדל בביתם של הזוג סקמייסטר כבנם "הביולוגי" לכל דבר. הגטו פונה, וכל היהודים הועלו לרכבות והוסעו לאושוויץ, מחנה השמדה. מגדה ומשפחתה הגיעו לאושוויץ שם הייתה סלקציה. במסגרת הסלקציה, כל משפחתה של מגדה הושמדה והיא היחידה ששרדה. מגדה ידעה גרמנית והנאצים חיפשו מישהי שיודעת גרמנית, כך היא ניצלה. היא נלקחה להיות עוזרת הבית של אחת הקצינות, המפקדות של המחנה. היא הייתה הטבחית והמשרתת שלה. מגדה הייתה בתפקיד הזה כמעט שנה.

סבא אמיר ושני "אחיו" בסובוטיצה

במאי 1945 הגיעו האמריקאים למחנה ושחררו אותו. עד אז הגרמנים הספיקו לברוח ונשארו רק שומרי המחנה. המצב הפיזי והנפשי של מי שהיה שם היה רע מאד. הם היו מורעבים, מושפלים וחסרי צלם אנוש. האמריקאים טיפלו באנשים במחנות חודשים רבים. המפקדת של מגדה נקשרה אליה והצילה אותה בזכות זה שהיא בישלה וניקתה עבורה. האמריקאים הנפיקו תעודה לשורדים. הם ביקשו שיעזרו לכל מי שמחזיק את התעודה. הם הנפיקו כסף גרמני ונתנו לכל אחד מספיק כדי להתקיים.

מגדה עזבה את המחנה והתחילה ללכת הביתה מאושוויץ חזרה לסובוטיצה. עברו עליה חודשים של הליכה ברגל, בטרמפים, ברכבות עד שהגיעה לביתם של הסקמייסטרים. יוחנן ,לאחר השחרור, הצטרף לפרטיזנים היוגוסלביים. הוא הגיע לביתם של הסקמייסטרים, ראה את פאול וביקש מהם שימשיכו לגדל אותו עד שמגדה תחזור. כאשר מגדה הגיעה לסקמייסטרים, באוקטובר- נובמבר בשנת 1945, פאול היה בן שנה ושמונה חודשים. הסקמייסטרים מאד נקשרו אליו ולא רצו להחזיר אותו לאמו. מגדה לא הייתה במצב נפשי ופיזי לקבל אותו, לגדל אותו ולטפל בו ונשארה שם יחד איתם. תחילה פאול לא הכיר אותה ולא התייחס אליה. לקח זמן לחבר בינהם. לאחר מספר חודשים החליטה מגדה לעזוב עם פאול.

הפרידה הייתה קשה וטעונה מאוד. מיד עם לכתו של פאול "אחיו התאום״ חלה. המחלה הייתה מהגעגועים הקשים לפאול. עד כדי סכנת חיים. מגדה נאלצה לחזור עם פאול והבן החלים. הסקמייסטרים, על אף הקושי הגדול, נאלצו להיפרד מפאול ולאפשר לו להתאחד עם הוריו. בזכות התפקיד של יוחנן והמעמד שלו מגדה קיבלה את הדירה בה הם גרו טרום המעבר לגטו. יוחנן עבד בעיר הבירה והיא הייתה בבית. היחסים בינהם היו מתוחים. מגדה החליטה שהיא לא רוצה לחיות שם יותר והיא רוצה לעלות לארץ. יוחנן עשה הסכם עם השלטונות היוגוסלביים שיאפשרו למגדה ופאול לעלות לארץ והוא ימשיך לשמש בתפקידו כשופט עוד מספר שנים ואחר כך יאפשרו לו לעלות. פאול היה בן ארבע וחצי כשהם עלו לישראל.

פאול הגיע לארץ בשם פאול אנגלר והגננת בארץ החליפה את שמו לאמיר. בשנת 1991 קיבלו הזוג סקמייסטר, "ביד ושם" בירושלים, את אות חסידי אומות העולם!

מימין: תמונה מביקורו של סבא בביתם של משפחת סקמייסטר בסובוטיצה (יולי 1996), משמאל: תמונה מטקס קבלת אות חסידי אומות עולם (יד ושם 1991)

סרטון בו סבי מספר לתלמידי כיתה ו' בניו יורק את סיפורו: 

לחצו על הקישור לקריאת סיפור השואה של סבי כפי שהופיע באתר של ה -Jewish foundation of the righteous

הכתבה על סיפור השואה של סבי בעיתון המקומי ברמת השרון בשנת 2006: 

הזוית האישית

נעם הנכדה המתעדת: הכנת התיעוד איפשרה לי להכיר את הסיפור של סבי לפרטי פרטים. אני שמחה שניתנה לי הזדמנות זו.

מילון

סובוטיצה
עיר ביוגוסלביה (לשעבר). העיר השוכנת במחוז באצ'קה שבצפון פרובינציית וויבודינה, העיר השנייה בגודלה בפרובינציה (אחרי נובי סאד), והעיר החמישית בגודלה בסרביה. סובוטיצה היא העיר הצפונית ביותר בסרביה, נמצאת באגן הקרפטים, וממוקמת כ-10 קילומטרים דרומה לגבול עם הונגריה. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”אני תוהה מה היה עולה בגורלי אילמלא הייתה קמה מדינת ישראל“