מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

הבריחה מצ'כוסלובקיה לישראל

תמונה של מיקה ושל סבא שלמה
תמונה של סבא שלמה עם ליאור אבא של מיקה
מגלות לעצמאות

מצד אבי, סבי היה שלמה וסבתי מרים לבית רייס, ומצד אמי יעקב ולאה לבית רייס.

את רוב בני משפחתי לא הכרתי, כי רובם נספו בשואה, לרבות אחי הבכור, יעקב. היתה לי גם אחות צעירה, שקראו לה לאה, שנולדה בארץ ונפטרה בגיל צעיר ממחלה. מכל משפחתי הענפה שרדו מעט מאוד.

סיפור הצלתם והישרדותם של הוריי התגלגל עד ימינו כאשר ב- 2.2.2012 הוענק למציליו של סבי, אות חסיד אומות עולם ANDRAS NAGY.

אבי, יונה, סיפר לי כי באביב 1940, אבא נשלח למחנה עבודה בכפייה ליד בודפשט, כיוון שהיהודים לא יכלו לשרת בצבא ההונגרי המפואר. צעירים עד גיל 45, גויסו לפלוגות העבודה החדשות. אבי יונה גויס למחנה עבודה ואמי, רוזה בלה, נסעה עם שתי אחיותיה לבקרו. ב- 19 למרץ 1944, בעמדה ברציף בבודפשט, בדרכה לסלובקיה עם אחיותיה, נעצרה רוזה אמי ונשלחה על ידי הגרמנים, שכבשו את הונגריה למחנה אושוויץ.

מהמחנה היא שלחה הביתה גלויה בה היא מספרת שהיא נמצאת במחנה עבודה, מה שכמובן, לא היה נכון. אבי יונה הגיע עד למפקדתו של אדולף אייכמן לחפש אותה והוא פטר אותו במילים: "מה אתה רוצה, ההונגרים הם אלה שתפסו אותה".

בני הקהילה בדוניסקה סטרדה נלקחו על ידי הנאצים לאושוויץ וביניהם בני משפחתי ואחי הקטן, יעקב וביום ראשון ה- 18 ביוני כ"ז סיוון תש"ד, נלקחו למשרפות.

אבי יונה, אחיו שלמה וגיסו יינה, החליטו לברוח ממחנה העבודה בקרבת בודפשט ולחזור לאזור הולדתם. בעזרת איכר סלובקי בשם ANDRAS NAGY,  שעזר להם והעביר אותם ממקום למקום, דאג להם ללבוש, מזון תוך סיכון בני משפחתו והקרובים אליו.

ב-1 לאפריל 1945 שחרר הצבא האדום את האזור והם הצליחו לחזור לביתם שם חיכו לניצולים המעטים מאושוויץ שחזרו.

ספור נפלא, סיפור טבעת הנישואין, המועברת במשפחתנו אותה מצא אבי בשרידיו השרופים על עמוד ואותה נתן לאשתו רוזה, ששבה מהמחנה.

הוריי סיפרו שבקרב הקהילה היהודית ששרדה, אני הייתי הילד הראשון שנולד בעיירה לאחר המלחמה.

יחס הגויים כלפי הניצולים לא היו מהמלהיבים ומהמעודדים ביותר. האנטישמיות שבלב והשנאה לא נעלמו מן העולם, אלא שהזמנים השתנו. לא הורגשה כל חרטה או הרגשת אשמה ולא אחת נשמעו הערות מרושעות "יותר יהודים חזרו מאשר הלכו". יחסם מתבטא בהתחמקות והתכחשות להחזרת רכוש יהודי, מוסתר או מושאל, גנוב או גזול. חוסר הרצון של השלטונות הסלובקים לנקוט צעדי ענישה כלפי פושעי מלחמה.

הרגשת אי השקט והפחד התמידי שלא נגמר, הביאו להחלטה של הוריי שאין עוד טעם בישיבתם במקום וכך החלו בהכנות לעזוב. החששות התממשו. בכל חודש וחודש התברר יותר שההחלטה לעזוב מוצדקת. הוטלו הגבלות על הוצעת רכוש מהמדינה, נדרשו לחתום על ויתור על דירתם, נאלצו לשלם כסף בעד רישיון יציאה וכו'…

הוריי עזבו את סלובקיה דרך אוסטריה עד איטליה ברכבת. בשנת 1949, עלו על האנייה "עצמאות". בהגיעם לארץ נשלחו למחנה מעבר ולאחר מכן, לנס- ציונה. מנס ציונה עברו לשיכון וותיקים בנתניה. בשנת 1958 עברו לבית יצחק ושם קנו משק חקלאי. גדלתי בבית יצחק למדתי בבית ספר יסודי ומשם כמו כולם רופין.

ב- 7.2.1965, התגייסתי לצבא לחייל החימוש. בשנת 1968, הכרתי את דבורה אשתי ואם ילדיי ומאז אנו גרים בבית יצחק. יש לנו שלושה ילדים ושמונה נכדים שגרים בקרבתנו. במשך כל חיי, עד עצם היום הזה, אני משמש כנהג אוטובוס ומסיע ילדים מידי בוקר לבתי הספר, כך גם מסיע את נכדי לטיולים של תנועת הנוער.

 

הזוית האישית

שלמה: מיקה מאוד החלטית ומאוד מצחיקה, היה לי ממש נעים לעבוד אתה.

מיקה: עם סבא מאוד כיף לעבוד, הוא ממש מצחיק והיה נעים לעבוד אתו.

מילון

אושוויץ
מחנה השמדה

ציטוטים

”בני משפחתי ואחי הקטן יעקב, ביום ראשון ה-18 ביוני כ"ז סיוון תש"ד נלקחו למשרפות.“