מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

הבריחה ממחנה ההשמדה מידנק

סבתא חנה ומיה
לאה דומב גולדקראוט
שואה, אהבה וחברות

שמי חנה להב, אני משתתפת בתכנית הקשר הרב דורי , אני מספרת למיה את סיפורי ויחד אנחנו מתעדות אותו.
בחרתי לספר את סיפורה של אימי, לאה דומב. סיפור בריחתה ממחנה ההשמדה מיידנק. אימי לאה דומב, בתם של חנה ואהרון לייב גולדקראוט. לאה דומב, ילידת 1922 לובלין, פולין. (אמא של חנה להב דומב, סבתא של ענת פרייבך, סבתא רבא של מיה פרייבך).
 
עם פרוץ המלחמה, המשפחה (הורים וחמישה ילדים) גורשה מביתם לגטו לובלין. בהמשך נלקחה המשפחה ע"י הגרמנים, הם הופרדו ואימי נלקחה למחנה הריכוז מיידנק. היא לא ידעה לאן נשלחו הוריה, שתי אחיותיה ושני אחיה. למזלה הרב של אימי, היה לה כישרון רב בכל הקשור לעבודת יד ואף שהייתה צעירה הייתה מידי פעם תופרת לעצמה. בזכות הידע הזה הגיעה למתפרה של המחנה. הממונים עליה שמו לב לאיכות עבודתה וכשנתבקשו לבחור מישהי לתפור בגדים לנשות הקצינים שבמחנה, בחרו בה.
 
מתוקף עבודתה הייתה יוצאת מידי פעם בליווי חייל גרמני אל מחוץ למחנה. פעם לצורכי מדידת השמלות ולעיתים לרכישת דברי סדקית. במהלך העבודה נשארו לה שאריות בד, משאריות אלו היא תפרה לעצמה בגד שלבשה מתחת לבגדי האסירים על מנת להקל מעט מהקור הנורא.
 
כך נרקם בליבה הרעיון לבריחה מהמחנה. משאריות הבדים היא החלה לתפור לעצמה בגד נאה שתוכל ללבוש מתחת לבגד האסירים וכשתצא אל מחוץ למחנה עם החייל תנצל הזדמנות, תוריד את בגד האסירים, תישאר עם הבגד שתפרה וכך תוכל לנסות ולברוח.  
 
באחד מהימים הבחינה בחצר המחנה באחד מאחיה, רזה, כחוש, ההתרגשות הייתה עצומה.  בזמן שנשות הקצינים מדדו את הבגדים החייל הגרמני חיכה מחוץ לחדר. אחת מנשות הגרמנים ניצלה הזדמנות זאת והייתה נותנת לאימי לאכול. אימי הצליחה להסתיר מעט מהאוכל ולהעביר לאחיה. בשלב זה, רעיון הבריחה ירד מעל הפרק. עכשיו היה חשוב לה יותר לעזור לאחיה.
 
באחד הימים הגיעו מספר  יהודים חדשים למתפרה (במקום אלה שלא שרדו את התנאים הקשים ומתו)  ובניהם הייתה חברתה, אווה, שלמדה איתה בבית הספר התיכון. זה היה בית ספר פולני שתלמידות יהודיות בודדות למדו בו. אווה עברה ללמוד בבית ספר זה בעקבות אימי. הלימודים היו כמובן בפולנית, לכן שתיהן שלטו היטב בשפה  הפולנית. לאחר זמן שיתפה אימי את אווה ברעיון הבריחה ומכון שהחליטה שהיא אינה בורחת מכון שצליחה להעביר לאחיה מעט אוכל היא הציעה לחברתה לברוח. היא קיצרה את הבגד שיתאים למידותיה של אווה ובאחד מהימים כשהייתה אימי אמורה לצאת לרכישת אביזרים לשמלות טענה בפני הגרמני שהיא חייבת להספיק ולסיים בגד מסוים ושלחה איתו את חברתה. אווה לא חזרה.
 
אימי לא ידעה מה עלה בגורלה. בהמשך הכל יתנהל  כרגיל, אמי הייתה יוצאת למדידות ולרכישות. הייתה מעבירה לאחיה מעט אוכל. עד שיום אחד לא ראתה את אחיה יותר היא הבינה שהוא אינו יותר בין החיים. אז גמלה בליבה ההחלטה לנסות ולברוח, למרות שידעה שיהיה הרבה יותר קשה, מאז ניסיון הבריחה של אווה השמירה עליה הייתה הרבה יותר צמודה. היא החלה לתפור לעצמה בגד אחר שתוכל ללבוש מתחת לבגד האסירים. הבגד היה מוכן, היא הייתה מוכנה נפשית לבריחה. אך כשהייתה צריכה לצאת אל מחוץ למחנה לרכישת חפצי סדקית, לא הוציאו אותה וגם לא למדידות. הייתה תכונה שונה במחנה. היו שמועות שהצבא הרוסי מתקרב.
 
באחד הימים אספו את כולם והוציאו אותם אל מחוץ למחנה, בצעדה של אלפי האסירים היהודים. הם צעדו ולא ידעו לאן. כשמשני הצדדים עומדים פולנים. ברגע מסוים כשהם עברו בצמוד למבנה שהיה צמוד לכביש על קצה המדרכה ( כנראה חנות למכירת עיתונים ) בשבריר של שנייה זרקה אימי מעליה את בגד האסירים, נשארה בבגד שתפרה והתערתה בין הפולנים שעמדו משני צידי הדרך. 
 
הניסיון  הצליח !  אך מה עכשיו !?  לאן הולכים?
 
היא התרחקה מהשיירה והמשיכה ללכת, לא היה לאן. הגיעה לשדה ישבה ובכתה. לפתע התקרבה פולניה כפרית ושאלה מדוע היא בוכה? אימי סיפרה שהיא ברחה מלובלין המופצצת. שביתה נהרס, אינה יודעת מה קרה למשפחתה ואין לה לאן לחזור. הפולנייה שלא חשדה לרגע שיהודייה עומדת מולה הציעה לה לבוא לביתה עד שהכול  יירגע. כך מצאה אימי את עצמה במשפחה פולנית, שמאד מאד לא אהבה יהודים. באחת הפעמים כשיצאה ליער עם הפולנייה לקטוף פטריות, היא אמרה לה שהיא מסוגלת לזהות את היהודים ממרחק.
 
כשהיה ברור שהצבא הרוסי נכנס ללובלין והגרמנים עזבו, עזבה אימי את הכפר וחזרה ללובלין. היא לא פגשה איש ממשפחתה, לא את ההורים, לא את האחיות ולא את האחים. היהודים התארגנו לעזרה הדדית. היה מרכז אחד שבו כל מי ששרד רשם את פרטיו ואת מקום ימצאו, כך אפשר היה לדעת מי ניצל ומי לא. בהתחלה הייתה אימי מגיעה לשם מידי יום בתקווה למצוא מישהו ממשפחתה אך לשווא, איש ממשפחתה לא שרד.
 
אך באחד הימים אימי פגשה את אווה שהסתבר שניסיון הבריחה הצליח. היא סיפרה שהיא ניצלה רגע של חוסר תשומת לב של הגרמני וברחה. הוא הבחין בכך די מהר, רץ אחריה, ירה, אך למזלה לא פגע. במהרה הורידה את בגד האסירים שמתחתיו לבשה שמלה רגילה לכן לא עוררה חשד. לא היה לה לאן ללכת. היא החליטה לפנות לעזרה לחברה פולניה מבית הספר, למרות הסיכון הרב שבכך. החברה שהופתעה לראות אותה פחדה להסתיר אותה בביתה אך עזרה לה בכך שנתנה לה מעט כסף וגם בגד ללבוש. מכון שלא היה לה לאן ללכת ולא היה לה מקום לישון, אווה החליטה לעלות לרכבת שנוסעת לוורשה, לנצל את שעות הנסיעה לשינה בלי שיחשדו בה. היא נסעה לוורשה. חזרה מוורשה. הייתה חסרת אונים ואז החליטה, למרות הסיכון הרב לגשת לעירייה ולהוציא תעודות זהות על שם פולני בדוי. היא נכנסה למשרד שישבו בו גרמנים ופולנים שתירגמו והיו אמורים לזהות אם מדובר באמת בפולנים. אווה שלמדה בבית ספר פולני דיברה פולנית שוטפת והכירה את מנהגיי הפולנים וענתה בפולנית רהוטה על כל השאלות שנשאלה, נתן המתרגם הפולני אישור לגרמני שמדובר בפולנייה. "היהודים לא מדברים פולנית יפה כל כך" ציין. היא קיבלה את התעודה שעזרה לה לשרוד.      
 
מכון שגם ממשפחתה של אווה לא נשארו ניצולים ושתיהן היו בודדות הן נשארו יחד מאותו הרגע. אווה עד יום מותה לא הפסיקה לספר בכל הזדמנות שהיא חיה בזכות אימי. בין החיילים הרוסים שנכנסו לשחרר את פולין היו הרבה חיילים יהודים מפולין שהצליחו לברוח לרוסיה עם תחילת המלחמה. וגויסו לצבא האדום . אבי שמואל דומב, היה אחד מהם.  בתום המלחמה הוא נשאר בפולין, בלובלין ושם הוא הכיר את אימי. הם התחתנו, במאי 1946 נולד אחי וביולי 1947 נולדתי אני ובשנת 1950 עלינו לארץ ישראל.

מילון

יה צ'ה קוחם
אני אוהבת אותך

ציטוטים

”סבתא רבא שלי העדיפה לעזור לאחיה במחיר החופש שלה“