מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

הבריחה מגטו סלבוטקה לכפר

צילה בת כשנה
בכפר אצל פרושיקי
החיים בכפר אצל פושקיטי הנזירה

ב-31 ליולי 1936 נולדתי, סמל העתיד הנאור. בארצות אירופה חלה התקדמות בזכויות היהודים וסוף סוף בני יעקב קיבלו חופש לחיות ככל אזרח אחר. לעתיד ורוד קיווינו. 
 
משפחות נויירמן וקרבלניקוב חגגו את הופעתי לעולם הזה בשמחות והילולות. קרובי ששו לענוד אותי בשמות יקיריהם, וכך אני הפעוטה הייתי לצילה צביה טיבלה יונה האור לישראלי – ולגויים. 
 
ביוני 1941 ואני בת 5, לפתע הכל התהפך, זכויות החופש והשיוויון היו כהבל, ואחוות האחים נמסה כשלג. איש לא חש לעזרתנו. מבקשי נפש, נועדו יחד, וארגנו ציד, הנצודה אני. צילה צביה, טיבלה, יונה, אויבת אומות העולם. 
 
בחמישה באוגוסט 1941 גורשנו מקובנה, מביתנו המרווח והנאה. השכנה מהדירה הסמוכה שהייתה ידידה של אמא, נכנסה השכם בבוקר והודיעה לאמא שמאחר והגרמנים החליטו לגרש את הקהילה היהודית מקובנה היא רוצה שהורי יתנו לה את רהיטי חדר האוכל החדשים שאבא רכש לפני שבועיים. שכנה טובה. גורשנו לגטו סלבוטקה, מקום עלוב ומפחיד. 
 
חיינו בגטו כשנתיים, בסלבוטקה, עיירה קטנה בקרבת קובנה, בית סוהר לבני ישראל. אווירה עגומה אפפה את הבניינים העלובים והסמטאות האפורות וריח הייאוש תלוי באוויר. זה היה עולמי.
 
והנה אני ניצבת בתחנת הרכבת, בניין עצום, רכבות אינספור, ואנשים מתרוצצים ממקום למקום. הייתי המומה. הגענו לתחנה בשעות בין ערביים, אמא, זוסייה ואני. 
 
במשך הימים האחרונים זוסיה החביאה אותנו בארון המטאטאים שלה. בעלה לא שיער ששתי יהודיות עומדות זקופות בארון שלו. אחרי שהלך למשרדו יצאנו מהארון. לכמה דקות לא יכולנו לנוע. אחרי זמן מה זוסיה מיהרה להוציא אותנו מהבית. 
 
לבשתי מעיל כחול עם צאוורון פרווה אפור, שערותיי בלונידיות ועיניים חומות כהות, עיני ילדת גטו. הילדים בגטו נראו כחזון בלהות. עיני הילדים השקיפו את כל המתרחש בלב העם היהודי, נרדפים, כואבים, תוהים ושואלים: "מה קרה?"
 
אמא שדמתה לחלוטין לגויה ליטאית הייתה בעלת שערות בלונדיות אדמדמות, עיניים ירוקות, גאווה בצעדה, מלאת בטחון והופעה נאה ונחושה. אבל בלבה חרדה נוראה שצילנק'ה לא תחיה. אמי הייתה בדעה נחושה ששום מכשול או פורענות לא יימנעו ממנה להציל את צילה. המחשבה הזאת נחרטה בכל מהותה בליבה, בנפשה ובגופה. אמא אמרה לאבא: "חיים, אני עומדת הלציל את צילה בפעם השנייה מהגטו ואל תנסה לשכנע אותי ולשנות את דעתי. בבקשה, אני מבקשת ממך ומכל המשפחה לא לשוחח על זה". איש מהמשפחה לא הזכיר את הבריחה שלנו מהגטו עד הערב שעזבנו. 
 
עתה מצאתי את עצמי מחוץ לגטו, בתחנת הרכבת בקובנה בדרך לכפר. זוסיה הלכה לקופה לקנות כרטיסים, אמא ואני עמדנו במרחק מה והתבוננו במתרחש. אמא החזיקה בידי, שלא מדעת, לחצה כל כך שידי כאבה. סחבתי בשרוולה, היא התכופפה ולחשתי באוזנה: "אמא, אל תדאגי, כשאגיע לכפר אכתוב לך מכתב. אם טוב לי אצייא בית יפה ואם רע לי אכתוב נון סופית ותבואי לקחת אותי". אמא נשקה אותי ואמרה: "רעיון מצוין צילנקה". דמעות זלגו מעינייה. זוסיה שבה עם הכרטיסים. היא ואמא התלחשו בשקט ואמא עזבה את ידי, ובמקצת זזה ממני. אני התיישבתי על הספסל הקרוב, אשה זרה התקרבה אלי ורצתה לשבת על הספסל. היא הושיטה לי את ארנקה כי היה בדעתה לפתוח את כפתורי מעילה לפני שהתיישבה. עליכם לזכור שלא דיברתי ליטאית, ראיתי את עיני אמא וזוסיה מלאות ייאוש שמא אדבר ביידיש. בלי להגיד מילה לקחתי את ארנקה, החזקתי בו עד שהאישה פתחה את מעילה והתיישבה. החזרתי לה את הארנק. זוסיה ואאמ נשמו לרווחה. זוסיה הזיזה אותי ממושבי וישבה ביני ובין האישה. הפחד והחרדה היו אם דיברתי יידיש אליה, זה היה פסק דין מוות לזוסיה, לאמא ולי. החוק היה: כל אדם שנותן חסות ליהודי, פסק דין מוות חל עליו ועל משפחתו. אני ידעתי זאת. כל ילד בגטו ידע זאת. 
 
כולנו נרגענו. הייתי בין זוסיה ואמא, וחשתי את אמא מחבקת את כתפיי. הסתכלתי מסביב, אנשים באים והולכים, רכבות מגיעות ועוזבות, וכל העת חשבתי שאני רואה את אבא. אבא שלי, חזיתי בעיניו המחייכות, בפנים הנעימות, אבא אוהב, נבון וטוב. אבל אבא היה לבד בגטו, מתפלל כל העת לאל, שהכל יעבור בשלום, שאמא תמצא לי מקלט ובטחון ותחזור בשלום לזרועותיו. 
 
לפתע הקטר השחור הענקי עצר לפנינו בחריקה עצומה. אמא לחשה לי ביידיש שאלך עם זוסיה לקרון. היא נישקה אותי ואמרה: "זיי גזונט מיין קינד". דמעות שטפו את פניה היפות. היא לחצה את ידה של זוסיה ואמרה תודה. עלינו לקרון, זוסיה שמה את את המזוודה הקטנה שלי על המדף והושיבה אותי סמוך לחלון בכדי שאוכל להתבונן באמא. זוסיה ישבה צמודה אלי. אמא נפנפה עד שהרכבת עזבה. נפנפתי בחזרה עד שנעלמה באופק. כל זמן הפרידה מאמא לא דיברתי ולא בכיתי. ילדה מהגטו לא בוכה ולא מדברת. אמא חזרה לגטו לפני העוצר.
 
הערב ירד, עייפה ותשושה נרדמתי. נראה שישנתי עד שהגענו לכפר. זוסיה העירה אותי ובחפזון רב אספנו את החבילות שלנו וירדנו במדרגות הרכבת. זוסיה צועדת לפני עם המזוודה והחבילה. אני נגררת אחריה.
 
עגלה עם סוסה נצבו על הרציף, זוסיה הניחה את החבילות על הארץ, הרימה אותי בזרועותיה, שמה אותי בעגלה, וכיסתה אותי בשמיכה. כשפקחתי את עיני, העגלה ניבה לפני בית פשוט מעצים חטובים צהיער. הרמתי את אצמי כדי שאוכל לראות את המקום החדש שבו אחיה בלי אמא ואבא, עם אנשים שלא הכרתי (אבל אני ילדה מגטו קובנה – לא בוכה, לא דורשת דבר ולא מדברת. ילדה אמיצה, כפי שאמא לחשה לי "דו מיסט זיין א גוטר קינד"). זה היה הבית של פושקיטי. 
 
לפני שעזבתי את הגטו אבא הסביר לי שפושקיטי, אחותה של זוסיה, היא נזירה. היא רווקה שהקדישה את חייה לעבוד את אל הנוצרים, אין לה משפחה והיא תטפל בי ותאהב אותי. המנזר אליו השתייכה פושקיטי הרשה לנזירות להחזיק ברכושן. 
 
זוסיה הניחה את המזוודה על המיטה וציינה בליטאית שזאת המיטה שלי.
 
הבנתי אותה מכיוון שהושיטה את ידה כלפי המיטה. אחרי כן הציגה אותי לפושקיטי, שהייתה קטנה וזקנה עם עיניים טובות ופנים מחייכים. "זו היא סטסיה", ציינה והצביעה עלי. זה השם החדש שלי. עדיין לא הכרתי את עצמי כסטסיה ולקח לי שהות מה להכיר בכך. אין יותר צילינקה, טיבלה או צביה. השם שלי סטסיה. כל התעודות שלי בשם סטסיה.
 
פושקיטי התבוננה בי, הייתי קטנה וצנומה בגלל חוסר תשונה בגטו, פני היו עגולים, לחיי אדומות מהתרגשות והרבה תלתלים בלונדיים, ועיניים כהות ועצובות ונוצצות. היא נטלה את ידי ודיברה אלי ארוכות ובסוף חיבקה אותי ואמרה: "ברוכה הבאה סטסיה".  

מילון

זיי געזונט מיין קינד
הביטוי ביידיש ופירושו "תהיי בריאה, ילדה שלי"

ציטוטים

”כל זמן הפרידה מאמא לא דיברתי ולא בכיתי. ילדה מהגטו לא בוכה ולא מדברת“