מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

הבית על הגבעה

סבתא הניה וגילי הנכדה
סבתא הניה בצעירותה
ספור משפחתה של סבתא הניה

שמי הניה גלברט, הוריי היו טובה ואברהם דגן (הבר). אברהם הבר- 2.8.1913-24.12.2007, כ"ח בתמוז תרע"ג- י בטבת תש"ע. אבי, אברהם נולד ברומניה, באזור בוקובינה צרנוביץ. בעבר האזור השתייך לממלכה האוסטרו-הונגרית. מגיל 5-9 התגורר בכפר בנילה עם סבו וסבתו ופעם בשבוע אביו בא לבקרו לבדו כי אמו הייתה חולה במחלה קשה, היא נפטרה בגיל 34. אברהם נותר בן 9, בן יחיד לאביו נתן הבר. בגיל 12 עלו נתן האב ובנו אברהם לארץ ממניעים ציוניים – לבנות את הארץ ולעבוד בחקלאות (1925).  העלייה לארץ הייתה מסע מנמל קונסטנצה לנמל יפו, הפלגה שארכה שבוע ימים.

נתן ואברהם ביום עלייתם לארץ

מנמל יפו הגיעו לפתח תקווה. כנער למד "בנצח ישראל" – חינוך דתי, ובבגרותו למד בבית הספר "מקווה ישראל" – בית ספר לחקלאות בתנאי פנימייה. בסיום לימודיו נשלח להדריך ב"משק הפועלות" בפתח תקווה.

טובה דנילאק נולדה בפולין, ברדזין בשנת 1918. כשהייתה סבתא הניה כבת שנה, נפרדו הוריה. את אביה כלל לא הכירה. לכן קבעו להיפגש בתחנת הרכבת אבל מפני סופת שלגים עזה, הרכבת של אביה אחרה וטובה נאלצה להמשיך בדרכה לנמל. טובה לא נפרדה מאביה ושנים נשאה בליבה אירוע עצוב זה.

משפחתה של טובה דנליאק

טובה הייתה בת יחידה אבל לאמה הייתה משפחה גדולה: הניה הבכורה, נספתה בשואה במחנה מיידנק, יעקב ומשפחתו נספתה בשואה. אביה היגר לקנדה לפני המלחמה והקים משפחה ענפה בקנדה. יוסף – נספה בשואה אבל שתי בנותיו חיות כיום, אחת בישראל ואחת בקנדה. שמואל עלה ראשון לארץ ישראל והתגורר במושב צופית. אלטא – היגר לקנדה לפני המלחמה.

העלייה לארץ

כילדה התחנכה טובה בתנועת נוער ציונית. עלתה בת 16 לבדה (1935) לארץ בזכות הדוד שמואל, שעלה לפניה לארץ ודאג לאישורים דרושים (סרטיפיקט). צעדיה הראשונים בארץ היו בתל אביב, היא עבדה בחנות פרחים למחייתה. לאחר כשנה רצתה ללמוד חקלאות בנהלל, אבל הדוד שמואל רצה שתגור קרוב אליו ולא תהיה בודדה בארץ וכך החלה לימודיה "במשק הפועלות" בפתח תקווה. היא התמחתה בגידול ורדים ובמהלך לימודיה, נשלחה לעבוד באבן יהודה בחלקת הוורדים של מכבי-מוצרי. בעת לימודיה הכירה את אברהם שנשלח ל"משק הפועלות" כמדריך חקלאי.

חתונתם של טובה ואברהם התקיימה בכפר גנים, בשנת 1938.

נישואי אברהם וטובה, משמאל: תעודת הנישואין

בתמונה ניתן לראות כי שניהם לבושים בחולצות לבנות ובסך הכל נכחו מעט אורחים בחתונה: אבא נתן, שני עדים, מנהלת משק הפועלות ומספר נוסף של אנשים כדי להגיע "למניין". אחרי חתונתם הקימו את ביתם בכפר גנים, בבית שהיה קיים עד לפני חמש שנים.

הצריף בכפר גנים

שכונת כפר גנים נוסדה בשנת 1927, נתן ובנו אברהם היו ממקימי השכונה. תחילה התגוררו בצריף כשבע שנים ועם חתונתם של טובה ואברהם, נותר נתן לגור בצריף לבדו, כדי לא להפריע לזוג הצעיר בראשית דרכם כזוג. בכל יום טובה הייתה מבשלת לנתן והוא סירב לאכול בביתם למרות שלא תמיד היה חשמל בצריף. נתן אהב את טובה וראה בה כבת, הוא חי בצריף עד פטירתו בשנת 1972.

נתן ידע לשלב בין מסורת לעבודת כפיים. ידע גם בעל פה את כל התנ"ך אבל ידע שגם בשבת עליו לעבוד ולא ראה כל בעייה בשילוב תורה ובעבודה בשבת: "פיקוח נפש דוחה שבת". נתן היה "הסבא" של כל ילדי כפר גנים, היו לו שקיות עם גולות שחילק לכל הילדים. הוא עזר במשק החקלאי שהקימו טובה ואברהם והיה חלק משמעותי בגידול הילדים והנכדים.

חלומו התגשם – הקמת משפחה בארץ ישראל. הצריף המשיך להתקיים והיה לסמל בכפר גנים, נהרס לפני חמש שנים ותחתיו נבנה בית קומות. הרפת והמשק של הוריי היו האחרונים בשכונה שהפכה מכפר לעיר, מבתים פרטיים טובלי ירק לבניינים רבי קומות.

בניית הבית

כשהתחתנו, טובה ואברהם החלו בבניית ביתם במו ידיהם ובעזרת שכנים, כל אחד ייעץ ועזר בתחומו. הבית הוקם ליד הצריף, באותה חצר בה גם הייתה הרפת, גינת הירק, גינת פרחים, לול ופרדס. בהתחלה כלל הבית שני חדרים בו נולדו והתגוררו חמשת אחיי ורק כשאני נולדתי – הורחב הבית והפך לבית גדול לתפארת.

הבית בכפר גנים

הבית שהפך למשפחה

בשנת 1938 חלה חתונתם של טובה ואברהם. שנה לאחר החתונה נולד אחי הבכור יעקב (באותה שנה נקנתה הפרה הראשונה, ממנה התפתחה לרפת של 60 פרות). האח השני, יצחק, נולד בשנת 1941 (נהרג במלחמת ההתשה 1969). אחרי שני הבנים נולדה נאווה, הנקראת על שם אמה של אברהם, שמה היה צרנה = שחורה, וכידוע בתנ"ך יש את הפסוק: "שחורה ונאווה אני..".

שלושת הילדים נולדו בזמן מלחמת העולם השנייה (1939-1945). באותן השנים, חלמה אמי טובה להעלות את אמה לארץ, כד שתחיה עמה בארץ ישראל ותכיר את ילדיה אבל עקב המלחמה שערי אירופה ננעלו ואין יוצא ואין בא, והניה – שאני קרויה על שמה, נספתה בשואה במחנה מיידנק. משנודע לי סיפור חייה של אמה, קיבלתי את שמי באהבה ובהערכה.

אח נוסף – דוד (דידי) נולד בשנת 1945. דרור – נולד במלחמת השחרור ומכאן שמו. בשנת 1951 נולדתי אני, הניה, אחרונה במשפחתה בת שישה ילדים, להורים שהיו יחידים וכאן הגשימו את חלומם – הקמת משפחה גדולה ומאושרת בארץ.

מהבר לדגן – שינוי שם המשפחה 

כשעלו הוריי לארץ והגשימו את חלומם – שינו את שם משפחתם, שיהיה ישראלי, מ"הבר" ל"דגן". בבית דיברו עברית בלבד, שללו שפה זרה כולל יידיש ואנגלית.

אבי נלחם דרך כתבות לעיתון כשראה שמות בתי מלון בלועזית, וגם על נכדיו אסר להגיע לביתם בחולצות עם כיתוב באנגלית. חרה לו שהשפה הלועזית משתלטת על חיינו. הרבה נסיעות ברחבי העולם והגיע להודו, סין, אפריקה בשנים בהם לא היה מטיילים. הטיולים בארץ ובעולם היו בעצמותיו. הוא למד לעומק את הגאוגרפיה וההיסטוריה של הארצות בהן ביקר. הרבה לטייל עם מקלו, תרמילו, וסנדליו.

"עקרת בית מצטיינת"

טובה הייתה "אשת-חיל" בעיני אברהם. הוא העריך את מעשי ידיה: היא רקמה, תפרה, סרגה, והכינה מטעמים מגידולי הירקות שהיו בחצר. נתן, אברהם וחלק מהילדים היו צמחוניים וטובה הכינה מאכלים מכל אשר צמח וגדל בחצר, וכל זאת לצד גידול ששת הילדים. בשנת 1956 המליץ אברהם על טובה לתחרות "עקרת-בית" ואכן זכתה בפרס שני – מכונת תפירה. לצד גידול הילדים, מצאה את הזמן ללכת לחוג קרמיקה, להתנדב "בוועד למען החייל", הרבתה בקריאת ספרים ואהבה מוסיקה קלאסית ובעיקר טיפחה גן פרחים ובו גידלה בעיקר וורדים.

החצר של טובה ואברהם

טובה ואברהם גרו בביתם עד יומם האחרון, כל אחד נפטר בקירוב לגיל 97 . הם חיו באושר, אהבה וכבוד זה אל זה. הבית היה בית שמח, פתוח ומלא המולת ילדים, נכדים ונינים בארוחות שבת. פעמיים בשנה התכנסה המשפחה המורחבת לחגוג יחדיו את חג פסח וסוכות. הסוכה בחצר ביתם, אליה הוזמנו כ-100 אורחים, נבנתה על ידי אבי אברהם והאחים. הקישוטים-מעשה ידי הנכדים. לדברי אמי טובה: "היינו ילדים יחידים ללא אחים לשחק איתם והיה ברור שנקים בית גדול ושמח, עם הרבה ילדים".

בשנת 2003 חגגנו מסיבה רבת משתתפים, כולל אורחים מקנדה שבאו בהפתעה כדי לחוג את מסיבת – 90 לאברהם, 85 לטובה ו – 65 שנות נישואים. האירוע נחוג במסגרת המשפחה המורחבת-סוף שבוע ב"שורש", היה עבורנו נקודת-ציון במשפחת דגן המורחבת.

סבא אברהם בגינת הירק

עצב במשפחה

בכיתה י"ב בעת לימודיי לבחינת הבגרות, במוצאי שבת התבשרתי על נפילתו של אחי יצחק במלחמת "ההתשה", ביום י"ד בסיוון 1969. יצחק היה בדרגת רב-סרן קצין בשריון, בן 27 במותו, אבא ליורם בן חצי שנה. לאחר שנים, איציק דגן הקרוי על שם יצחק ז"ל, בהיותו חייל, נפטר ממחלת הסרטן בגיל 20 שנים. לזכרו, נערכת מדי שנה צעדת הנצחה "שבילי איציק" בכפר תבור.

חייה של סבתא הניה כילדה

נולדתי האחרונה במשפחה בת שישה ילדים. לפני הצילומים שבידי, את ודאי מבינה כששאת נולדת אחרונה …פחות משקיעים בצילום. בעבר היו מזמינים "צלם" לבית. היה טקס שלם סביב יום הצילום: מתיישבים לפי הוראות הצלם, בלבוש חגיגי ותסרוקות מוקפדות, הצלם נתן הוראה היכן לעמוד או לשבת ועשה סימנים מתי לצחוק בעת שהכניס את ראשו לתוך מטפחת שחורה שכיסתה את המצלמה וקבלת התמונות אחרי חודש. כיום, כל ילד קטן מחזיק טלפון ומצלם… מוחק ושוב מצטלם. הכל מיידי ובקלות.

החיים בבית

לכל אחד היה תפקיד בבית. הבנים בעבודות חוץ והבנות בעבודות פנים. אחותי ואני אחראיות על ניקיון הבית ושטיפת החדרים מוקדם, לפני יציאה לבית ספר. אחותי ואני גרנו בחדר אחד בהפרש של שמונה שנים. כשאחותי רצתה שמלות (כנערה מתבגרת) הזמינו "תופרת" הביתה ליום תפירה ואסור להפריע ביום המדידות, בחירת הבד ודוגמת השמלה. כילדה כלל לא חשבתי על שמלות, נהגתי להסתובב במכנסיים קצרים עם גומי במותניים וסנדלים. בתקופה בה התחנכתי בתנועת הנוער, מי שהסתובבה בשמלה או במכנסיים הדוקים (טייץ) נחשבה "כבוגדת" בערכי התנועה. כשבגרתי הבגדים של אחותי עברו בירושה אליי ובנוסף הגיעו "חבילות מאמריקה" ותמיד ציפית למשהו חדש ומעניין. כלל לא היה נהוג לקנות בגדים, לא היו קניונים. לא היה בילדותי "דמי כיס", או כסף לבזבוזים או לקניות.

בית ספר

לבית הספר הגענו ברגל, מרחק של חצי שעה. בקיץ – שמש, חם, ובחורף הכבישים שלא היו סלולים, הפכו לדרך בוצית ולא פעם המגפיים שקעו והגעתי לכיתה עם מגף אחד בלבד. הדרך עברה בין חצרות השכנים בהן גידלו עצי פרי: שסק, גויאבות, שזיפים, תפוזים ולכן חזרתי שבעה הביתה. בית הספר היה קטן, כיתה אחת לכל שכבת גיל. הילקוטים עשויים היו מעור, בתוכם "היומן" בו נכתבה מערכת השעות השבועית, המטלות לאורך היום ומקום "להערות המורה" – ההתנהגות באותו יום לימודים.

המורים הכירו היטב את התלמידים ואת הבית ממנו הגיעו כל תלמיד ותלמיד. הייתי "האחות של…" בזכות האחים שלמדו לפני בבית ספר ולשמחתי היו ילדים טובים (לא בלימודים אלא בהתנהגות). חלק מהמורים היו "בני-בית" בבית הוריי, הם היו מגיעים בשבת כדי להראות לילדיהם את הרפת, הפרדס, התרנגולות, את החצר הירוקה עם הירקות והפרחים. כל אחד שהגיע לחצר זכה בכוס מיץ תפוזים טרי… לפעמים, חזרו לביתם עם ירק שגדל באותה עת בגינה. בהייתי בגן ובבית ספר- היו מגיעים ילדי הגן והכיתה לחצר שלנו – אם בחורף לראות את פרי ההדר או בט"ו בשבט לפריחה. בכיתה ג' הגיעו תלמידים לשמוע על תולדות כפר גנים מאבי אברהם. כך נהגו הוריי גם כשילדיי היו בגן ובבית הספר: סבא אברהם סיפר וסבתא טובה אירחה וכיבדה בפלחי תפוז ועוגיות מעשה ידיה. הנכדים היו גאים בסבא וסבתא.

אפשר היה לבחור להשתתף בחוג אחד בלבד. אחותי התמידה תמיד בלימוד בלט. אני התמדתי בהתעמלות. ועל הנגינה חלמתי…

תנועת נוער

ילדותי עברה עליי "בתנועת הנוער העובד" התנועה הייתה מוקד חיי החברתיים. שלוש פעמים בשבוע, בימי שישי שבת ושלישי, בילינו במקום. המפגשים היו לבנים ולבנות יחדיו. אני זוכרת משחקי "א"ש לילה", "מסע מים לים", קורס מדריכים, מחנות קיץ ובסיום כיתה י"ב יצאו לקיבוץ. למחנות הקיץ נסענו במשאיות עם שני טורי ספסלים מעץ.

משחקים בהם שיחקנו

החצר בסמוך לחורשת האורנים ובריכת המים, הייתה מרכז לילדי השכונה. הבתים קטנים ולכן הרבו לשחק בחוץ. לא הייתה טלוויזיה ולכן כולם הגיעו לשחק בחורשה. "מבריכת המים" קפצו וערכו תחרות קפיצה לגובה ולרוחק. לסבא נתן היו שקים עם גולות מכל הגדלים והצבעים, אותן חילק לילדים. התחרנו זה בזה על "ערך הגולות". משחק חשוב בעינינו היה "גומי לרגלים", לידיים – "סבתא סורגת" חוט צמר ולפי התור עבר מאחד לשני. נהגנו לשחק "בחמש אבנים", מחבואים, תופסת, דג מלוח, וקלאס. משחק אהוב בחורף כשהאדמה רטובה "ארצות" (עיגול גדול על האדמה ולפי תור זרקנו אולר לאדמה וכבשנו שטח). הבנות הכינו בובות מצמר גפן שהוכנס לתוך גרב, ציירו עיניים והדביקו שערות, גזרנו בובות ודמויות מהעיתון, אותן הלבשנו בבגדי נייר. היו אוספים של "פרסים", אוספים של עטיפות מסטיק עם ציור שחקני כדורגל, דגלים של מדינות וכך למדנו להכיר כל דגל של מדינה, שמות ארצות וערי הבירה שלהם. היו אוספים של מפיות וניירות מוזהבים. וחשוב לזכור את "ספר הזיכרונות".

קניות

לא היה נהוג קניות כיום כיף. הקניה – נעשתה רק כשהיה חסר ולא כבילוי. לא היה קניון וסופר. בביתי החצר סיפקה את כל הנדרש: גן ירק עם ירקות העונה (לא אכלנו את מה שלא צמח באותה עונה), ביצים מהלול, ירקות , פרי הדר מהפרדס, ומהרפת – חלב, וגבינה תוצרת בית. במכולת השכונתית קנו רק לחם, ריבה, חלה לשבת, תמרים ושוקולד –  אכלנו רק אם קיבלנו כמתנה. גלידות וקרטיבים הכנו בבית (גלידות תות בעיקר מהתותים שגדלו). במכולת השכונתית שילמו רק בסוף החודש על כל הקניות. לא היו כרטיסי אשראי….

תחבורה

להוריי לא הייתה מכונית פרטית, צעדנו ברגל ממקום למקום. הייתה להוריי עגלה עם סוסה ששימשה בעבודות החקלאות וגם כ"רכב" להגיע למקומות רחוקים – תל אביב והסביבה. האופניים שקיבלתי לבת המצווה שימשו את אבי לסידורים כשירד מכפר גנים לפתח תקוה. על האופניים רכב עד גיל 90. לים הגענו במשאית שאספה מספר משפחות וישבנו על ספסלי עץ.

שירות צבאי- 12/1969 סבתא כחיילת

שירתי בבה"ד (בית ספר לקצינים) כמש"קית חן וסעד, במצפה רמון. המקום היה מרוחק, נסיעה של ארבע שעות, אבל המקום והתפקיד העניקו סיפוק רב.

טיסה לפולין עם אמי – 1995

נאווה, דרור ואני טסנו לפולין, אותה עזבה אמי בהיותה בת 16. אנחנו גדלנו על סיפורי הסבא והסבתא שגידלו אותה באחוזה על הנהר הגדול בו שטו אוניות ושחו בימות הקיץ. במבט של ילדה – הכל יפה, ירוק וגדול. כשהגענו חיפשנו את הנהר הגדול אך מצאנו נחל יבש, האחוזה הפכה לבית ישן בעיירה. ראינו אנשים רוכבים על סוס ועגלה, נשים במטפחות לראשן עם שיני זהב…. הסתכלנו סביב ולא האמנו שזו פולין בה התרחשה השואה. זה היה הרגע שבו אימא אמרה בגאווה רבה: "אני עם פולין גמרתי, פעם אחרונה שאני אבקר פה." ישראל היא הארץ שלי ויש לי גאווה במדינה שלנו. ישראל היא הבית שלי.

ההכרות שלי עם זאביק

השירות הצבאי גרם לי להתאהב בדרום הארץ וכך הגעתי לאוניברסיטת באר שבע לחוג היסטוריה וחינוך. האוניברסיטה הייתה בראשית דרכה קטנה, עם מעונות סטודנטים בשכון ד' -"הרכבת"- שורת מבנים ישנים האחד אחרי השני. זאביק למד כלכלה וגם הוא גר במעונות ד'. אחת לשבוע היו מקרינים סרטים, וכולם מתאספים באותו "אולם" וכך החלה ההכרות…. היינו צופים בסרט "הזאבים הצעירים" וכאן גם החלה האהבה ביננו.

בשנת 1975 התחתנו בחצר של הוריי. את החצר קישטנו בשלל פרחים, כדי להצמיח דשא פיזרנו גרעיני חיטה ושעורה שנבטו כדשא ירוק… שמלת הכלה הייתה שמלה לבנה ופשוטה ואחר כך עם אותה שמלה התחתנה גיסתי. הוזמנו בני משפחה ושכנים לחתונה, המתנות היו צנועות – הביאו כסף בסכום צנוע ביותר.

סבתא הניה וסבא זאביק ביום חתונתם

לאחר החתונה התגוררנו בפתח תקווה סמוך לבית הוריי. כאן נולדו וגדלו שלושת ילדיי: מור, מרב, מיכל. עם תחילת לימודיו של מור בחטיבה, מרב בכיתה ה' ומיכלי בתחילת כיתה א' החלטנו לעבור לאבן יהודה. שלושת ילדיי למדו בבית הספר "הדסים" וכאן החלה האהבה בן מור למיכל גרוברמן. אחרי עשר שנות חברות בישרו על רצונם להתחתן, אחרי שלוש שנים נולדה גילי היקרה והאהובה – נכדתי הבכורה.

כיום אני סבתא לשמונה נכדים – הם האושר בחיי. עם כל נכד הלב מתרחב משתדלת לעזור ולתת אבל דואגת להשאיר זמן פנוי לעצמי.

תעסוקה

עבדתי בהוראה כמחנכת ביסודי, אחר כך מורה להיסטוריה בחטיבת הביניים וגם כיועצת חינוכית. עם הפרישה, נרשמתי למכון אבשלום עמם צעדתי את "שביל ישראל" כ-1000 ק"מ וממשיכה עד היום בטיולי שטח.

געגוע ל…

אני מתגעגעת לאהוביי שאינם עוד איתי: זאביק בעלי היקר נפטר לפני שלוש שנים בן 67, אחי דידי נפטר שנה לאחר מכן והוא בן 73, צעירים כדי למות. געגוע להוריי שנפטרו בשיבה טובה, מודה על מה שקיבלתי מהם – בית להתגאות בו. אני מתגעגעת לאווירה בה אנחנו גדלנו כילדים: יחסי שכנות האחד עם השני, דלתות פתוחות בלי גדרות וחומות, באנו לבקר אחד את השני מבלי לצלצל ולברר אם אפשר לבוא, פשוט באנו. לא היו טלפונים וטלוויזיה ולכן נפגשנו, דיברנו ושיחקנו יחד.

יש בי געגועים לחצר בה גדלתי, היא מסמלת את עבודת האדמה כערך, כדרך חיים, מסמלת את החיבור בין האדם לאדמה מתוך כבוד והערכה. געגוע לירקות הטריים מהשדה געגוע לחלב ישר מהפרות, געגוע לריח הפרדס, טעם התפוז והאשכולית שגדלו בפרדס. אני מתגעגעת למפגשים המשפחתיים בחגים ובשבתות. געגועים להרגשה שאנחנו חיים "בארץ הנבחרת", שזו הארץ שטוב לחיות בה ולהתגאות באנשיה, געגוע להרגשה שמי שירד מהארץ נחשב בוגד.

סיפורה של סבתא גילי

סרטון הבית בכפר גנים – משפחת דגן 

תחושה קשה – סופה של ההתיישבות החקלאית בכפר גנים

הזוית האישית

גילי: היה לי אושר גדול וכיף גדול לשמוע את הסיפורים שסבתא סיפרה. התעמקתי בעניין, כל סיפור יותר מעניין מקודמו.

הניה: במשך מספר ימים חשבתי על חוויה עליה רוצה לכתוב. יש רבות, ולבסוף החלטתי. החוויה של לשבת עם גילי נכדתי הבכורה ולהכין יחד עבודה זו היא המתנה שניתנה לי: לשבת ביחד ולדבר על נושאים שגילי שאלה והתעניינה בהם הם שהביאו אותי לשמחה גדולה.

מילון

יותר משהעגל רוצה לינוק הפרה רוצה להיניק
העגל צריך לינוק , אך הפרה רוצה לתת יותר .

מכבי מוצרי
נולד במצרים ועלה לארץ היה מפקד בכיר בהגנה ובפלמ"ח היה ממסדי תל-צור באבן יהודה וכאן היה מראשוני מגדלי הוורדים בארץ. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”אשת חיל - מי ימצא“

”המשק של הוריי היו האחרונים בשכונה שהפכה מכפר לעיר, מבתים פרטיים טובלי ירק לבניינים רבי קומות“