מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

"הבושה שבחליפה"

בבר מצווה
דוד עם האחים
קשיי ההתאקלמות בארץ חדשה

קשיי ההתאקלמות בארץ חדשה

"הבושה שבחליפה"

אני לא זוכר במדויק את הרגע בו עלינו ארצה, הרוב די מעורפל. כשעליתי ארצה הייתי בן שלוש. ילד קטן, ביחד עם חמשת אחי (שני אחי הגדולים יוסף וכדורי עלו שנתיים לפנינו והכינו את בואנו) וזוג הורי, יחזקאל וחביבה. הגענו מבירת העולם (כך חשבנו אז) בגדאד, אל הארץ ששמענו עלייה אך לא ידענו דבר עלייה, ישראל. הגענו לארץ לאחר מסע טלטולים שעברנו בעיראק. אני זוכר במעורפל את הדוחק והזריזות בה נמלטנו מהארץ בה נולדתי ונולדו אחיי. לא לקחנו דבר מביתנו האהוב, אלא זוג מזוודות בהם דחסנו את כל עברנו.

אני לא זוכר במדויק את ארץ מולדתי. אני זוכר נהר גדול ששכן לא הרחק מביתנו, שהיינו מגיעים אליו מספר פעמים במהלך השבוע והוא היה המקום הבילוי המועדף עלינו. אני זוכר, שהורי היו מאושרים ואחי הגדולים לא נכחו הרבה בבית. לא הרבה אני זוכר. תמונות קצרות מהעבר שנגלים לי לעיתים, אבל לא הרבה.

כשהגענו לארץ ישראל העבירו אותנו במשאיות אל צפון הארץ. נהריה היה שם המקום. אחיה של אמי כבר הגיע לפנינו וציפה לבואנו. הגענו בשעות הלילה המאוחרות. אני זוכר מקום גדול עם המון אוהלים, ילדים ומבוגרים יושבים מחוץ לאוהל ושותקים. כבר מהתחלה לא אהבתי את המקום. איפה הנהר? איפה הבית שהיה לי, שם, בבית בעיראק. דממה מעיקה. נשארנו במעברה (כך נקראו מחנות העולים) למעלה משנה ואז עברנו בעזרתם של דודי (אחיו של אבי) לעיר פתח תקוה ששכנה במרכז הארץ.

התאהבתי בפתח תקווה מהרגע הראשון. היינו מהמתיישבים הראשונים בשכונה, "קריית מטלון" קראו לה. שכונה קטנה ששכנה בפאתי העיר. הבית שלנו היה ממוקם במרכז השכונה ומסביבנו היו שדות. במהלך הזמן התאהבתי בשדות. לא ידעתי איזה אוצר גלום במרחבי השדות ששכנו בקרבת ביתנו. התרוצצתי בהם ימים כלילות ואהבתי את החופש שבהם. במהלך הזמן גילתי חיים בשדות, לטאות, עכברים, מיני חרקים ולעיתים אף נחשים. הייתי ילד שקט וביישן, שלרוב היה לבד ולא שיתף בתחושותיו את סביבתו. "בקריה" כך כינינו את קריית מטלון התגוררו ערב רב של אנשים, עולים ממגוון ארצות – היו רומנים ופולנים, מרוקאים והונגריים. אבל הרבה עיראקיים היו. הרגשנו כאילו אנחנו בבגדאד.

בשעות הלילה המאוחרות כשהורי התרגעו בסלון ביתנו, ולתומם היו בטוחים כי ילדיהם אינם קשובים לדבריהם, שיתפו אחד את השני בגעגועיהם למולדת, לעיראק. סבי שהיה צורף מכובד בבגדאד עבד בישראל בעבודות מזדמנות כאלה ואחרות. הוא היה כבוי. הגאווה שהייתה מנת חלקו, נלקחה ממנו.  אימי שהייתה צעירה מאבי הסתגלה במהירות לשינוי. כאם הבית לקחה את העניינים לידיים וניהלה משק בית כראוי. אבל זה לא היה קל. הפרנסה הייתה קשה והאוכל שהיה מונח על שולחננו היה דל. זו הייתה מנת חלקם של רבים. התנאים היו קשים והמדינה הייתה בחיתוליה.

"הבושה שבחליפה"

הגיע הזמן ללכת לבית הספר. הייתי בן שש וחיכיתי לתחילת שנת הלימודים בהתרגשות גדולה אך גם בחשש גדול. מה יהיה? יהיו לי חברים? אני אצליח?. למרות החששות ההתרגשות גברה על הפחדים. יום לפני תחילת הלימודים לקחה אותי אימא לחייט אשר שכן בקרבת ביתנו. כשהגענו לביתו הוציאה אימא מהתיק חליפת פסים שחורה, די בלוייה וביקשה מנורי זה היה שמו, להתאים את החליפה למידותי. לא התנגדתי. אם אימא אמרה אימא יודעת.

בבוקר, החליפה הייתה מונחת למרגלות מיטתי. מגוהצת וניחוח של בושם זול נדף ממנה. אימא ליוותה אותי לבית ספר. כבר בדרכינו לבית הספר הבנתי שמשהו לא כשורה. הילדים שצעדו לבית הספר גם הם בצוותא עם הוריהם הפנו את מבטיהם אלי ואל אימי וגיחכו. לא הבנתי! אבל לא ייחסתי לכך תשומת לב רבה מידי. מה שמשך את תשומת ליבי והתגבר ככל שהתקרבנו לבית הספר היה לבושם של הילדים. אף אחד לא לבש חליפה. כולם לבשו חולצת תכולות ומכנסי חאקי קצרים. כולם היו דומים בלבושם.

כשנכנסו בשער בית הספר ההתרגשות התחלפה בחוסר נעימות ובבושה. הייתי הילד היחיד בחליפה!!!. פנייה של אימי ביטאו גם הם מבוכה גדולה. מבטי הילדים וצוות בית הספר הופנו אלי, חלקם צחקו ואחרים התלחשו. התחבאתי מאחורי גבה של אימי ולא ידעתי איך אני עוצר את הדמעת. אחת המורות, ציפי שמה ראתה את מבוכתי ניגשה אלינו וליוותה אותנו לחדר צדדי שעליו התנוסס השם, "חדר מורים". בחדר נתנה לי המורה כוס מים וליטפה את ראשי. אימי שעמדה בצד לא יכלה לעצור את דמעותיה. היא הבינה את טעותה.

כשחזרנו הביתה לקחה אימא את החליפה איחסנה אותה בתיק בלוי ודחפה אותו עמוק עמוק בבוידם. באותו היום ללא דיחוי נסענו למרכז העיר וקנינו תלבושת כמו כל ילד ישראלי, חלוצה תכולה שעלייה שם בית הספר ומכנסי חאקי קצרים.

העשרה

בגדאד: "בגדאד היא עיר הבירה של עיראק, ואחת הערים הגדולות במזרח התיכון, עם אוכלוסייה מוערכת של 9,167,684 (נכון ל-2011). היא בנויה על שני עברי נהר החידקל ומספר גשרים מחברים בין שני חלקיה. מקור שמה של העיר הוא בשפה איראנית קדומה, ופירושו "דבר הניתן על ידי האל" או "דבר הנברא על ידי האל". 

"הקהילה היהודית בבגדאד בפרט ובעיראק בכלל, הייתה ממרכזי התורה החשובים ביותר של יהדות המזרח והעדה הספרדית, והיא הוציאה מתוכה גדולי תורה וגדולי פוסקים. בדורות האחרונים ניתן לציין את הרב עובדיה יוסף, הרב יצחק ניסים, הרב מרדכי אליהו…"

תשע"ו, ביולי 2016

מילון

בגדאד
בגדאד היא עיר הבירה של עיראק, ואחת הערים הגדולות במזרח התיכון, עם אוכלוסייה מוערכת של 9,167,684 (נכון ל-2011). היא בנויה על שני עברי נהר החידקל ומספר גשרים מחברים בין שני חלקיה. מקור שמה של העיר הוא בשפה איראנית קדומה, ופירושו "דבר הניתן על ידי האל" או "דבר הנברא על ידי האל". ....הקהילה היהודית בבגדאד בפרט ובעיראק בכלל, הייתה ממרכזי התורה החשובים ביותר של יהדות המזרח והעדה הספרדית, והיא הוציאה מתוכה גדולי תורה וגדולי פוסקים. בדורות האחרונים ניתן לציין את הרב עובדיה יוסף, הרב יצחק ניסים, הרב מרדכי אליהו,

ציטוטים

”באותו היום ללא דיחוי נסענו למרכז העיר וקנינו תלבושת כמו כל ילד ישראלי“

”אף אחד לא לבש חליפה. כולם לבשו חולצת תכולות ומכנסי חאקי קצרים. כולם היו דומים“