מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

הבובה בחיי סבתא מרים שלי

סבתא מרים והנכדה ניצן
סבתא מרים בביתה במושב שפיר
הבובה שהובילה להחלטה משמעותית בחיי

סבתא מרים מספרת לניצן: "כשהייתי ילדה קטנה, וזה לא היה מזמן… לא היו ברשותנו הרבה משחקים, כמו שיש ב"ה לכם כיום. כשרצינו לשחק שיחקנו במשחקי מחבואים, תופסת, שלושה מקלות, שלא צריך בהם כלי משחק, ואם רצינו לשחק במשחקי כדור, לקחנו בגד ישן, ליפפנו אותו בחבל ושיחקנו… והיה כיף ושמחנו בחלקינו. אבל אני כילדה רציתי מאוד בובה. בובה אמיתית כדי לשחק בה.

יום אחד קיבלתי בובת גומי פשוטה. אהבתי אותה מאוד, הלבשתי אותה בבגדים שאימא שלי תפרה לה משאריות של בגדים ישנים.

פעם באה אלי חברה שגם רצתה את הבובה. גם לה לא היו בובות, רבנו עליה… אז היא משכה ביד ימין, אני משכתי ביד שמאל…. משכנו ומשכנו – ובסוף הבובה נקרעה. אותו היום זכור לי כיום עצוב מאוד. קברתי את הבובה ונפרדתי ממנה.

אני זוכרת עד היום שבכיתי. אימא שלי ריחמה עלי והבטיחה לי שתקנה לי בובה חדשה. בובה אמיתית כמו שחלמתי עליה: בובה גדולה עם שערות, עיניים נעצמות מעליהן, בעלת שמלה מפוארת ועם נעליים תואמות. כיוון שלא היה להוריי כסף מיותר, היא אמרה שכל חודש היא תשים כסף בצד וכשיצטברו 24 לירות – הסכום הנדרש כדי לקנות בובה – היא תקנה לי את בובת חלומותיי.

ואז יום אחד אימא שלי אמרה לי: "הצלחתי לחסוך 24 לירות והם יספיקו לקניית בובה יפה כמו שאת חולמת" . אמי נסעה לרחובות, רחובות זו העיר הכי קרובה לשפיר, המושב שבו גרתי. היא נסעה וזה לקח לה המון זמן, כי לאוטובוס מחכים 20 דקות והנסיעה בערך לוקחת כ- 45 דקות, ועד שאימא שלי תקנה זה ייקח לה עוד כחצי שעה ועד שהיא תחזור ייקח עוד כ- 45 דקות, בקיצור זה עניין של 3-4 שעות. לפחות…

3-4 שעות ישבתי על הכביש, חיכיתי לאימא שלי שתחזור עם הבובה הנכספת.. אחרי הרבה שעות ראיתי אותה מרחוק (וראיתי לשמחתי שהיא מחזיקה חבילה). רצתי לקראתה וחיבקתי אותה. כל כך שמחתי, הנה הבובה מגיעה, ואז אימא שלי אמרה לי: "חכי מרים, בואי נלך הביתה ואני אראה לך מה קניתי".

כשהגענו הביתה, אימא שלי פתחה את החבילה ועל השולחן ראיתי חליפת מלחים יפה: חצאית עם קפלים, מהממת בצבע כחול וחולצה לבנה. חולצת מלחים עם צווארון מעוטר ועם פסים כחולים – באמת חליפה יפהפיה, אבל לא בובה!

אימא שלי ביקשה סליחה… היא סיפרה ששעה ארוכה התלבטה מה לעשות. האם היא צריכה לקנות לי שמלה נוספת לשבת, שכן הייתה לי רק שמלה אחת שאותה לבשתי כל שבת ולילדות אחרות היו כמה שמלות… או לקנות לי את הבובה שכה רציתי?

היא ניסתה להסביר לי: "הסתכלתי על החלון הראווה על הבובה ואחר כך  על חלון הראווה של בגדי הילדים ולא ידעתי מה לעשות. הם עלו אותו מחיר, לקנות את הבובה או את החליפה?" ולבסוף היא החליטה החלטה מאוד חשובה מבחינתה: היא רצתה שהבת שלה תיראה יפה כל שבת.

אבל אני הייתי מאוד עצובה, כי לא לזה חיכיתי! חיכיתי לבובה ובמקום זה קבלתי חליפה.

שנאתי את החליפה הזאת שנאת מוות! אבל אימא, הייתה אימא. רק כעבור חמש שנים בערך, שכבר הייתי בת 12-13 (כבר בובות לא כל כך עניינו אותי), פתאום הגיעה איזו דודה מקנדה והביאה לי מתנה: בובה. בובה עם שערות, העניים שלה נפקחו ונסגרו מעליהן, הייתה לה שמלה ונעליים מותאמות, אבל הבובה הזאת כבר לא עניינה אותי!

ההחלטה החשובה בעקבות הבובה

אני גרתי במושב שפיר. המושב הוא מושב מזרחי ציוני – דתי לאומי. ההורים היו ניצולי שואה, כל תושבי שפיר היו ניצולי שואה: אנשים בדרך כלל מבוגרים שחלקם איבדו משפחות והם לא רצו שהבנות ילכו לצבא, אז אף אחת לא התגייסה, רק הבנים במושב התגייסו. בגיל בו הייתי צריכה להתגייס, הצהרתי שאני דתייה כמו כולם, אבל באתי לאימא שלי יום אחד ואמרתי לה: "אימא, אני רוצה לבטל את ההצהרה שלי!" "למה?" שאלה אמי. "כי חלום הילדות שלי זה להיות חיילת!." עניתי. אימא שלי אמרה:  "מאיפה זה בא לך?", עניתי לה: "את זוכרת שלקחת אותי פעם לצלם?" – יש לי תמונה בה אני ילדה עם צמות והצלם שם לי ביד בובה, והבובה הזאת הייתה חיילת, כל החיים הסתכלתי על הבובה הזאתי ואמרתי – 'אני רוצה להיות חיילת! חיילת כמו הבובה הזאת'. אז אמרתי לאמי שאני רוצה לבטל את ההצהרה ושאני רוצה להתגייס לצבא.

כשישבתי בלשכת הגיוס, אמרתי שאני רוצה לבטל את ההצהרה, ואמרו לי: "רגע, אבל שפיר זה מושב חרדי" עניתי: "לא, זה מושב ציוני דתי". אני זכיתי להיות החיילת הראשונה שהתגייסה לצבא ההגנה לישראל מהמושב שפיר. אחריי היו עוד כמה בנות שהתגייסו לצבא. אני הייתי מפקדת עירונית, מכי"ת, וסמלת מחלקה ומאוד מאוד נהניתי. בצבא התחזקתי מבחינה דתית כי רציתי להוכיח שאפשר להיות חיילת דתייה בצבא. הכל תלוי בכח הרצון שלך.

סבתא מרים בילדותה מחזיקה את הבובה הצבאית

הזוית האישית

ניצן הנכדה המתעדת: נהניתי מאוד לשמוע פרק משמעותי מחייה של סבתי בילדותה. מהסיפור אני לומדת להעריך את מה שיש לי, לשמוח בחלקי ובעיקר מבינה ששום דבר הוא לא מובן מאליו. תודה לך, סבתא ששיתפת אותי ומאחלת שתמיד נדע לשמוח גם מהדברים הפשוטים.

מילון

שפיר
שָׁפִיר הוא מושב עובדים ציוני דתי באזור השפלה בקרבת קריית מלאכי השייך למועצה אזורית שפיר. המושב הוא אחד ממושבי הפועל המזרחי. באפריל 1954 נערכו תקיפות פדאיון באזור ומספר חברי היישוב נפגעו. חברי המקום מתפרנסים מרפתות לחלב, מטעים, גידולי שדה ועבודת חוץ. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”אני זכיתי להיות החיילת הראשונה שהתגייסה לצה"ל מהמושב שפיר“

”חיכיתי לבובה ובמקום זה קבלתי חליפה. שנאתי את החליפה הזאת שנאת מוות..“