מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

האושר שבמשפחה

איתמר וסבתא סוניה
סבתא סוניה ואחיה ויקטור
קורות משפחת צוקרמן- שטמבוך- גרינברג.

אסתר-מלכה (אימא שלי) נולדה בלנצ'נה (עיירה ליד לובלין שבפולין) להוריה סימה וברל צוקרמן שהיו להם שישה ילדים (ארבעה בנים ושתי בנות) והייתה להם מאפיה.

בשנת 1939 כשנכנסו הגרמנים לפולין ברחו שני אחים יחד עם סבתא אסתר והארוס שלה מוניק וגם אחותה דבורה לרוסיה. ההורים שלה לא יכלו להצטרף ונשארו בביתם ושם רצחו אותם הגרמנים/פולנים. לאחר מספר חודשים הם נשלחו לסיביר לטייגה (נהר ברוסיה), שם עבדו במחנה עבודה ושם נישאה אימי אסתר למוניק, כשהייתה בהיריון נמחץ מוניק על ידי רכבת מסע ואימי ילדה תינוקת בשם מאשה. אימי סיפרה לי שלא היה לה במה להאכיל את הילדה אז היא הייתה אוספת את פירורי הלחם שנשארו על שולחן בביתם של הרוסים שאצלם גרו והייתה מוסיפה קצת מים וחלב ונותנת לילדה. כששוחררו ממחנה העבודה הועברו לקזחסטן למקום שנקרא סטצ'ייה צ'ו. שם פגשה אימי את אבי ישראל שאיבד גם הוא את אישתו ושני ילדיו בזמן המלחמה בפולין. הילדה מאשה נפטרה שם.

בשנת 1943, נולד אחי אביגדור. בסיום המלחמה בשנת 1945, הודיעו להם שהם יכולים לחזור לפולין. והם יחד עם חלק ממשפחתם חזרו ללודג' (שני אחיה נשארו בבית סוהר ברוסיה ושוחררו בשנת 1946 והצטרפו אליהם).

אני, סוניה שטמבוך, נולדתי בעיר לודג' שבפולין ב- 15 למרץ 1946 לאחר מלחמת העולם השנייה, להוריי אסתר-מלכה (צוקרמן) וישראל-איגנץ שטמבוך שחזרו מרוסיה ופתחו מסעדה בלודג'. יש לי אח שמבוגר ממני בשלוש שנים ששמו אבי (ויקטור) כשהיה בגן הילדים הציקו לו הילדים וקראו לו "יהודי יהודי" וגם הגננות לא אמרו להם להפסיק להציק לו. ואני נשארתי בבית עם מטפלת ולא הלכתי לגן. לצערי לא זכיתי לסבים וסבתות מכיוון שהם נרצחו בשואה. אבא שלי לא סיפר לנו כלום על המשפחה שלו ופרט לעובדה שכל משפחתו נספו אין לי שום מידע עליו וגם לא מצאתי.

בשנת 1950 החליטו הוריי לנסות לעלות לארץ ישראל, הם הגישו בקשות לעלייה וקיבלו הוראה מהשלטונות שבפולין לעלות לארץ בתוך חודש ימים, אחרת לא יתנו לנו לצאת מפולין. בסוף דצמבר 1950 התארגנו ההורים והתחלנו את עלייתנו לארץ. בינואר 1951 קיבלנו אישור משלטונות פולין ועלינו ברכבת לצ'כוסלובקיה ומשם מיד המשכנו לאוסטריה ומאוסטריה הגענו לאיטליה. מנמל וונציה שבאיטליה עלינו על האונייה "גלילה" והגענו לנמל חיפה שבארץ ישראל ב-21 לינואר 1951.

הייתי בת 5 כאשר הגענו לארץ ורצו שאתחיל ללכת לגן ילדים אך הייתה לי שכנה-חברה ושמה עדה שהייתה מבוגרת ממני והתחילה כיתה אלף, אז בכיתי ורציתי ללכת גם לכיתה אלף איתה. אמא שלי פנתה למורתה של עדה וביקשה ממנה לנסות להכניס אותי לכיתה אלף ולבחון אותי ובמידה ולא אשתלב בלימודים היא תוציא אותי לגן, אבל הרצון שלי ללמוד ולהיות עם חברתי עדה עזר לי והשתלבתי מאוד טוב בכיתה ואף הייתי תלמידה טובה. כשסיימתי את בית הספר ממלכתי א' עברתי ללמוד בתיכון רמלה-לוד בעזרת מלגה.

החלטתי להפסיק את לימודיי בתיכון רמלה – לוד והלכתי ללמוד בתיכון מקצועי ללימודי הנהלת חשבונות ופקידות. כשסיימתי את לימודיי מצאתי עבודה בהנהלת חשבונות בחברת "שמני לחץ" שבלוד ועבדתי במקום כשש שנים עד ללידת בני הבכור, אמיר. כעבור מספר שנים אחרי שנולדו עוד שניים מילדיי התחלתי לעבוד כמנהלת חשבונות בחברת הביטוח "הסנה" שברחובות. בשנות עבודתי לאחר שנולדו לי ארבעה ילדים חזרתי וסיימתי את לימודי הבגרות.

הכרתי את בעלי אריה מרחובות בדצמבר 1965. ב-27 ביולי 1966 התחתנו ועברנו לגור ברחובות. הוא עבד במכון ויצמן כטכנאי מכונות.

ילדיי התחנכו בבית ספר "תחכמוני" ובני הצעיר ישראל למד במעלות משולם, ולאחר מכן בתיכון אמי"ת. לאחר השירות הצבאי המשיכו ללמוד באוניברסיטה ובטכניון.

לבסוף זכיתי לנכדים מילדיי ואני משתדלת לעזור להם כמה שאפשר.

הזוית האישית

נהנינו מאוד!

בן זוגה של סוניה, אריה, תרם אף הוא סיפור למאגר. לקריאתו לחצו על הקישור: סיפור החיים של סבא אריה גרינברג

מילון

מילגה
מענק כספי שמקבל סטודנט או חוקר עבור שכר לימוד או הוצאות מחיה בהתאם לתנאים מסוימים

ציטוטים

”משפחה זה אושר“