מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

האבן ממחנה דכאו – האבן אותה אני נושא על ליבי

אני ולירון החמוד
אני בילדותי
אבי נשלח במשלוח מספר 20 ממלין לאושוויץ ונספה שם

נולדתי בשנת 1935, ערב מלחמת העולם השנייה לא בארץ אלא בוינה , בירת אוסטריה.
 
כעבור שנתיים וחצי בערך פלשו הגרמנים לאוסטריה וסיפחו אותה לגרמניה לשמחתם וצהלתם של המוני האוסטרים שראו בגרמנים אחים, שכן היטלר, אייכמן ונאצים רבים אחרים היו ילידי אוסטריה ולא גרמניה כמו כן שפת האוסטרים גם היא גרמנית.
 
ההתנכלויות ליהודים, שהחלו זמן רב קודם לכן, הלכו והתגברו. הן כללו אין – ספור השפלות, בין היתר את הסימון של היהודים, קטנים כגדולים, בטלאי צהוב. יהודי שלא ענד על בגדו את הטלאי היה צפוי לעונש כבד וכל יהודי שענד את הטלאי הפך למטרה להתנכלויות. יהודים הוצאו מבתיהם כדי לטאטא רחובות ולשטוף אותם לעיני אוסטרים שקיללו אותם. המשטרה עצרה יהודים והוחל במשלוח יהודים למחנות השמדה במזרח אירופה. במשלוחים אלו, ביניהם רבים מבני משפחתי הענפה.
אבי נאלץ להימלט על נפשו לבלגיה בתקווה שיד הגרמנים לא תשיג אותו שם. אבל ידם השיגה אותו בשנת 1943 הוא נשלח במשלוח מספר 20 ממלין לאושוויץ ונספה שם. הוא, שהיה ירא-שמיים עד מאוד, סופו שעלה ברכב אש השמימה.
 
 
 תעודותיהם של אבי ואימי
 
אני ואמי נותרנו בוינה, כי סבי, אביה של אימי, היה חולה אנוש. אימי הייתה חייבת לסעוד אותו. לאחר שסבי נפטר, נתפסנו אמי ואני והובלנו לבית- ספר שהפך למחנה מעצר. כשהגענו למקום, ראיתי לפני השער משאית שהעלו עליה אנשים. לא יכולתי, כמובן, להעלות אז על דעתי ששולחים אותם להשמדה ושגם אותי ואת אמי מתכוונים לשלוח להשמדה.
 
רשמו אותנו למשלוח מספר 28 לטרזינשטט. כדאי להימלט מהגורל הזה קילפה אמי טיח מקיר, נתנה לי לאכול אותו. אכילת טיח וסיד העלתה את חום גופי. משקיבלתי חום הרימה אותי בזרועותיה ונשאה אותי בריצה לרופא שהיה במקום ואמרה לו שהיא חייבת לאשפז אותי תיכף ומיד . הדבר ניתן לה, היא לקחה אותי לאשפוז וניתן לה גם לבקר אותי פעם אחת לפחות. אימי ניצלה את האפשרות הזאת כדי לברוח יחד אתי להונגריה .
 
בדרך ארבו לנו הרבה סכנות ותלאות הדרך היו רבות. הגענו להונגריה. בהונגריה הכירה אמי זוג שעמד לנסוע לפלסטינה הזוג הסכים לקחת אותי אתם. עם הזוג הזה שלחה אותי אמי לפלסטינה, בעוד היא עצמה נשארת בהונגריה. אלמלא עשתה זאת, הייתי מגיע כעבור זמן-מה יחד אתה למחנה ההשמדה ברגן-בלזן. למזלה זכתה אמי לצאת מהמחנה הזה בחיים, אם כי חולהמאוד. היא אף הצליחה להגיע לפלסטינה ולפגוש אותי.
 
היה לה לא רק שכל אלא גם מזל גדול. אני הגעתי לפלסטינה באוטובוס דרך סוריה בשלהי 1943 או בראשית 1944. היה זה ביום שמש. כשחלפתי על פני ים כינרת זהרו פניי באור השמש תחת שמיים תכולים, נקיים מכל ענן. הארץ קיבלה אותי במאור- פנים.
 
לפני שנים אחדות ביקרתי במחנה ההשמדה הראשון שהקימו הנאצים, מחנה דכאו שבגרמניה. את כל מחנות ההשמדה האחרים הקימו הנאצים במתכונתו של המחנה הזה. מצאתי את המקום זרוע אבנים אפורות כאפר. אספתי כמה מהן, חילקתי את חלקן בין ילדי. ואבן אחת מהן שמורה עמי,היא כביכול, תמונת האבן שאני נושא בלבי משנות חיי הראשונות. אבן שלא נגולה מלבי מעולם ולא תיגול ממנו לעולם.
 
הייתי כבר בגוב אריות ואריה עמד לבלוע אותי חי , והנה אני עוד חי הרבה שנים אחר כך. לא סתם חי אלא מעריך את מלוא ערכם של החיים אל מול אבן אפורה כאפר ומשתדל למצות אותם לטוב ולמוטב .
 
 
מסמך ממשרד הבריאות הבלגי
המודיע על שליחת אבי למקום בלתי ידוע
 
תשע"ה

מילון

גוב אריות
מכלאה לאריות

ציטוטים

”החיים יקרים מכל יקר“