מאגר סיפורי מורשת

שרה אמי, נולדה בהונגריה בשנת 1913 להוריה אנדור ואירנה קרמר, אחות לאישטוון פיויו, שכונה אפרים. שרה נולדה במקום שנקרא קישטורצ'ו, שבו היה  מתחם גדול מאוד של הרכבת. צמוד לאותו מרכז ובגלל שעבדו בו המון עובדים, היה גם מתחם גדול למגורי העובדים (בזמן מלחמת העולם השנייה ממתחם הרכבות הזה הובילו את היהודים ברכבות לאושוויץ).

בגיל הנעורים עברה אמי לבודפשט כדי ללמוד בבית ספר למנהל עסקים. בגמר לימודיה התחילה לעבוד בעסק המשפחתי – חנות לנברשות ואהילים.

המשפחה הייתה מהמעמד הבינוני. אחיה למד כימיה בבית הספר ולאחר גמר הלימודים עבד כלבורנט וייצר בשמים. כמו כן, אחיה אהב מוזיקה וניגן על פסנתר ובאקורדיון. בשנת 1939, כשהחוקים נגד היהודים נכנסו לתוקף והם לא יכלו לעבוד יותר, אמי חיפשה עבודה מחוץ להונגריה, ומצאה עבודה באנגליה כמטפלת ומנהלת משק הבית.

אמי סיפרה לי בהתרגשות שכשהיא יצאה מהונגריה ברכבת בכל תחנה עלה אחד האחים של אביה להיפרד ממנה עם זר פרחים. לסבי היו שישה אחים וגם הם היו עובדי רכבת. היה לה מאוד קשה. כשהיא הגיע לאנגליה היא לא ידעה מילה באנגלית. כדי להתחיל להסתדר היא למדה משפט אחד באנגלית.I DON’T SPEAK ENGLISH (אני לא מדברת אנגלית).

במשך הזמן היא למדה אנגלית, דיברה, קראה וכתבה שוטף. הידע שלה היה ברמה כזו שכשהיא הגיעה ארצה רצו שהיא תלמד בבית ספר.

בהמשך גם באנגליה היה קשה. הגרמנים הפציצו את לונדון כל הזמן, לכן הילדים נשלחו מחוץ ללונדון והיא נשלחה יחד עם ילדי המשפחה לערי השדה.

בהמשך המצב הכלכלי נעשה קשה באנגליה והיא פוטרה מעבודתה ולכן החליטה להתגייס לצבא הבריטי.

אמי שירתה בצבא עד שנפלה ברחוב ושברה את רגלה. היא הייתה מאושפזת כחצי שנה, אך רוחה לא נשברה. היו לה המון חברות שהיא רכשה במשך הזמן. לאחר שהיא השתחררה מהצבא, בגלל הנכות, היא מצאה עבודה אחרת. במשך כל השנים היא הייתה בקשר מכתבים עם המשפחה עד שהגרמנים החליטו על חיסול יהדות הונגריה.

במקביל, בזמן שאמי הייתה באנגליה, אבי – שהוא קרוב רחוק של אימי, בורח מהונגריה, מגיע ארצה, מתגייס לצבא הבריטי וב-1941 נופל בשבי הגרמני ביוון ונשאר בו 4 שנים.

אבי ואמי המשיכו להתכתב ביניהם וכל אחד סיפר מה הוא יודע על המשפחה בהונגריה.

לאמי היו הרבה מאוד חברים באנגליה שהיא רכשה שם במשך השנים. במיוחד חברה אחת שהתחתנה ועברה לאמריקה, נפטרה שם ואז בעלה של אותה חברה הזמין אותה לבוא לאמריקה.

באותו זמן גם נגמרת המלחמה ומתחילים להגיע לאנגליה החיילים שהיו בשבי וביניהם גם השבויים הארץ ישראליים, שאבי נכלל בהם, כדי להשתחרר ולחזור לארץ מולדתם: האוסטרלים לאוסטרליה. ההודים להודו והיהודים לפלשתינה או – באם זהו רצונם – יש להם את הזכות להישאר באנגליה ולקבל נתינות אנגלית.

אבי מגיע לאנגליה להחלמה ולשחרור. הוא  מצליח למנוע מאמי לנסוע לאמריקה. הוא מצליח לשכנע אותה לעלות ארצה לארץ הלא נודע כי הוא היה ציוני. הוריי מתחתנים באנגליה בשנת 1945 ואבי חוזר ארצה כדי לארגן לה את הסרטיפיקט (שזה ויזה בימינו) כדי שהיא תוכל להגיע. בשנת 1946 היא מגיעה ברכבת דרך מצרים לארץ ואני נולדתי בארץ ב1947.

לאמי היה קשה מאוד בהתחלה בארץ. היא אהבה מאוד להתלבש יפה והחום של ארץ ישראל היה קשה לה.

לאחר שבע שנים באנגליה והיכרות עם הנימוסים שלהם היא התקשתה להתרגל למנטליות כאן. אספר אנקדוטה קטנה: בהתחלה הוריי גרו ברחוב הספורט, בשכונת הכרמל שבחיפה, וכדי לשלוח מכתב היו צריכים לרדת אל שכונת העיר התחתית לבית הדואר. הירידה לעיר הייתה דרך המדרגות מהכרמל לעיר. כשהיא הגיעה לעיר היא הייתה צריכה לשאול איפה הדואר. עברית היא לא דיברה וגם לא ערבית ולכן פנתה לחייל אנגלי. זה היה מחזה בלתי רגיל לראות אישה בלבוש אלגנטי עם תיק, כובע ונעליים תואמים, מדברת עם חייל אנגלי שעבור מתיישבי ארץ ישראל היו האויב ואף כונו בגנאי "כלניות". כשסיפרה זאת לאנשים, הם לא האמינו.

אמי הייתה אישה לוחמת, היא לחמה כדי לשרוד באנגליה, מצאה תמיד פתרון כדי לשרוד כלכלית והמשיכה כך כל חייה. דרכם של הוריי לא הייתה קלה, אבי סבל מהלם קרב כל חייו, הפרנסה הייתה קשה בארץ ואמי עבדה כמבשלת בכל מיני מקומות ולבסוף עבדה כמטפלת בילדים. אבי בהתחלה עבד כדייג ולאחר מספר שנים התחיל לעבוד במחקר בחווה ניסיונית בנווה יער. אבי נפטר בגיל 70 וזכה להכיר את נכדתו הראשונה.

הזוית האישית

סבתא נילי:

בחרתי להנציח ולספר את סיפורה של אמי לנכדתי, כי סיפורו של אבי הוא סיפור של גיבור, חפר שנפל בשבי ודובר בו רבות ולא רציתי שלצד סיפור הגבורה תישכח האישה הנפלאה וישכח סיפורה של אישה לוחמת ושורדת, גיבורה אמיתית.

נוגה:

אני מאחלת לסבתא שלי בהצלחה ומאוד נהנתי להשתתף בפעילויות השונות שעשינו במפגשים, לדוגמא הפעילות עם קלפים שונים ובכלל היה לי כיף לבלות עם סבתא.

נילי השתתפה בתכנית הקשר הרב-דורי בשתי הזדמנויות נוספות והעלתה שני סיפורים נוספים:

חייל יהודי בצבא הבריטי

שושנה זה לא רק פרח