מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

"דרך ארץ קדמה לתורה"

סבתא וקיילי - אוהבות וקשורות בכל אירוע
עבדה בגיל 14 במפעל לייצור תיקים וסלסלאות
בן שמואל שולה - עלייתה לארץ ישראל + פועלה ההתנדבותית הענפה.

עלייה לארץ ישראל

סבתא שלי נולדה במרוקו בעיר מקנס בשנת 1935, למשפחת בן הרוש, להורים חיים ויקוט בן הרוש ויש לה 10 אחים ואחיות.

סבתא למדה בבית ספר יסודי מגיל קטן (4-5) 8 שעות ביום ואחר כך,  היו הולכים לבית ספר אחר שלימד עברית. הם דיברו בבית ערבית וצרפתית בשעות הפנאי היו משחקים בכדור (שעשו מגרביים), משחקים בקלאס ולעיתים היו הולכים למקווה שהיה באזור.  סבתא מספרת שהיו סורגים סוודרים בתשלום לחיילים צרפתים באזור.

                              

 

הם גרו בבית גדול עם עוד כמה משפחות ביחד .(בימים אילו לא לכל אחד היה בית) לא היו ברזי מים בבית אז הם היו הולכים לבאר שהייתה בסביבה והיו מעלים עם דלי מים. היא זוכרת שזה היה התפקיד של הילדים רק עד שהיו חוזרים הביתה הכל היה נשפך.

סבתא זוכרת את קבוצת הגרמנים שעברו מבית לבית ורשמו את שמות כל היהודים שנמצאים בקהילה ואת הזהב וכל רכושם. וכילדה היא שמעה שסיפרו שהמטוס בו חזרו הגרמנים עם הרשימות הופל והם שמחו מאוד. היא זוכרת את היום שהצבא האמריקני עבר ברחוב בתהלוכה- זה כנראה היה יום סיום המלחמה והם כילדים יצאו לרחובות והיו צועקים "היקלר אופוטו" לא בדיוק הבינה מה זה אבל צעקה.

סבתא מספרת שהייתה אוירה אנטישמית במרוקו. ואת ימים שהיו נבהלים, סוגרים את הדלתות ומתחבאים, והיה הפחד מפני התנפלויות ופרעות הערבים.

גם היא באה ממשפחה מסורתית דתית והם היו חוגגים את החגים לפי כללי המסורת היהדות היו אוכלים מאכלים מרוקאים מסורתיים כמו קוסקוס, חמין עם שקדים ועוד ועוד.

בשבתות, אבא שלה היה הולך לבית הכנסת עם הבנים הגדולים וכשהוא היה חוזר הם היו עורכים את סעודת השבת עם מאכלים מיוחדים ושירי שבת, כל פעם בבית אחר, אצל דודים ודודות וכולם ביחד. הרבה מקומות בילוי לא היה להם אבל הם היו הולכים לדודים לדודות והיו נותנים להם דברים טובים.

סבא וסבתא שלה היו גרים באזור החדש אזור של עשירים והם היו אנשים טובים אז בחגים הילדים היו לובשים בגדים  חגיגיים והיו הולכים ברגל אליהם והם היו נותנים להם ריבה, אגוזים ועוד דברים שהיו נדירים בימים אילו. אימא שלה הייתה תופרת כפתורים ל"קפטן" (בגד מרוקאי מסורתי מיוחד) והייתה רוקמת במשי לחנויות.  לאבא שלה הייתה חנות גדולה לתיקון אופניים במרוקו באזור של הצרפתים. אבא שלה היה קורא עיתונים צרפתיים  ורדיו היה רק למי שהיה ממש עשיר ואז כולם היו מגיעים  לשמוע אצלו.

 

באחד מן הימים, הגיעו אנשי הסוכנות היהודית לשכנע את הוריה של סבתא שולה לעלות לארץ ישראל ואבא שלה הסכים. זה היה בסוף שנת 1948 כשהמדינה כבר קמה. הם החליטו לעלות ארצה. כמובן שהכול היה בחשאי ולכן הם ארזו תיקים קטנים וסיפרו שהם נוסעים לצרפת לטפל באחות חולה. הם השאירו את כל הרכוש שהיה להם במרוקו את חנות האופניים, הבית וכל הרכוש. הם לא מכרו כלום מחשש שמא יבינו שהם עוזבים את מרוקו  (היו ערבים שהבינו שהם בורחים וידעו שיקבלו את כל רכושם בחינם).

ממקנס נסעו לעיר פס ברכבת ומשם במטוס לאלג'יריה שם עיכבו אותם ועשו להם המון בעיות כי הבינו שהם בדרך לארץ ישראל רק לא הצליחו למצוא סיבה כדי למנוע זאת מהם. בסוף הם הצליחו לעבור.

מצ"ב מסלול העלייה המדויק –

 

הם הגיעו למקום (מחנה) ששם היו אוספים את היהודים כדי להעלות אותם לארץ. הם ישבו שם זמן מסוים משם שלחו אותם באוניה לצרפת וגם שם הם היו במחנה במרסיי. משם עלו לאוניה בדרך לארץ ישראל. באוניה הרגישו רע מאוד. יום אחד אבא שלה הביא להם קוסקוס  שהשיג, לא כל כך יודעת מאיפה, הם אכלו ובגלל האוניה זה עשה להם בחילות איומות וכאבי בטן מאז ועד היום כל משפחת בן הרוש לא יכולים  לסבול כל דבר שקשור בקוסקוס.

הם הגיעו לנמל חיפה, בזמן הזה כבר האנגלים לא היו בארץ וניתן היה להיכנס לארץ ישראל

שלחו אותם למחנה עולים בפרדס חנה אחרי כמה זמן באו  אוטובוסים לאסוף אותם, אימא שלה ואחיותיה עלו לאוטובוס ובבלגן שהיה אבא שלה ושאר האחים עלו לאוטובוס אחר הם נשלחו למקומות שונים.  מכיוון שתלושי האוכל והציוד, מיטות וכו' היו אצל האבא האימא נשארה עם תינוקת שמניקה אותה לילה שלם חורפי בלי אוכל ובלי כלום במחנה אחר. הם שהו שם לילה חורפי בגשם עם רוחות, האוהל נפל עליהם והיה קר מאוד. בבוקר דאגו להחזיר את האימא. הם היו ככה כשבועיים אחר כך הם קיבלו צריף שהיו בו כמה חודשים. לאחר מכן הודיעו להם שמעבירים אותם לישובים, העמיסו אותם במכוניות משא ולקחו אותם לעין כרם ליד ירושלים. זה מקום שלא היה בנוי, ואימא שלה לא רצתה לרדת כי לא מצא חן בעיניה המקום אז הם חזרו למחנה בפרדס חנה.

בטיול למרוקו חזרה לנוף ילדותה

 

אחרי כמה זמן, אמרו להם שנפתחה עיר חדשה שקוראים לה לוד שעוד לא נכנס אף אחד אליה. הם הגיעו ללוד, שני אוטובוסים ראשונים לעיר ריקה לחלוטין זה היה תקופה שאחרי מלחמת השחרור והערבים עזבו את הבתים כמו שהם וברחו. הם הסתובבו מבית לבית עד שבחרו בבית גדול ויפה. וכן עברו ואספו חפצים לבית.

בעיר לא היה מים ולא חשמל ולא כלום. שישה חודשים היו הילדים הולכים רחוק לאיזה מגדל מים ממלאים דליים וככה היה להם מים. הילדים היו מסתובבים מביאים שקים של קמח, תמונות וכל מה שאפשר כי הכול היה ריק. (ואף אחד לא נתן להם כלום) היו מקרים שהערבים לפני שברחו הניחו פצצות בבתים וזה היה מסוכן.

בזמן הזה לא היו עבודות בכלל. חילקו עבודות בהקצבה שבועיים כל אחד, אבא שלה עבד בסלילת כבישים ובבנין. הילדים התחילו ללמוד בבית ספר דתי "בית יעקוב" בלוד. בכל העיר היה בית ספר אחד עם שתי כיתות בלבד לכל הילדים שיש.

מכיוון שסבתא שלי ועוד שתי בנות ידעו עברית, שלחו אותן לבית ספר בתל אביב בתנאי פנימייה ששם  למדו חשבון, היסטוריה ולימודים כללים. שם היא למדה 3 שנים.

אחרי כמה שנים אבא שלה קיבל עבודה בשדה התעופה לוד (אחר כך נקרא נמל התעופה בן-גוריון) ועבד שם עד שיצא לפנסיה.

סבתא שלי מספרת שאילו היו ימים של צנע. לא היה כל כך הרבה אוכל ולכן חילקו להם תלושי מזון. זאת אומרת שגם מי שהיה לו כסף ולא היה בכלל, לא יכל לגשת לחנות ולקנות אוכל. וכן היהודים היו מיעוט במדינה לעומת הערבים ולכן היה חשוב לממשלה לעודד את האנשים להביא ילדים למרות המצב הקשה שהיה. ולכן נתנו מענק למי שיש לו 10 ילדים ויותר.

אמא של סבתא שלי הביאה לעולם 10 ילדים וקבלה מכתב הוקרה  ומענק מדוד בן גוריון ראש הממשלה דאז.

מצ"ב המסמך המקורי:

 

חתונה

סבא וסבתא שלי הכירו כשסבא עוד היה חייל וסבתא למדה בבית הספר עם הבנות במשפחתו. הוריו גם גרו בלוד לא רחוק (באותו רחוב) מבית הוריה של סבתא. כשהיא מצאה חן בעיניו הוא שלח שליחים להורים של סבתא לבקש את ידה. הם התחתנו ב- 21/5/1953, החתונה נערכה בבית הוריו של החתן בלוד. הוריו בנו חדר מיוחד בביתם לזוג הצעיר והם גרו עם ההורים. סבתא הייתה עקרת בית וסבא המשיך לעבוד ברכבת אחרי שהשתחרר מהצבא בשירות הסדור הרגיל. לאחר כמה שנים ב- 6/1955 הם קנו בית עם אדמה בנפרד. מאוחר יותר הם הרסו את הבית הישן ובנו עליו בית חדש וגדול וגרו בו רוב חייהם.

 

פעילות ציבורית / התנדבותית פרק מיוחד בחייה של שולה בן שמואל הינו הפעילות ההתנדבותית לקהילה.

בשנת 1967, במלחמת ששת הימים היא התנדבה למאמץ המלחמתי במסגרת ארגון אימהות עובדות, הם חילקו דואר במקום הגברים שהיו במלחמה. היא הסיעה במכונית שלה לחיפה, הורים של חיילים פצועים ושוכבים בבית חולים רמב"ם בחיפה. הם הכינו סנדוויצ'ים ושתייה וחילקו לחיילים בתחנות ההסעה שנסעו לחזית ובכלל כל מה שביקשו מממנה לעשות בזמן מלחמה אשר יסייע לכולם.

  

בשנת 1973, במלחמת יום הכיפורים היא התנדבה למל"ח (משק לשעת חירום) היא הייתה אחראית על קבוצת נשים שתרגלה פינוי פצועים בתוך העיר למקרה שיהיה צורך, פעילות לטפל בזקנים ובילדים בזמן המלחמה וכן כל מקום שבו היה חוסר באנשים כמו חלוקת דואר, נהיגה, טיפול ראשוני במשפחות שכולות ועוד…

לאחר המלחמה היא עברה קורס הדרכה מטעם משרד הביטחון והיא התנדבה לטפל במשפחות שכולות. היו הולכים לשמוע להקשיב ולנחם את האבלים ובהמשך ללוות אותם כל חייהם, להדריך אותם לתת להם את אשר מגיע להם כחוק, לדאוג לטיפול פסיכולוגי לילדים וכל בעיה אחרת שמתעוררת. ובכלל ובעיקר לתמוך בהם ולתת להם הרגשה שהם לא לבד. היא הייתה כחולייה המחברת בין המשפחות לבין מוסדות מדינה  כגון: בטוח לאומי, משרד הביטחון וכו'.

לצערנו שכול וכאב לא עובר והיא מטפלת בהם  ובעוד משפחות שנוספו במשך השנים והמלחמות במסירות ובאופן קבוע עד עצם היום הזה.

הדבר הקשה ביותר שהיא עשתה זה, שהיא התנדבה!!! (דבר שאחרים לא רצו או לא יכלו) להחזיר את החפצים האישיים של החיילים שנהרגו להורים. סיטואציה מאד קשה זה היה בערך כמו לבוא למשפחה ולהודיע להם שהבן נפל. הכל היה חוזר וזה היה מאוד מאוד קשה. וכמו שאמרתי הרבה לא רצו לעשות את זה וסבתא שלי עשתה, זה דרש הרבה כוחות נפשיים והיה לה מאוד קשה עם זה היא אומרת שהיא לא יודעת אם הייתה מסוגלת לעשות את זה היום. ואז באותה תקופה התחילו הלוויות הרבות, היא הייתה נוסעת בכל הארץ משתתפת בכל לוויה ולוויה מניחים זרים כנציגי המדינה מטעם משרד הביטחון.

במהלך השנים, היא התחילה לעבוד בנעמ"ת שהיה אז נקרא "ארגון אימהות עובדות" שהיה גם עבודה אבל הרוב בהתנדבות. הם היו אוספים פריטים שונים כמו בגדים ונעלים שאנשים כבר לא היו צריכים, שמיכות, דברי חשמל ועוד. ואז היו מחלקים לנזקקים בניהם המשפחות השכולות בעצמם שנקלעו למצוקה כלכלית.

  
  

 

והשיא…...

אות הנשיא שניתן לה ע"י נשיא המדינה דאז עזר ויצמן על פועלה והתנדבותה

במקביל היא המשיכה כל הזמן בפעילות התנדבותית  כמו לעבור מבית לבית לאסוף כספים לוועד למען החייל, האגודה למלחמה בסרטן, איל"ן (ארגון ישראלי לילדים נפגעים) ועוד ועוד ועוד.

בעבר, אף  פרסמו אותה בעיתון ערבי בלוד בו מסופר עליה ועל כל  מה שהיא עשתה למען אנשים נזקקים בכלל ולילדים ערבים ויהודים בפרט. ובאופן כללי הפעילות הענפה שלה לדו קיום של ערבים ויהודים בעיר לוד.

 

פוליטיקה

סבתא שלי עסקה גם בפעילות פוליטית. היא הייתה ציר במפלגת העבודה היא התנדבה תמיד בבחירות. בזמן הבחירות הבית שלהם היה כמו חמ"ל (חדר מלחמה) והיו בחירות סוערות במדינה שלא כל כך אהבו את ה"מפאיניקים" וממש הביאו אלות לכל מקרה. אבל סבתא שלי וסבא שלי היו "גיבורים" הם תמיד עשו מה שהאמינו בו.

בתוקף תפקידה כחברת מועצת העיר היא נסעה עם משלחת וראש העיר, לגרמניה לעיר שטפלשטיין. זו עיר תאומה לעיר לוד עד היום. במהלך הביקור הם היו במחנה ההשמדה ברגן בלזן מזמן השואה

.

 

בשנת 1987 נבחרה לחברת מועצה בעיר לוד. היה אז ראש העיר מקסים לוי (חשוב לציין שתפקיד זה ממלאים ללא שכר וללא שום תמורה)

יד שרה

משנת- 1992 היא מנהלת בהתנדבות את סניף "יד שרה" בלוד, הפעילות היא לארגן ציוד ואביזרים למוגבלים ולנזקקים. היא עובדת קשה ומנהלת את הסניף באופן קבוע יותר מ-10 שנים. ללא כל תמורה ללא פרסום בלי רעש וצילצולים. התנדבות נטו!!!

                                          שולה בן שמואל..

                                                     וזו רק תמצית פועלה..

                                                                       "אשת חיל מי ימצא"

אירוע מיוחד שראוי לציון:

לפני כשנתיים גובשה החלטה בקרב כל המשפחה – להפתיע את סבתא ביום הולדת לסגירת העשור השמיני לחייה.

הפקת יום הולדת 80 יצאה לדרך….

זה התחיל באיסוף חומרים וכתיבת מילים ללחן השיר "כל הכבוד" של יהורם גאון, שעבר לביצועו ע"י חלק מהילדים והנכדים כשאחד הנכדים בעצמו הפיק הקליט וערך את התוצאה המדהימה.

בהמשך עשיית וידאו  קליפ על השיר הערוך.  בקליפ מופיעים ומשתתפים כל ילדיה נכדיה ניניה חתניה וכו…. כמובן שהוצמד לקליפ מקטע סיום בשם "פיספוסים"  שהריי במשפחת בן שמואל אי אפשר בלי צחוקים והמולה הומוריסטית.

במהלך שנה שלמה הוסתר משולה כל מערך ההכנות לאירוע יום ההולדת שנערך בדקדוק לפרטי פרטים.

שותפים לסוד היו הנהלת הדיור המוגן "אחוזת ראשונים" בו מתגוררת שולה משנת 2011, אשר אישרו באופן יחיד ומיוחד לחגוג לאישה יקרה זו אירוע באולם האחוזה.

הזמנה ליום הולדת 80 – שולה בן שמואל…

המקום עוצב בצורה בלתי רגילה וברמה שלא מביישת מעצבי אירועים מהגדולים בענף – וכמובן הכל ע"י המשפחה.

לאירוע הוזמנו המוני אורחים בניהם משפחה מורחבת, חברים מהעבר וההווה של שולה, חברים ואנשי צוות מאחוזת ראשונים, שכנים ועוד רבים וטובים. אורח כבוד אחד ומיוחד היה כבוד הרב דוד מויאל – הוא הרב המלווה את המשפחה בעצב בשמחות ובכל אירוע משפחתי.

המקום רושת במכשור מקצועי, צלם אירועים, מסך ענק לכמה וכמה תכנים שהוקרנו עליו במהלך הערב, עיצוב מזנוני מזון ומתוקים מעוצבים בטוב טעם.

ובכלל המון המון גאג'טים ומזכרות חולקו לאורחים.

דף פרסום "עיתונות" – חולק במסיבה בכניסה לכל אורח

 

תכנית הערב הייתה מדוקדקת על פי דקות ותזמונים מדויקים.

הנחיית הערב הייתה ע"י אחד הנכדים הכישרוני להנחיה ומשחק – כל הערב נבנה על סיפור חייה במבט חטוף על פועלה והוקרא בכל פעם מקטע על כך.

לאחר קבלת הפנים של האורחים נקבעה שעה מדויקת בה נכניס את שולה לאולם.

בכניסת האולם הוצב סטנד ענקי עם תמונה שלה – שולה הגיעה הופתעה והתרגשה מאוד.

כל הנכדים קיבלו את סבתא בחולצות לבנות מודפסות בתמונה שלה והכיתוב: "יש לי סבתא סבבה"  🙂 

 

לאחר מילות הפתיחה והתחלת סיפור חייה – עלו לבמה לשיר את השיר ששולה הכי אוהבת: "המאמא דייאלי" במרוקאית. הזמרים הכישרוניים היו לא פחות מאשר שניי נכדיה אשר מופיעים באופן מקצועי בשירה וניגון.

לאחר שוב מקטע סיפור חייה,  הוקרנה על המסך מצגת "המשפחה" בה הוצגו כל התמונות והאירועים המשפחתיים לאורך כל השנים. המצגת נערכה על ידי ביתה במקצועיות רבה.

לאחר מכן הייתה הפסקת אוכל  ונערכנו לחצי השני של הערב,  אשר נפתח בהקראה קולקטיבית של כל הקהל לתפילת "אשת חיל"  ואשר מוכר לנו מקידוש יום השישי באופן קבוע ששר הסבא בזמירות שבת.

המילים הוצגו על המסך וכולם שרו את "אשת חיל" המופנה לבן שמואל שולה כמובן.

 

 

לאחר הצגת השקופית והשירה הקולקטיבית של כולם – הוזמנו לשאת דברים הנהלת "אחוזת ראשונים" אשר לא חסכו במחמאות ושבחים כלפי האישה היקרה הזאת.

על כך נאמר:    "כל הכבוד"

אשר מכאן באופן ישיר הועלה ה"שוס" של הערב – הקליפ לשיר המוקלט ע"י המשפחה    "כל הכבוד"

קליפ "כל הכבוד"  – בן שמואל שולה

 

לקראת סיום הערב נעמדו ארבעת ילדיה של שולה ועל המסך הוקרן המסר הכי חשוב לערך העליון שעליו חונכנו ע"י שולה והוא: "אמא"

 

 

ומיד בנשיאת דברים של הבן הבכור הוגש לה כמתנה, ספר ברכות מכל המשפחה ותמונות מכל הזמנים על כריכה קשיחה ובעיצוב אשר נערך בבית דפוס.

 

מכאן כל הקהל הוזמן לריקודים חיבוקים ונישוקים – ולסיכום אומר כי לא ניתן לתאר במילים את אשר היה שם באותו ערב כמות היופי התוכן וההתרגשות לא יסולא בפז.

להלן כמה מרגעי האושר של ערב בלתי נשכח: יום הולדת 80 שולה בן שמואל

על כל צלחת הוצב כרטיס "ברכת המזון" עם תמונתה של שולה

 

הזוית האישית

לסיום אני רוצה להודות לסבתי בן שמואל שולה על הלמידה במהלך פרויקט זה, לאחל לה המון בריאות ואריכות ימים – להקדיש לה את השיר בביצוע שלי "ברכני"   ולברך אותה במקביל על כל פועלה, אהבת החינם שלה, הנתינה האין סופית והמידע החשוב לכולנו.

אוהבת ומעריכה אותך:

קיילי נכדתך הקטנה  :-

מילון

צו 8
במהלך הסיפור של סבתא על העליה והמלחמות סיפרה כי הייתה קריאה לצו 8 וקיילי התמקדה במילה וביקשה הסבר. סבתא שולה הסבירה כי במקרים חריגים כמו פרוץ מלחמה או בעת צורך מיוחד מיידי בכוח אדם לפעולות חיוניות לביטחון המדינה, נקראו החיילים בצו 8 להגעה מידית.

ציטוטים

”סבתא ציידה את קיילי במסר לחיים המגולם בשלוש מילים: 1. רצינות 2. התמדה 3. כבוד“

”דעי לקחת כל דבר ברצינות בחיים כדיי שגם אלייך יתייחסו ברצינות“

”דעי להתמיד בדברים טובים שהתחלת ולא לעצור באמצע“

”דעי לכבד את הזולת במיוחד אם הוא מבוגר ממך“