מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

דע מאין באת ולאן אתה הולך

עומר וסבתא
אריאלה בת שנתיים עם כל המשפחה בתימן
על הסטוריה, תרבות ומשפחה

אריאלה אוחנה נולדה בשנת 1957 בישראל, היא גרה במושב שקף אשר בחבל לכיש ובעלת משק חקלאי פעיל שמגדלים בו ענבי מאכל שרי ליקופן ופלפל מתוק.

אריאלה בצעירותה

אריאלה מספרת:

סבתא לאה

סיפור המשפחה מתחיל בשנת 1888, סבתא שלי לאה נולדה בשנה זו, בכפר גדס אשר בחבל תעז בצפון תימן, זהו כפר קטן אשר גרו בו משפחות שבדרך כלל יש קרבה משפחתית ביניהן. כשהייתה בת 14, התחתנה עם סבי מורי ניסים שהיה בן 17.

סבא ניסים למד שחיטה ומילה של תינוקות, כמו כן למד להיות רב הקהילה והיה עורך גם טקסי נישואים. בנוסף סבא ניסים עסק באריגה לשם הפרנסה ובכתיבה של קמעות לאנשים המאמינים בצורך הזה. סבא מורי ניסים לימד ילדים את קריאת התורה בטעמי המקרא בנוסח התימני, הילדים בתימן למדו לקרוא מגיל מאוד צעיר. סבתי לאה, שהייתה אישה חכמה מאוד ולא ידעה קרוא וכתוב, למדה את התורה בעל פה משמיעה כשסבי לימד את הילדים.

הנשים בתימן היו חוטבות עצים ושואבות מים כדי לדאוג לבישול האוכל הדל שהיה בתימן. תימן הייתה כידוע ארץ נחשלת מאוד ללא רפואה. הם הסתמכו על תרופות סבתא שהמציאו, כמעט כל ילדיה של סבתי נפטרו מכל מיני מחלות (בתימן החלשים לא שרדו, רק החזקים שרדו). מכל שבעת ילדיה של סבתי רק אבי עובדיה שרד בחיים, סבתי לאה שמרה עליו מכל משמר. בתימן לא היו עולים לקברים מלבד קברו של רבי שלום שבזי (המשורר).

לאחר שמתו כל ילדיה של סבתי והצער היה גדול היא הלכה ברגל לעיר תעז לקברו של רבי שמעון שבזי ושם נשארה שלושה ימים, התפללה וצמה כדי לשמור על אבי שלא יאונה לא כל רע. ואכן אבי עובדיה שרד כבן יחיד להוריו. סבתי לאה הייתה גם מילדת שיילדה באהבה נשים. סבתי לאה הייתה בערך בגיל 70 כאשר עלתה לארץ עם הוריי שכבר היו להם שני ילדים והיא כל חייה עזרה בגידול הילדים שנולדו ברבות השנים עד יום מותה בגיל 106 בשנת 1983.

סבתא לאה

עליי

שמי אריאלה אוחנה שם נוערי היה חזן. נולדתי בתאריך 14.5.1957 בבית חולים הדסה אשר בירושלים. גדלתי במושב גבעת יערים שנמצא בפרוזדור ירושלים. אני הבת השביעית במשפחה עם עשרה ילדים.

אחי הבכור חיים בן 80, גר בגבעת יערים ולאחריו אחותי תמר בת 74, גרה בגבעת זאב. אחריה אבנר בן 70 גר בשריגים לאון. ניר בן 68 גר במושב מאור, אלי בן 66 גר במושב יתד, יוסי בן 65 בעל צרכים מיוחדים גר במוסד מתאים, גיורא בן 60 גר במושב גבעת יערים, ניסים בן 57 גר במושב גבעת יערים, ואחרונה חביבה בת ציון בת 53 גרה באשקלון.

אריאלה ואימא

הוריי הגיעו מתימן בשנות ה-50, הוריי דאגו שיהיה לנו מה לאכול ומה ללבוש. בתור ילדים לא קנו לנו משחקים והיינו צריכים להמציא משחקים לעצמנו. את הגן ובית הספר היסודי למדתי במושב ובגיל 14 בשנת 1971 יצאתי ללמוד בפנימייה חקלאית "מקווה ישראל" עד 1975, למדתי את כל המקצועות הנלמדים בבתי הספר התיכוניים פלוס מקצועות החקלאות כמו תורת הקרקע, הגנת הצומח וכלכלה חקלאית. בית הספר החקלאי נתן לי רבות ובעיקר עצמאות וחשיבה עצמאית ונהניתי מכל רגע שם. במקווה ישראל למדתי במדור הדתי אשר למדו שם גם בנים וגם בנות. עבדנו חצי יום בחקלאות ובחצי השני למדנו בכל מיני מקצועות שונים. בכיתה י"א במקווה ישראל התמחתי בענף הדיר /צאן, חלבתי עיזים, רעיתי את הצאן, ועל זה עשיתי בגרות.

בכיתה י"א התחלתי לצאת עם בן כיתתי יצחק אוחנה שהיה אחד התלמידים המצטיינים בכיתה. לימים התחתנו. התגייסתי בסוף נובמבר בשנת 1975 לנח"ל, הייתי שייכת לגרעין נח"ל שהלך לקיבוץ בארות יצחק. שירתי בהיאחזות "קטיף". במסגרת הצבא הייתי בקורס אקונומיה שבעקבותיו היה עליי לדאוג לבישול האוכל בהיאחזות הנח"ל. באותה מסגרת הפכתי לחיילת מצטיינת של הגדוד וביום העצמאות בשנת 1976 עליתי לירושלים לבית הנשיא דאז עם עוד מאה חייליים מכלל צה"ל לפגוש את נשיא המדינה, אפרים קציר.

בשנת 1987 התחתנתי עם יצחק אוחנה שהיה בן זוגי מגיל 17. בשנת 1980 נולדה בתי הבכורה רעות, אימא של עומר, ואחריה בשנת 1981 נולד גבע. בשנת 1986 נולד דולב ובשנת 1990 נולד דביר. אנחנו משפחה שאוהבת לטייל בארץ ואנחנו השתדלנו במשך כל השנים לטייל מצפון לדרום עם הילדים שגם הם במהלך השנים התאהבו בטיולים בארץ. בשנותנו הראשונות לנשואים גרנו במעלות אשר בגליל המערבי ואחרי שבע שנים עזבנו למושב שקף אשר בחבל לכיש. רצינו מאוד להיות חקלאים ואכן אנו עושים חקלאות עד היום: מגדלים ענבי מאכל, עגבניות שרי-ליקופן ופלפל אדום, זה האושר הגדול שלנו לעשות חקלאות וליצור יש מאין. כתחביב נטענו כרם יין ובנינו יקב בוטיק, אנו מיצרים יינות אדומים טעימים ומשובחים "יקב אדורייםיי.

חלק מהשנים במהלכן אני גרה בשקף, עסקתי בחינוך בגני הילדים ובבתי הספר, ובעשרים שנה האחרונות אני עוסקת בתחום השיווק: אני מנהלת סניף של חברת הגרעין במושב לכיש. כאמור יש לי ארבעה ילדים: הבכורה רעות מהנדסת חשמל ואלקטרוניקה שנשואה לדמיאן גורן ולהם ארבעה ילדים: עופרי, עומר יובל ואלון, הם גרים בבית חשמונאי. גבע חקלאי במושב שקף, נשוי לנועה ולהם ארבע בנות: יערה, גפן, אלה וסתיו. דולב שחקן תאטרון, נשוי ללי ולהם תינוק שזה עתה נולד ושמו בישראל הילל, הם גרים בתל אביב. דביר אגרונום, חקלאי שגר במושב שקף ועדיין רווק.

אריאלה ויצחק

הוריי

אבי עובדיה נולד בשנת 1918 בנערותו למד שחיטה ומילה מאביו מורי ניסים. כמו כן אבי כתב ספרי תורה ותפילין, היה סופר סת"ם, התפרנס מכתיבה של ספרי קודש למרות שלמד שחיטה ומילה לא אהב לעסוק במקצוע זה. בגיל 18 אבי נישא לאמי אמן שנולדה בשנת 1924 בעודה בת 13 וחצי. בתימן הילדות התחתנו מאוד צעירות כדי לשמור שהמוסלמים בתימן לא יחטפו את הילדות האלה וברגע שהן נשואות הם לא העזו לחטוף. בתימן נולדו להוריי שני אחי הגדולים – חיים ותמר.

כל חלומם של הוריי היה לעלות לארץ הקודש וכשהגיעה הבשורה הם שמחו מאוד, ארזו מה שיכלו והלכו כברת דרך ארוכה בין כפרים וערים. את רוב הדרך הם עשו ברגל וחלק על חמורים, זה היה בשנת 1949, הם היו צריכים להגיע לעיר עדן. הדרך ארכה כשלושה שבועות, הם נשארו כחודש במחנה עולים בעדן בתנאים מאוד קשים, ללא היגיינה ותנאים בסיסים אחרים, ולמרות זאת לא קיטרו ולא התלוננו – העיקר להגיע לארץ הקודש. הוריי היו ביחד עם סבתי לאה ושני אחי חיים ותמר. הם עלו לארץ בטיסה והגיעו למחנה עולים בעין שמר וגרו באוהלים גדולים כמה משפחות באותו אוהל. אבי כבר כעולה חדש אהב לטייל. בכל הזדמנות שהייתה לו טייל בארץ כדי להכיר אותה לאורכה ולרוחבה.

בעין שמר האנשים לא עבדו. הם קיבלו אוכל וביגוד מהסוכנות היהודית שקלטה אותם ודאגה להם לכל מחסורם. אחרי שבעה חודשים הם עזבו את עין שמר והגיעו למושב גבעת יערים והמשיכו לגור באוהלים. הם בנו את בתיהם במושב במו ידיהם ולאחר כשמונה חודשים עברו לבתים משלהם. אבי היה איש חכם ואנטיליגנט במיוחד והוצע לו לעבור קורס ולהיות מורה בבית ספר יסודי שבמושב. אבי לימד בבית ספר משנת 1952 עד שנת 1957 ולאחר מכן עבד בקק"ל כצופה אש. בשנת 1954 אבי נבחר להדליק משואה ביום העצמאות בהר הרצל לכבוד עולי תימן. במקביל אבי היה חקלאי במושב כאשר אמי הייתה עזר כנגדו וסבתי לאה עזרה בגידול הילדים.

אמי הייתה אישה פקחית ביותר וסוחרת לא פחות כל עניינה היה שילדיה ילמדו ויהיו משכילים ויעזרו לעצמם בעתיד. אמי עבדה מאוד קשה במשק ובבית. להוריי היו מטעים ולול עופות אמי נסעה שלוש פעמים בשבוע לשוק מחנה יהודה בירושלים ומכרה את מרכולתה ביצים ופירות לכל דורש וכך הצליחה לפרנס את הבית.

 הוריי בצעירותם: עובדיה ז"ל ואמי אמן תבדל"א

עשרה ילדים אנחנו, הייתה לנו ילדות של דלות אבל שמחה. להוריי ובמיוחד לאמי היו חשוב הלימודים, הניקיון והאסתטיקה, למרות שאמי לא ידעה קרוא וכתוב, אבי היה נחשב איש הספר והמשכיל בבית. אבי ידע את כל התורה בעל פה ואת טעמי המקרא בצורה רהוטה. כמו כן, הוא היה איש קבלה נחשב, מדי פעם אנשים באו להתייעץ איתו כשנולד ילד באיזה שם לקרוא לו ומה הכי מתאים. בבית הוריי שמרו על המסורת היהודית והמורשת התימנית. בביתנו היה "מטחן", שזה אבן ריחיים עגולה באמצעותה אמי טחנה אורז וקטניות לצורך הבישולים. כמו כן אמי טחנה את התבלינים במכתש ועלי, כך שתמיד היה ניחוח של תבלינים בבית. לדוגמא: חוויג' מרק: כורכום + כמון + פלפל שחור + ציפורן והל. חוויג' קפה: קינמון + זינגוויל ומעט ציפורן. כמובן שאמי הכינה ג'חנון וקובנה, שהם מאכלי בצק טעימים ומשביעים שנהגנו לאכול בשבתות.

כאשר בחורה הייתה צריכה להתחתן, כמובן נערך לכבודה טקס "החינה", שמתקיים לפני החתונה. זהו טקס שבו הבת עוזבת את בית הוריה ועוברת למשפחתו של החתן. החינה עשוי מצמח שנקרא בעברית "כופר לבן". כמו כן הוא נקרא גם "צבען", מאחר והוא משאיר צבע על הידיים שזהו חותם וסימן לסגולות, למזל טוב, לנישואין ופריון. בטקס החינה יש שירת נשים מיוחדת רק עבור הנשים.

הוריי בבגרותם

המשפחה המורחבת

הזוית האישית

הספור תועד במסגרת תוכנית הקשר הרב דורי בבית ספר שדות איילון בבית חשמונאי, התשפ"א, בהנחיית המורה המובילה אורלי מאירי.

מילון

מטחן
אבן ריחיים

מורי
רב, מלמד תורה. מְלַמֶד (נהגה בהברה אשכנזית, במלעיל: "מְלַמֶד", לפעמים "רבי"; ביהדות תימן, "מורי") הוא המורה של התלמידים בחדר המסורתי, המכונים תינוקות של בית רבן. הוא מלמד את התלמידים את התפילות על ניגוניהן, לימודי קודש: פרשת השבוע, חמישה חומשי תורה ומשנה. הוא אף יוצא עימם לטיולים קצרים בחיק הטבע. (ויקיפדיה)

כופר לבן
צמח ממשפחת הכופריים המוכר גם בשם חינה, על שם הצבען המופק ממנו, המשמש לצביעת שיער, עור, צמר ועוד, ומהווה מרכיב מרכזי בטקס החינה. כופר לבן הוא מין יחיד בסוג כופר. זהו שיח או עץ קטן שגבהו 1-6 מטרים הנפוץ באזורים טרופים וסוב-טרופים צחיחים למחצה באפריקה, אסיה וצפון אוסטרליה. בארץ ישראל מגדלים אותו בתרבות לצורך שימוש בצבען המופק ממנו, וכן כצמח נוי. הצמח זקוק לחום, ובטמפרטורת החורף בישראל הוא משיר את עליו. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”דע מאין באת ולאן אתה הולך“

”סבתי לאה, שהייתה אישה חכמה מאוד ולא ידעה קרוא וכתוב, למדה את התורה בעל פה משמיעה כשסבי לימד את הילדים“