מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

דור שני לניצולי שואה

אני ונכדי
אני בבר מצוותי
הסיפור שלי

שמי שלום סידני סלמיניס. (דור שני לניצול שואה)

נולדתי 6.5.1941 ביוהנסבורג, דרום אפריקה. לאבי קוראים יוסף שלמיניס ולאמי קוראים פרידה (ממשפחת חודין). (במקור שם המשפחה הוא שלמיניס. אני כתבתי את השם, סלמיניס, בבואי לישראל). יש לי שתי אחיות, לאחת קוראים ריבה, שנולדה בשנת 1944, ולשנייה קוראים חנה, שנולדה בשנת 1950. רובם מהמשפחות של ההורים שלי נספו בשואה.

למדתי בבית ספר יהודי ביוהנסבורג בשם "מלך דויד" מכיתה ג' ועד לסיום הבגרות בשנת 1958, שכלל גם עברית, שהייתה בנוסף לשאר הנושאים הרגילים.

בתקופת התיכון, וגם אחר כך, השתתפתי בתנועת נוער בית"ר, שהייתה אחת מהתנועות הנוער היהודיות שפעלו שם לפני המלחמה. השתתפתי בהרבה מפגשים, סמינרים, ומחנות קיץ. משם קיבלתי את המודעות לציונות והרגשה הפנימית לעלות לארץ. גם אימא שלי שנולדה וגדלה בליטא הייתה משתתפת בתנועת בית"ר בליטא.

למדתי הנדסת חשמל ואלקטרוניקה באוניברסיטה (University of the Witwatersrand) ביוהנסבורג. בחופשת הקיץ נוב' 1962 עד פברואר 1963, עשיתי נסיעה לישראל  לביקור משפחה ולטייל.  עשיתי הכרה לדודים ובני דודים, ישנתי אצלם, וטיילתי בארץ מהצפון עד הדרום. החוויה הייתה גדולה התרשמתי מאד. זאת הייתה  נקודת מפנה, בהחלטתי לעלות יום אחד לארץ.

סיימתי את הלימודים בתואר ראשון בהנדסה בשנת 1964. התחלתי לעבוד בחברת הרכבת של דרום אפריקה, במחלקת תקשורת (טלפונים).

בספטמבר 1966 התחתנתי עם ג'נט, ולאחר שנה, בנובמבר 1967, נולד דורון הבן הראשון. אני זוכר טוב מאוד את תקופת מלחמת שישה ימים ביוני 1967.

חצי שנה אחרי זה בהתחלת 1968 אימא של אשתי, רות היימן, עזבה את דרום אפריקה במסגרת אילוצים פוליטיים, ויחד אם בעלה ושני בנים נסעו לגור בלונדון אנגליה. לג'נט הייתה מאד קשה. התחלנו לתכנן את העלייה שלנו.

בשנת 1970, עליתי עם משפחתי לארץ ישראל. בילינו 5 חודשים במרכז קליטה, בן-יהודה, שבנתניה. למרות שלמדתי עברית בבית הספר, היה צורך לשפר את העברית המדוברת, ותוך כדי חיפשתי עבודה. כמו אצל כל העולים האחרים הייתה התחלה קשה. לאט לאט התרגלנו.

עברנו לגור בשכירות בדירה ברימון שבקריית אונו והתחלתי לעבוד בתעשייה אווירית, ליד השדה תעופה. הבן השני, גיל, אבא של יואב ואיל, נולד בנובמבר 1970.

אחרי מלחמת יום הכיפורים עברנו לגור בבית פרטי בשכונה חדשה, רמת אפעל, שם אנחנו גדלנו את ילדינו וגרים עד היום הזה.

בינתיים הבנים התחתנו והקימו שפחות שלהם. לדורון שני ילדים ולגיל ארבעה ילדים. היום אחת מהתענוגות הגדולות שלנו זה לבלות עם הנכדים ולהשתתף בפרויקטים המיוחדים שלהם.

פרטי עבודה

התחלתי לעבוד בתעשייה אווירית בשנת 1970, בחטיבת הנדסה במחלקה מערכות ומכשירי מטוסים ואוויוניקה. התעסקי במערכות אלקטרוניות וחשמל במטוסים שהיו בתכנון ויצור בתעשייה האווירית, במיוחד במטוסי הסילון הקטנים עבור מנהלים. עבדתי על סוגים שונים של מטוסים, גם אזרחיים וגם צבאיים. השתתפתי בבניית מטוסי המנהלים המפורסמים של התעשייה האווירית שנמכרים בארצות הברית עד היום, וגם מטוסי קרב כמו הכפיר והלביא. את העבודה הזאת התחלתי כעובד זוטר בשנת 1970, ומשנת 1997 עד 2007, הייתי ראש תחום במנהל חשמל ואוויוניקה. יצאתי  לפנסיה בשנת 2008.

צבא ומילואים

בשנת 1974 גויסתי לצבא, יחד עם הרבה עולים חדשים, בתכנית שנקראה "שלב ב". אני הייתי בשירות מקוצר של ארבעה חודשים. ואחר כך מילואים, ביחידת חייל רגלים. בשנת 1982, פרצה מלחמת לבנון הראשונה, הייתי בלבנון. בגיל 46, עברתי יחידה – כטכנאי חשמל מטוסים בבסיס חיל האוויר ליד שדה התעופה. ביקשו אותי שם מפני שאנשי הצוות הכירו אותי מעבודתנו בתעשייה אווירית.  בגיל 50 השתחררתי מהצבא.

סיפור ההורים שלי – פרידה ויוסף שלמיניס

אבי יוסף (ג'ו) נולד בפאלנגה ליטה ב-1908. היגיע לדרום אפריקה 1927.

אמי נולדה בקירסנובה רוסיה ב- 1916. עברה לקובנה אשר בליטא כשהייתה קטנה, וגדלה בקובנה. הגיעה לדרום אפריקה בשנת 1937.

הם נפגשו והתחתנו ביוהנסבורג, דרום אפריקה 1940. רוב משפחתם נשארו בליטא ונספו בשואה 1941.

כל ילדיהם של פרידה וג'ו, עזבו את דרום אפריקה ועלו לארץ ישראל, והם נשארו לבד בדרום אפריקה. סידני בשנת 1970. חנה בשנת 1969. ריבה בשנת 1971. בשנת 1983, עלו גם ג'ו ופרידה לישראל. הם גרו ברחוב הגדוד העברי ברעננה. ג'ו נפטר בשנת 1989, ממחלת אלצהיימר, ושבוע אחר כך, פרידה נפטרה ממחלת לב.  שניהם קבורים בבית עלמין ברעננה.

פרידה, אמא שלי, הייתה ילדה אחת יחידה בין ארבעה אחים, יצחק, אברהם, יעקוב ואליהו. היא נולדה ב- 27 נוב' ב-1917. שם אבא שלה שלום חודין, ושם האם חנה הולזברג.

היא למדה בבית ספר יהודי שלימדו בשפת עברית. בתקופה ההיא, עד סוף 1939 היו תנועות נוער מאד פעילים בליטא, אמי הייתה בתנועת הנוער בית"ר. המצב הכלכלי בליטא באותם שנים היה קשה, ורוב היהודים היו עניים וחיפשו דרך לצאת מליטא. המשפחה בדרום אפריקה הייתה במצב כלכלי יותר טוב, והם שכנעו את משפחתם שישלחו ילד אחד אליהם לדרום אפריקה. ההורים בחרו בפרידה. בשנת 1937, עזבה פרידה את ליטא ועברה לדרום אפריקה.

היא הלכה לגור בבית של הדודה שלה אחות של אמא, ושמה דינה. בזמן זה, פגשה פרידה את בעלה, יוסף שלמיניס, והתחתנו בשנת 1940. פרידה הייתה עקרת בית, כמו רוב הנשים באותם ימים. למרות זאת, פרידה עסקה בפעילות מסוימת, היא השתתפה בתנועת ציוניסטים הרביזיוניסטיים, שהתעסקה בפעילויות לטובת ארץ ישראל.

יוסף (ג'ו), אבא שלי נולד בפלנגא, עיירה בליטא על חוף הים, בשנת 1908. היה הילד השני מתוך עשרה ילדים, שבעה בנים ושלוש בנות.  לאבא של ג'ו קראו אברהם, לאמא של ג'ו קראו רבקה..

גם לג'ו הייתה משפחה בדרום אפריקה. אחיו הגדול, לייב, גר באפריקה ושלח הזמנה לאחיו הצעיר, יוסף לבוא יחד אתו. בשנת 1928, עזב יוסף את ליטא ועבר לדרום אפריקה. גם אחיו הקטן, וולווה עבר לגור בדרום אפריקה. כל שאר המשפחה נשארו לגור בליטא, וכולם נספו בשואה.

בדרום אפריקה, התחיל יוסף לעבוד כסוחר מתכות עם שותף הבן דוד  שלו. העסק שלו היה בגודל בינוני (Jacobs & Salminis). הוא רכש מתכות ישנות בכל מיני צורות, ריכז ומיין אותן, ושלח אותן למפעלים ליצור מוצרים חדשים.

יוסף הכיר את פרידה, אשתו, והם התחתנו בשנת 1940.

בין השנים 1954 עד בערך 1964, היה ג'ו מעורב בקהילת בית הכנסת המקומי (Sydenham Highlands North) וגם כיהן בתפקיד יושב ראש הקהילה.

יוסף השקיע המון זמן עם המפלגה הציונית הרביזיוניסטית והוא ופרידה השתתפו הרבה פעילויות שלהם. הוא ופרידה גם עסקו בספורט הנקרא "כדורת", בו מגלגלים כדור על דשא במטרה להיות כמה שיותר קרובים לכדור לבן קטן בקצה השני של המגרש.

זיכרון אחד שנשאר איתי אחרי שנולד הבן הבכור שלנו דורון, הנכד הראשון בשם שלמיניס. אבי אף פעם לא דבר על אנשי המשפחה שנספו. שאלתי אותו שאלה פשוטה: "מה הרגשתם ששמעתם פעם ראשונה על גורל המשפחה?" חשב כמה שניות וענה לי: "לא יכולנו להתייחס באופן אישי, האסון כל כך גדול, לא יכולתי להרגיש את זה באופן אישי".

סבא  וסבתא שלי (מצד אמא)

שלום חודין נולד בערך בשנת 1890, בתאריך לא ידוע. הוא נולד ברוסיה, בעיירה בשם צ'ריקוב. הוא עבר לליטא בשנת 1915, לעיר הנקראת "שוולי" ללמוד בישיבה. שם הכיר והתחתן עם אשתו חנה הולסברג.

במלחמת העולם הראשונה היה אי סדר בליטא ולכן הם החליטו לנסוע מזרחה לרוסיה. שם נולדו יצחק, אברם, ופרידה. בסוף המלחמה הם החליטו לחזור לליטא, ובדרך נולד יעקוב. הם חזרו לקובנה ושם נולד הבן האחרון אליהו. הם גרו באזור יהודי בקובנה שנקרא "ויליאמפול".

שלום היה מורה בית ספר בקובנו ולימד עברית. בבית הם דיברו אידיש. שלום היה אדם דתי, ואורך החיים במשפחה היה דתי. החיים של המשפחה בקובנו היו חיים עניים, ושלום לא הרוויח הרבה כסף. אך בקושי רב, הוא שלח את כל חמשת ילדיו לבית ספר עברי.

חנה חודין (הולסברג) סבתא שלי נולדה בערך בשנת 1890, בעיר שוולי בליטא. היו לה שלושה אחים משה, שמואל, וישראל ושתי אחיות בשם חנה ופרידה. כולם נסעו לדרום אפריקה בצעירותם. האחים לא התחתנו. פרידה התחתנה, ולא היו לה ילדים. דינה התחתנה וגידלה שני ילדים בדרום אפריקה.

בשנת 1938, נפטר שלום ממחלת השחפת.

בשנת 1941, מלחמת העולם השנייה, פלשו הגרמנים לליטא.

כאשר נכנסו הגרמנים לגטו, שנקרא "ויליאמפול", הם התחילו לבצע את ה- "סלקציה", לקחו יהודים, ושלחו אותם לתחנות משטרה. באותו זמן, לקחו גם את חנה ואליהו, האח  הקטן של פרידה, למקום הנקרא "מבצר 7", שם נהרגו.

יצחק, האח הגדול של פרידה, נשלח למחנה ריכוז "דכאו". הוא מת מרעב מיד אחרי השחרור בשנת 1944.

אברהם, שעלה לישראל בשנת 1934, הקים משפחה וגרו בגבעתיים. הוא גם היה אחד מקבוצה שייסדו את קיבוץ אפע"ל.

אליהו האח הצעיר של פרידה, לפני המלחמה היה סטודנט באוניברסיטה של ווילנה. כשהוא חזר הביתה לבדוק מה המצב אצל אמו חנה, תפסו אותו  ובזמן המיון עמד צמוד לאמו, סרב להיפרד מימנה. נספו יחד "במבצר 7" אשר בקובנו.

יעקוב שהתגייס לצבא הליטאי, נשלח יחד עם היחידה שלו לכיוון רוסיה. ברוסיה הוא נפצע, היה בבית חולים, ושרד את המלחמה. לקח לו שלוש שנים לעבור בכל אירופה, עד שעלה גם הוא לישראל בספינת ה"אקסודוס". הוא הקים משפחה והם גרו בתל אביב.

אברהם ורבקה שלמיניס, סבא וסבתא  (מצד אבא)

אברהם שלמיניס  אבא של אבא שלי, נולד בשנת 1877, הגדול מבין אחיו, בעיירת חוף בליטא הנקראת "פלנגה". הבית בו הוא גדל היה בית מסורתי, הילדים הלכו ללמוד בישיבה. אברהם היה חנווני והייתה לו מכולת.

רבקה צרנה שלמיניס (ג'ייקובס) נולדה בעיירה בליטא בשם "דורביאן", בשנת 1885.

היו לה שני אחים, ראובן וגרשון. ראובן עזב את ליטא ועבר לגור בדרום אפריקה. שלושה בנים של גרשון גם עברו לדרום אפריקה, ובן אחד ובת עלו לישראל

ריבקה נפטרה מסכרת בשנת 1939, כשהייתה בת 54.

אברם מת בשנת 1941, כשהיה בן 64. נהרג על ידי הנאצים בלטביה, יחד אם חמישה ילדים שלו.

סיפור המשפחה

משפחת שלמיניס התגוררה בפלנגה, ליטא, בבית בנוי בלבנים ברחוב VITAUTO 73, אשר היה הרחוב הראשי של העיר. היו כמה משפחות שלמיניס שהתגררו בפלנגה, שכולם היו קרובים. כולם נספו עם פלישת הגרמנים ביוני 1941.

היו עשרה ילדים במשפחת שלמיניס, 7 בנים ו -3 בנות. בשנות העשרים של המאה ה -20 נסעו שלושת הבנים לדרום אפריקה. אסתר (ילדה שביעי) התחתנה עם משה בלוך.

ביוני 1941 פלשו הגרמנים לליטא, והם שמעו את ההפגזות בפלנגה.

באותו לילה ברחה המשפחה הנותרת מהבית. סבי אברם עם הילדים, אסתר ובעלה משה, שייקה, משה, מרדכי והירש הצעיר צעדו ברגל לאורך קו החוף לכיוון העיר ליבאו (ליפאיה) בלטביה, למקום מגוריו של אחיו של אברם. הם ניסו לעלות על הרכבת האחרון אחרון לכיוון רוסיה, אך רק קשישים, נשים וילדים הורשו לעלות. המשפחה סירבה להיפרד, ולכן נאלצו להישאר מאחור. כפי שהתברר, הרכבת הופצצה ואלפי אנשים נהרגו. לא היו עוד רכבות.

הגרמנים פלשו במהירות גם בלטביה והחלו בפעולות נגד היהודים. הם הגיעו לבית שבו התגוררה המשפחה  ולקחו את כל המשפחה חוץ מאסתר. אסתר ומשה הצליחו להימלט דרך החלון. שאר בני המשפחה נספו.

אסתר ומשה שרדו באשר הסתתרו בעליית הגג של משק מחוץ לעיר. שם הם נשארו במשך שלוש שנים עד לשחרור הרוסי בשנת 1944.

בסופו של דבר הם מצאו את דרכם לישראל. הם גרו בחולון, היו להם שתי בנות, ובשנת 1956 נסעו לדרום אפריקה כדי להיות קרוב לאחים שאסתר.

סיכום

ב- 1 במרץ לשנת 2018, אנחנו חוגגים 48 שנים בישראל.

אני גר ברמת אפעל עם אשתי באותו בית משנת 1974, שנינו בפנסיה, ומבלים את הזמן שלנו יפה מאד. לא חסר פעילויות. בנסיעות לחו"ל, טיולים בארץ הרצאות, הצגות, קונצרטים, פעילות גופני, וגם נהנים לבלות אם הנכדים.

שני בני הקימו משפחות משלהם; דורון ואשתו לימור גרים ברעננה עם שני ילדים: בן בגיל 14, ושלי בת 19. גיל ואשתו סיגלית גרים בבית חשמונאי עם ארבע ילדים: עידו בן 18, רוני בת 16, ותאומים יואב ואיל בני 12.

אחד מהחוויות המיוחדות שכל יום חמישי מאז שהילדים של גיל היו קטנים, הם היו באים אלינו לישון ולבלות אתנו, ולמחרת ביום שישי מוקדם בבקר, מסיעים אותם לבית הספר.

עברנו הרבה "חוויות" חלקן קשות, חלקן יפות וחלקן מאתגרות ובסופו של דבר, אנחנו שמחים ומודים על החלטתנו לעלות לארץ ישראל .

הזוית האישית

מילון

"כדורת"
משחק בו מגלגלים כדור שחור גדול על מגרש דשא, במטרה להתקרב כמה שיותר לכדור לבן קטן בקצה השני של המגרש.

ציטוטים

”חשב כמה שניות וענה לי: "לא יכולנו להתייחס באופן אישי, האסון כל כך גדול, לא יכולתי להרגיש את זה באופן אישי".“