מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

גם נשים יכולות הכל- סיפורה של סבתא דפנה

אני ונכדתי יעלה.
אני ואחיותי, אני מימין, 1960.
השירות הצבאי המשמעותי שלי

שמי דפנה גוטויין, נולדתי בשנת 1953 בירושלים בבית החולים שערי צדק (הישן). עד גיל שלוש גרנו בקיבוץ מעלה החמישה. אמי מרים ז"ל הגיעה לקיבוץ כמדריכה-חיילת במטרה לעבוד עם החיילים שגרו בקיבוץ. אבי הביולוגי – זאב, התגרש מאמי כשהייתי בת חצי שנה. אבי המאמץ, מרדכי (מנגו) מנגלוס (מנגוליוס), שנולד ברומניה, הגיע לקיבוץ לבדו.

סיפור עלייתו לארץ, עם סיום מלחמת העולם השנייה, נשאר בגדר תעלומה. הוא נפטר בגיל צעיר (בגיל 45 בשנת 1973 במהלך מלחמת יום הכיפורים), ומעולם לא הסכים לספר לי ולמשפחתי מה עבר עליו. הוא התאקלם מצוין בקיבוץ, ועושה רושם שאהב את החיים בקיבוץ הן מבחינה חברתית והן מבחינה מקצועית. מאחר ואמי פחות השתלבה במקום, היא לחצה על אבי לעזוב את הקיבוץ. בקיבוץ נולדה גם אחותי מאיה (יש בינינו פער של שנה וחצי) וכולנו, כמשפחה מורחבת, עברנו לגור ב"שיכון מעונות", קרוב למקום מגוריה של סבתי (ששמה היה רות), שגרה בשיכון דן (בתל אביב). שנים רבות עוד שמרנו על קשר עם החברים בקיבוץ, ביקרנו אותם, נהננו מחברות אמיצה, והשתתפנו באירועים החגיגיים לכבוד יובל לקיבוץ ולחגיגות השבעים והשמונים של הקיבוץ. הקיבוץ של היום שונה בתכלית ממה שהכרתי.

חברת הילדים בקיבוץ

בתחילה גרנו שתי משפחות באותה דירה עם מטבח משותף. נהנינו במיוחד מהחצר הגדולה שהייתה לנו. כשהייתי בכיתה א' נולדה אחותי רונית והוריי החליטו לעבור לגור באם המושבות – הלוא היא פתח תקווה. סיימתי את כיתה א' בשיכון דן ורק אז עברתי לגור עם הוריי בפתח תקווה.  התאקלמתי די מהר הן מבחינה חברתית והן מבחינה לימודית בבית הספר היסודי על שם משה הס. אהבתי במיוחד את מחנכת הכיתה, חסיה חנני, שליוותה אותנו ארבע שנים רצופות (עד כיתה ח') בניסיון להפוך אותנו לבוגרים משפיעים ולתלמידים טובים.

לקראת סוף שנת הלימודים, ביוני 1967, פרצה מלחמת ששת הימים. היומיים הראשונים לוו בפחד רב בשל הודעות הרדיו שדיווחו על מצב קשה של כוחותינו הנלחמים. כמובן, בילינו שעות רבות במקלט של הבית המשותף. למחרת היום נסענו לשיכון דן (אימי שתי אחיותי ואני) כדי להרגיש יותר בטוחות. את הלילה השני של המלחמה העברנו עם כל תושבי השיכון בבונקר הציבורי הגדול, שהיה ליד בית סבתי. המפגש המרגש שלנו, היה עם אבי, שחזר מהמלחמה על ירושלים, בניצחון גדול.

באותם ימים כדי להתקבל לביה"ס עיוני ברמה טובה היה על התלמידים לעבור את מבחן הסקר (אימת התלמידים בשנות ה- 60). את לימודי התיכון בבית הספר ברנר שבפתח תקוה סיימתי במגמה ספרותית. המורה שלי לספרות הייתה הסופרת הנודעת אסתר שטרייט וורצל (אז עוד לא היו לה ספרים שיצאו לאור). עד היום זכורים לי השיעורים המיוחדים איתה.

אמי החליטה שאני חייבת ללכת לעתודה האקדמית (לימודים לפני הצבא), והיא עשתה הכל כדי שזה יקרה. כך מצאתי את עצמי לומדת היסטוריה כללית וגיאוגרפיה באוניברסיטה העברית בירושלים (גבעת רם). מדי פעם לבשתי מדים כדי להשתתף בפעילות הצבאית שארגנו לנו מהעתודה האקדמית.

את בעלי אלישע הכרתי במעונות הסטודנטים שבגבעת רם. הוא חיזר אחרי נמרצות, ובאהבה רבה. בסופו של דבר הסכמתי להיות בת זוגו ועברנו לגור יחד במקום שהיה שייך לאוניברסיטה שנקרא חוות הלימוד (על שם רחל ינאית בן צבי). המקום היה סמוך לארמון הנציב, ועוד לפני שנבנתה שכונת ארמון הנציב, אזור מוקף ביישוב ערבי, כך שהיה די  מפחיד לגור במקום כזה. המקום היה מוקף בגדר גבוהה מאוד עם שער גבוה שננעל כשהעובדים עזבו את המקום וכלבי שמירה היו סביב הגדרות. סבא אלישע היה אמיץ מאוד הוא הסכים להתחתן איתי כשידע שאני מתעתדת להתגייס לצבא לשירות של שנתיים לפחות. בתאריך 23.03.75 התחתנו בתל אביב.

אני ובעלי, אלישע, בחוות הלימוד

בתאריך 25.10.75 התגייסתי לצבא כקצינה בדרגת סג"מ (במהלך חופשות הקיץ עברתי טירונות וקורס קצינות בבה"ד 12). אחרי שנה בתפקידים מנהליים וכקצינת קישור בחטיבה 97 – החטיבה הירושלמית, הגעתי לתפקיד קצינת ח"ן (תפקיד זה בוטל בשנת 2001). תפקיד קצינת הח"ן היה בעיני בעל חשיבות רבה, בשל הפעילות למיצוי מיטבי של שירות החיילת בצהל, למשל: כסגנית קצינת ח"ן במפח"ש (מז"י – זרוע היבשה) סייעתי בפתיחת תפקידים חדשים לנשים במערכי השריון, הצנחנים, האב"כ ועוד, וכן מעקב אחר השתלבותן של החיילות והקצינות בתפקידי הדרכה ופיקוד. בפעם הראשונה, נפתח קורס קצינות אג"מ בבה"ד 1 (המקום היה שמור לגברים בלבד). רק קצינות הח"ן בצבא שפטו חיילות על עבירות שהן ביצעו, ורק הן היו הגורם הממליץ הסופי על יציאת חיילות לקורס קצינות, ובה"ד 12 היה הבסיס המרכזי לכך.

בתפקידים המגוונים שמילאתי כקצינת ח"ן הרגשתי בעלת השפעה רבה הן על שירות החיילות והקצינות והן כיועצת מקצועית למפקדים בכל מה שקשור לשירותן המקצועי של החיילות. ברצוני לציין שתפקיד זה חייב אותי לא פעם להתמודד לגמרי לבד בישיבות מטה בהם נוכחים רק גברים, ולהשמיע את קולי בלא חשש. זכיתי להיות קצינה פורצת דרך בכך שנבחרתי להיות הראשונה שמייצגת את הנשים בקורס פיקוד ומטה (פו"מ קצר) במשך שלושה חודשים. גם כאן הייתי הקצינה היחידה.

אני האישה היחידה בפו"ם

בארבעת השנים האחרונות של שירותי הצבאי, שימשתי כמפקדת של ארבעה בתי ספר לבנייה שנפתחו בבסיסי צה"ל. בתי ספר אלו נועדו להכשיר חיילים שהיו לקראת שחרורם מצה"ל, למקצועות הבנייה: גבס, ריצוף, טפסנות. הפרויקט נקרא "אתגר הבנייה". הוא נעשה בשיתוף עם משרד העבודה והרווחה. הפרויקט נפתח על רקע מצוקת עובדים מקצועיים בענף הבנייה, ונסגר עם בואם של העובדים הזרים לענף. (בכייה לדורות, כי לא נוצר קאדר של מנהלי עבודה ישראליים מקצועיים).

מחזור ג ב"אתגר הבנייה"

במהלך השירות הצבאי של 23 שנים במדים, נולדו שלושת ילדי, דבר שחייב אותי להתמודד עם ניהול חיי משפחה וגידול ילדים, לא אחת בצל עבודה מאומצת המחייבת מחוייבות גבוהה ושעות רבות של שהייה מחוץ לבית. דוגמא לכך אביא ממלחמת המפרץ (1991): חלק מהמשק היה בקיפאון, כמו גם בתי הספר והגנים, בעוד שבצבא עבדנו מסביב לשעון, כולל תורנויות, בלא שום אפשרות לקחת ימי חופשה. לאורך כל הדרך האמנתי שגם הנשים בשירות הצבאי שוות לגברים ואמורות כמותם לתת מענה טוב ומועיל, במיוחד בעת משבר. לילדיי השתדלתי להקנות עצמאות, אחריות, חריצות והתמדה. לשדר הרבה אהבה ותמיכה גם בימים שהטלפון לא איפשר קשר יום יומי כמו היום.

הזוית האישית

סבתא דפנה: הצטרפתי לתכנית כדי לבלות זמן איכות עם נכדתי. בנוסף לכך, חשוב לי מאוד להעביר לה מסר אישי של אהבה, של העצמה נשית, של בניית השילוב בין יצירת קריירה, משפחה וזוגיות, שלנשים יש תפקידים חשובים בבניית החברה הישראלית ובהשפעה עליה, חרף העובדה שגם היום נשים רבות סובלות מאפליה על רקע מגדר, ומהתמודדות עם בעיית "תקרת הזכוכית". חשוב לי גם להדגיש בפני נכדתי ש"באשר הרצון שם הדרך", ושגם "השמיים אינם הגבול", ושכל מה שתשאפי להשיג תשיגי בזכות מי שאת.

הנכדה יעלה: הצטרפתי לתכנית כדי ללמוד קצת על עברה של סבתי האהובה דפנה. חוץ מזה היה לי מאוד חשוב שיהיה לי משהו שהוא רק שלי עם סבתא, כי בתכלס אף פעם לא היה לי משהו כזה עם סבתא, ובטח שלא עם כל אחד מהסבים והסבתות האחרים שלי. למדתי מהתכנית המון על עברה של סבתי וכמה חשוב לבלות זמן איכות שהוא רק שלי עם הסבים והסבתות שלנו, כי אני חייבת להודות שלפני התכנת לא היה לי כל כך הרבה זמן איכות עם סבתא. במהלך העבודה גיליתי עוד המון צדדים שלא הכרתי קודם בסבתא.

מילון

קצינת ח"ן
קצינה שאחראית על שירות החיילות בצבא. ח"ן = חיל נשים.

מבחן הסקר
מבחן הסֶקֶר הוא שמו של מבחן ידע כללי שנערך לכל תלמידי כיתות ח' בישראל החל משנת 1955 ועד 1972. המבחן עצמו היה חלק מתוך "סקר רמה כללית", שהנהיג משרד החינוך, אשר כלל גם את ציוני התלמיד באותה השנה. מטרות סקר הרמה הכללית היו בעיקר מדעיות, אך הוא היה אמור גם לשמש כמבחן לקבלת מלגת לימודים או תשלום שכר לימוד מדורג בלימודי התיכון. ב-1972 בוטל הסקר ונוסו מערכות הערכה ומדידה אחרות. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”נשים שוות לגברים בכל תפקיד שהן עושות בצבא ובחיים“