מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

גם אני הייתי ילד – חיים גינת

סבא חיים ועמית על רקע בית ילדותם. ברקע עץ הפקאן שנטע סבא רבא יצחק לפני כ-50 שנה
סבא חיים בגיל שנתיים, יושב בחצר הבית, ליד השירותים (שהיו באותה תקופה בחצר)
ילדות במושב בשנותיה הראשונות של המדינה

"גם אני הייתי ילד

בן טיפש עשרה שנים

ואת יושבת ושואלת

איך אנחנו משתנים

פתאום אני סנטימנטלי

מן כזה רומנטיקן

וטוב לי ככה איך שבא לי

התרגלתי עם הזמן

 

לא אל תקחו לי את השמש

את הבוקר שנולד

זכרונות יפים מאמש

הם שלי איתי לעד…"

אל תגעו באהבה/ יגאל בשן ועוזי חיטמן

סבא חיים נולד בשנת 1944 לסבא וסבתא רבא יצחק וזהבה גולוביצקי ז"ל ואח קטן לשושנה (שושנקה) קורן ז"ל. סבא רבא יצחק גולוביצקי נולד בפטריקוב שברוסיה הלבנה בשנת 1908 ועלה ארצה בשנת 1925. סבתא רבתא זהבה פיאלקוב נולדה בפינסק שבפולין בשנת 1914 ועלתה ארצה בשנת 1932.

סבא בחיים בגן הילדים במושב חירות 1948

סבא רבא וסבתא רבתא הכירו בירושלים, נישאו בשנת 1933, ושבוע לאחר נישואיהם התיישבו במושב חירות במסגרת פרויקט "התיישבות האלף", הקימו משפחה ועבדו את האדמה באהבה. סבא חיים קרוי על שם דודו, חיים גולוביצקי ז"ל (אח של סבא רבא יצחק), שנרצח בשנת 1936 במושב עטרות שליד ירושלים.

משפחת גולוביצקי – סבא רבא יצחק, סבתא רבתא זהבה, דודה שושנה וסבא חיים

הזיכרון הראשון שלי

הזיכרון הראשון שלי כילד הוא אבא שלי, אימא שלי ואחותי הגדולה, בבית שבו נולדתי וגדלתי. אבא שלי בנה את הבית בעצמו. הוא קנה מכשיר מיוחד לבניית בלוקים, ובתום כל יום עבודה בפרדסים ובמשק הוא יצר את הבלוקים לבניית הבית והרפת. בהתחלה היו לנו מטבח קטן, מקלחת וחדר אחד שבו כולנו ישנו. השירותים היו בחוץ. עם השנים אבא שלי הוסיף עוד שני חדרים, מרפסת וגדר אבן. בקדמת הבית אימא שלי טיפחה גינת פרחים, עץ פקאן, עץ גויאבות ודשא ירוק. בחצר האחורית היו לנו ערוגות של ירקות כגון גזר, שמיר, פטרוזיליה ובצל ירוק.

איור של בית ילדותו של סבא חיים (ארן חצרוני)

אימא שלי היתה מבשלת על פתיליות. היו לנו 3-4 פתיליות שעמדו במטבח על השיש, ועל כל פתיליה היה מונח סיר אחר: מרק, בשר עוף, תפוחי אדמה. הבישול תמיד לקח המון זמן, אבל הטעם של האוכל היה נהדר. בשנות ה-50 ההורים שלי קנו תנור "זוהר" משוכלל בצבע לבן, שכלל כיריים מחשמל (עם ארבע פלטות לחימום ובישול) ותנור אפייה למטה. אימא שלי השתמשה בתנור זה עד סוף ימיה. שנתיים שלוש מאוחר יותר ההורים שלי גם קנו מקרר "פילקו" חשמלי. לא לרבים במושב היה מקרר או תנור, כך שהרגשנו ברי מזל – והשמחה היתה גדולה.

אבא שלי היה יוצא לעבוד בכל יום במשק שלנו: ברפת, בלולים, בשדות ובפרדסים. הטרקטור שלנו היה פרדה שאיתה הוא היה חורש. בחורף הוא עבד בפרדסים: קטף את הפרי וגזם. זו היתה עבודה עברית-עצמאית אמיתית. לא לקחנו פועלים. בימים שהיה בהם קטיף בפרדסים או שזרענו תפוחי אדמה, כולנו התגייסנו ולא הלכתי לבית הספר.

סבא רבא יצחק קוצר בחרמש

חוץ מעבודות הבית וייצור הגבינות, אימא שלי עבדה בקיץ בקשירות בפרדסים ובחורף היא מיינה תפוזים בבית האריזה. כמובן שגם אני, כמו כל הילדים בתקופה שלי, היינו שותפים מלאים במשימות המשק השונות. הייתי קם מוקדם בבוקר, לפני הגן או בית הספר, לעזור לאבא שלי ברפת. את יתר המשימות הייתי עושה אחרי ארוחת הצהריים. כבר מגיל קטן אספתי ביצים, חלבתי את הפרות ואפילו קצרתי את הירק לפרות. לקצור היה ממש קשה, במיוחד שהייתי צריך לקצור ערימה גדולה ממש.

אני ואחותי שושנה ז"ל, עם ערמת הירק לפרות

סיפורו של הספרטור

בחצר הבית היתה לנו רפת בינונית שכללה מספר פרות חולבות. התחלנו עם שתי פרות ולאחר מספר שנים היו לנו כבר שש פרות חולבות ועגלים. את העגלים גידלנו לבשר ובגיל שנה מכרנו אותם לקצבים. פעם פרה עלתה לא מעט כסף. אני זוכר כשהייתי בן 8 שושנה התחתנה. אז אבא שלי מכר פרה אחת, שמימנה את כל עלויות החתונה. בכל יום היינו חולבים את הפרות ומעבירים את החלב לכדים אותם סיפקנו ל"תנובה".  ביום שישי בערב היינו חולבים את הפרות אבל לא מסרנו את החלב ל"תנובה", בגלל השבת.

סבא חיים בחצר המשק

לכן, מכרנו את החלב והגבינות המדהימות שאימא שלי הכינה לאנשים אחרים במושב. אני זוכר שיוסי מאור ז"ל היה מגיע בכל שבת לקנות מאיתנו ליטר חלב, כי לא היו להם פרות.

בתחילת שנות ה-50 הורי רכשו ספרטור, שהיה אחד משלושת הספרטורים היחידים שהיו במושב כולו. מה זה ספרטור ואיך הוא עובד? פירוש השם ספרטור הוא: מפריד. שופכים את החלב לקערת נחושת גדולה. מתוך הקערה עובר החלב בין דיסקיות שמסתובבות במהירות גדולה מאוד. הסיבוב המהיר גורם להפרדה בין החלב השמן לחלב הרזה. מהחלב הרזה אימא שלי הייתה עושה גבינה, מהחלב השמן היא הייתה עושה שמנת וחמאה, ומחלב שמן ורזה יחד הייתה עושה יוגורט. עד היום אני זוכר את הטעם של השמנת, היא הייתה דבר בלתי רגיל בטעם.

אז איך החלב הופך לגבינה? אחרי שהספרטור הפריד בין החלב הרזה לחלב השמן, התחילה החגיגה: את החלב הרזה אמי הייתה מחממת בסיר גדול כמעט עד רתיחה, מורידה מהאש ונותנת לו להתקרר עד שהחלב יתחיל להחמיץ. כאשר נוצר בחלב קרום, אפשר להעביר אותו לשקית בד בצורת קונוס. השקית נתפרה מבד ערבי עם סיבים צפופים, כדי שהמים הנותרים יטפטפו באיטיות החוצה. את השקית אמי הייתה תולה על הברז שבמקלחת למשך הלילה ובבוקר התקבלה גבינה רזה, עדינה מאוד בטעמה. ואיך עשו חמאה? את החלב השמן היינו מכניסים למחבצה. המחבצה נראתה כמו כד זכוכית עם ידית. היינו מכניסים לתוכו את החלב השמן ומסובבים במשך זמן ממושך, כמו במיקסר ידני, עד שהתקבלה חמאה בצבע צהוב, עמוק ובוהק. אני זוכר כי את החמאה הטעימה ביותר היינו מכינים מחלב של פרה שרק המליטה, מכיוון שהחלב שלה הרבה יותר שומני. ככה עשו פעם גבינות.

סבא רבא יצחק מביא את החלב שלנו לכד של "תנובה"; הספרטור שלנו בפעולה: סבא רבא יצחק, סבתא רבא זהבה וסבא חיים מדגימים את פעולת הספרטור ב"יום הראשונים"

בגן העדן של ילדות

במושב של אותם הימים לא היו הרבה ילדים. היינו כ-15 ילדים בסך הכל. לא כולם היו בני אותו הגיל, חלקם צעירים ממני וחלקם גדולים ממני אפילו בשנתיים, אבל כולנו למדנו ביחד באותה הכיתה והלכנו לתנועת הנוער ביחד. טובה פרנקל-פליישר הייתה המדריכה שלנו. היא הייתה עושה לנו פעולות כמו א"ש לילה ומלמדת אותנו על הכוכבים. לא תמיד היה לנו זמן לשחק. לפעמים עבדו כל היום עד שהחשיך, ואז הלכנו הביתה – כי לא היה לנו עדיין חשמל ברחובות. כשהיינו קטנים לא היה מגרש כדורסל או כדורגל. שיחקנו במחבואים ובתופסת. היה לנו גם משחק כזה שנקרא "מכתה". לוקחים גלגל של אופניים ואליו חיברנו מוט של ברזל. ככה היינו רצים בכל המושב.

רק כשהייתי בן 13 אבא שלי הזמין לי מ"המשביר" אופניים שהגיעו במיוחד עם משאית מתל-אביב. כל כך שמחתי. במושב המצב הכלכלי היה קשה, ולא לכולם היו אופניים.  למזלי המצב אצלנו במשפחה היה טוב בדרך כלל.

סבא חיים מדגים את המשחק ב"מכתה"

במושב היה לנו מועדון נוער ורצינו שיהיה לנו פטיפון עם תקליטים, כדי שנוכל בערב לשבת ביחד לשיר ולרקוד. זוהר זילברמן, שגדול ממני בשנתיים, ארגן את כל הנוער והלכנו לקטוף ביחד תפוזים בפרדסים של חברי המושב. הפרדס הראשון היה של חסיד. אנחנו קטפנו את כל הפרדס ובכסף שקיבלנו יכולנו לקנות את הפטיפון ואפילו כמה תקליטים. אחרי זה המשכנו לקטוף עוד כמה פרדסים.

צריך לזכור כי המצב הביטחוני במושב בימים האלו לא היה יציב. עד מלחמת השחרור הגבול של המושב (שעבר לכל אורכו ממזרח למערב) היה בסך הכל בית אחד לידינו. בחצר הבית של משפחת וולודניצקי מניה ויקיר הייתה עמדת שמירה, שסבא רבא יצחק וכל השכנים היו מתייצבים בה לתורנות שמירה בכל יום ובכל לילה. לאחר מלחמת השחרור הגבול זז עד טירה, כך שהמצב הביטחוני השתפר במקצת, אבל החלו הגנבות.

עמדת הירי המקורית

אני זוכר רגעים מאוד יפים במושב. ליד הסילו (מחסן מזון לבהמות) היה בית אריזה. שם חגגנו ביחד את "ליל הסדר" ואת חג שבועות. היה הרבה עוגות ופירות ושרנו עד מאוחר. כל יום שישי היינו מותחים על הקיר הדרומי של הסילו בד לבן גדול ושם יגאל כהן היה מקרין לנו סרטים. יגאל הביא מכונת הסרטה 8 מ"מ מארה"ב והתרגום היה ידני. בד"כ התרגום והסרט לא היו מתואמים יחד והיינו צריכים לנחש… הסרט היה נקרע באמצע… חוויה אחת גדולה.

איור של הסילו ובית האריזה הישן (ארן חצרוני)

הייתה לי ילדות מאושרת במושב. לא היה חסר לי שום דבר. הילדים ספגו את ההרגשה "שאין" ולכן הסתפקנו במה שהיה ולא היו לנו דרישות מיוחדות.

הזוית האישית

אורלי (הבת של סבא חיים ואמא של עמית): כשסבא חיים היה בן 60 הכנו לו ספר תמונות וזכרונות. כאשר סבא חיים דפדף באלבום הוא שאל אותי "למה הכנסת פה תמונה של עמית?". לקח לי זמן להוכיח לו שהתמונה היא לא של עמית אלה שלו – ככה הם דומים. לא רק במראה, אלה גם באופי. ככה נולד הרעיון לעבודה זו.

סבא חיים: שמחתי והתרגשתי מאוד להשתתף בתכנית הקשר הרב הדורי עם נכדי עמית, בנה של בתי הבכורה אורלי. התכנית נתנה לי ההזדמנות לספר את זכרונות ילדותי הקסומה, לשתף אותו בהווי החיים של עבודה וכלים ששירתו אותנו. הסיפורים שלנו הם סיפורים שמחכים שיספרו אותם. שוב תודה על ההזדמנויות שניתנה לי לספר מזכרונותי. תודה עמית על השאלות ששאלת ועל ההקשבה. אני אוהב אותך!, סבא חיים

עמית: נהניתי מאוד לעבוד עם סבא שלי. הסיפור של סבא מאד מרגש. שמחתי לגלות סיפורים מהילדות של סבא שלי, ומהחיים שלו כשהיה בגילי. שמחתי על העבודה המשותפת עם סבא, ואני אומר תודה תודה ועוד פעם תודה. אוהב אותך הכי בעולם! עמית.

משפחת גינת תרמה סיפור נוסף למאגר, לקריאתו לחצו על הקישור: בית אחד ארבעה דורות

מילון

מחתה
מחתה היא כלי המשמש להעברת גחלים או קטורת. בעבר שימשו מחתות בטקסי פולחן ברחבי העולם העתיק. המחתה נזכרת גם כאחד הכלים ששימשו במשכן ובבית המקדש לצורך הקרבת הקורבנות. צורת המחתה היא כעין כף בעלת שלוש דפנות המחוברת לידית ארוכה, בדומה ליעה. (ויקיפדיה)

סילו
מִגְדַּל הַחְמָצָה, מַטְמוּרָה, מַחְסָן גָּדוֹל שֶׁכּוֹבְשִׁים וּמַחְמִיצִים בּוֹ מִסְפּוֹא יָרֹק, קְלִפּוֹת הֲדָרִים וְכַדּוֹמֶה. כְּדֵי לְהָכִין מְלַאי שֶׁל מָזוֹן עֲסִיסִי לִבְהֵמוֹת בַּמֶּשֶׁק לִתְקוּפָה שֶׁל חֹסֶר מִסְפּוֹא יָרֹק. (Oxford Languages and Google)

ציטוטים

”הילדים ספגו את ההרגשה "שאין" ולכן הסתפקנו במה שהיה ולא היו לנו דרישות מיוחדות“