מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

גלגולה של אהבה

סבתא ואני
סבתא אליזבט בילדותה בים
סיפור העלייה לארץ ישראל

ילדות

לקראת סוף בית הספר היסודי, בכיתה ו', התחילו ללמד בכיתות שיעור דת (הדת הנוצרית), ובעקבות הנושא של השיעורים האלה, אבא אמר לי שאני לא צריכה להשתתף בשיעורים. אבל. היות לכך שהוא היה רופא עסוק מאד, הוא לא הצליח לבוא לחתום על האישור למחרת בבוקר. כתוצאה מכך, הייתי צריכה לשבת ולשמוע את המסופר בשיעור נצרות.

היה לי מוזר ומרגיז שאני יושבת ומכריחים אותי ללמוד בשיעור שמבוסס על דת שהיא לא הדת שלי (עדיין לא הבנתי ממש מה הדת שלי). היו לי הרבה שאלות.. "מה זו נצרות?" ”של מי היא הנצרות?"

לי הסבירו שאני יהודייה, אז התחלתי להתעניין ביהדות ומה זה בכלל להיות יהודי… ולאחר כמה זמן, נודע לי שהיהודים גורשו ממדינת ישראל במזרח התיכון והתפזרו בכל המדינות בעולם…

תהליך שכנוע

וסוף כל סוף כאשר נודע לי שאני יהודייה והמדינה של היהודים כבר קיימת (המדינה היתה רק בת תשע שנים), הרגשתי צורך לבוא למדינה "שלי", אך בבית היתה התנגדות. הוריי לא רצו לתת לי לעלות לארץ ישראל, כי הייתי צעירה ובישראל היו מלחמות.

אני תמיד אמרתי לעצמי שאני אגשים את החלום שלי, לעלות לארץ ישראל. השנים עברו… אני התחתנתי, היה לי ילד וכבר הייתי בהריון שוב. כל הזמן חזרתי ואמרתי לבעלי ולהוריי שאני רוצה לעלות למדינת ישראל. הוריי אמרו לי שהמלחמות בישראל לא פסקו ובעלי אמר שהעלייה תהיה קשה, כי אנחנו עם ילד צעיר ושאני בהריון. עניתי לו כך: "בשביל להגשים חלום, לא תמיד הכל קל."

הצבנו עובדה והודענו למשפחות שלנו ולחברים, שאנחנו עולים למדינת ישראל. לא היתה להם כל דרך לעצור אותנו. החברים היו עצובים (הם לא היו יהודיים) ושאלו אותנו: "למה אתם עוזבים אותנו??? מה עשינו לכם?" אמרנו להם שהם לא עשו לנו כלום והוספתי: "יש לי בן חכם מאוד ואני חושבת שכשהוא יהיה גדול הוא ירצה להיות נשיא, אך הוא לא יכול!! החוקים אומרים שהוא צריך להיות נוצרי והמולדת שלו היא ישראל…". להפתעתנו הם אמרו שאנחנו צודקים ושהם יתמכו בנו.

הספקתי ללדת, עוד בארגנטינה. נפרדנו מכולם בשדה התעופה והמראנו.

בארץ ישראל

הגענו ארצה עם שני ילדים קטנים, בעלי ואני לא יודעים לדבר את השפה העברית (השפה המדוברת בישראל). היינו שישה חודשים באולפן בנתניה (מקום בו לומדים את השפה העברית) ובינתיים הציעו לבעלי עבודה בעפולה. לאחר שישה החודשים באולפן עברנו לעפולה ולהפתעתנו, גילינו שכל האנשים בסביבה היו נכונים לעזור לנו. מה שגרם לנו להתאקלמות קלה יותר.

בעלי התחיל לעבוד בבית חולים במחלקת הילדים ואני נשארתי בבית עם הילדים.

החיים שלנו היו מאוד יפים וחברה שלי, שהכרתי בישראל ידעה שהייתי מורה בארגנטינה (כי דיברנו על כך באחת השיחות שלנו) והיא כתבה למשרד החינוך מכתב בוא היה רשום שנודע לה שחברה שלה, עולה חדשה מארגנטינה, היתה מורה בארגנטינה ושהיא חושבת שחבל שהיא תפספס את המקצוע שהיא כל כך טובה בו! (ללא ידיעתי).

לאחר כחודש, קיבלתי להפתעתי טלפון ממשרד החינוך, שנפתח קורס הוראה למורים עולים במכללת אורנים. הגעתי לראיון וקיבלו אותי בשמחה. שם למדתי שנתיים וחצי. בהתחלה היה לי קשה מאוד כי השפה היתה זרה לי והנושאים היו קשים. היה לי רצון חזק להתאמץ ולהצליח. בעזרת כח הרצון שלי, בעזרת המורים המסורים ובעלי שתמך בי תמיד – הצלחתי.

התחלתי לעבוד שלוש שנים בבית ספר בעפולה (בית ספר-בית צבי בגבעת המורה). בהמשך עברנו לנתניה וגם שם מצאתי לי עבודה (בבית ספר-איתמר בן יהודה). החיים שלנו בסך הכל היו יפים, הרגשתי שייכת והתאהבתי במדינה הזו כל יום עוד ועוד…

באחת הנסיעות לבואנוס איירס (בארגנטינה), הכרתי את יד ימינו של שגריר מישראל, שסיפר דברים יפים על בואנוס איירס. הוא רצה להראות לי מה הפסדתי כשעליתי למדינת ישראל ולהבהיר לי שעשיתי טעות. עניתי לו שיש לי סיפור קטן שיענה לו על דבריו, סיפור שמספר בדיוק איך אני מרגישה:

"אם יש לך ציפור שחיה בכלוב של זהב, שיש לה מים לשתות, אוכל לאכול וצל כדי לנוח מתחתיו ויום אחד אם אתה תשכח את דלת הכלוב בטעות פתוחה היא תברח ותלמד לעוף ולנשום אוויר קר ובעצם היא תלמד להיות חופשיה ואם אתה תתפוס אותה ותכניס אותה בחזרה לכלוב היא תמות.

כך אני מרגישה. אני למדתי לעוף, להיות חופשיה, להיות שייכת, להיות אני וכמובן להאמין בעצמי ולהשיג את המטרות שלי.

אני הגשמתי את החלום שלי .

הזוית האישית

רומי: הקשר עם סבתי היה תמיד קשר אוהב וחשוב. אך מרגע שהתחילו המפגשים הופתעתי לטובה, סבתי ואני התקרבנו מאוד, שיתפנו אחת את השנייה בסיפורים שונים וגילינו דברים רבים אחת על השנייה. כמה גילינו גם הרבה דברים משותפים. מסתבר שחשבתי שסבתא ואני היינו קרובות לפני כן. עכשיו, במהלך המפגשים הבנתי עד כמה לא היינו קרובות, אלא רק עכשיו.

מילון

ציפור בכלוב של זהב
אני למדתי לעוף, להיות חופשיה, להיות שייכת, להיות אני וכמובן להאמין בעצמי ולהשיג את המטרות שלי.

ציטוטים

”סיפור הציפור והכלוב – למדתי כי אין דבר העומד בפני הרצון“