מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

גילגולה של משפחתי בתקופת מלחמת העולם השניה

פסיה וולבובסקי
לבנהרץ חני

המלחמה התחילה ב-1943 ואנחנו גרנו באורשה-בלרוס.

למחרת המלחמה היו לנו הפצצות מהגרמנים, ואנחנו לא יכולנו להיות בבית.

אבא ואמא עבדו ביום, ובלילה הלכנו ליער וישנו שם (כי היו הפצצות בעיר).

למחרת בבוקר חזרנו לעיר בגלל שאבא ואמא היו צריכים לעבוד. הם שלחו אותנו למשפחה שהייתה גרה בכפר, ובאותו יום המשפחה הזאת הלכה לעיר והשאירה אותנו (אותי ואת התאום שלי) אצל אנשים שאנחנו לא הכרנו, כשהמשפחה הזאת הגיעה לעיר- אבא ואמא ראו אותם ושאלו אותם: "היכן הילדים?!" והם ענו לה: "הילדים בכפר". האנשים האלה השאירו אותנו בדואר.

אמא ואבא נסעו תחת ההפצצות של הגרמנים כדי למצוא אותנו בכפר. הם לא ידעו איפה אנחנו נמצאים.

אנחנו עוד ישבנו בדואר וחיכינו להם- לא ידענו מה לעשות-'אם ללכת?, או לא ללכת…'

אבא ואמא פגשו איש אחד- והאיש אמר להם: "יש ילדים שבוכים בדואר". וככה הם פגשו אותנו ואנחנו חזרנו ביחד לעיר.

באותו זמן התחילו להוציא אנשים מהעיר ברכבות, למקום שאין שם נאצים ימח"ש, את המשפחה שלי שמו בכפר על יד העיר פנזה. היינו שם בתנאים לא קלים… היו שם רק שתי משפחות יהודיות.

היה בעיות של אוכל כשר. אני והתאום שלי- עבדנו בבית חרושת צבאי, שמייצר פצצות. כל יום הלכנו וחזרנו שלוש קילומטר גם בקיץ וגם בחורף. חיפשנו עיר שיש יותר יהודים ומצאנו עיר לא רחוקה – קראו לה העיר קמינקה. ושם גרנו עד שנת -1945/6.

אחרי המלחמה חזרנו לטשקנט-שם הייתה המשפחה שלנו- וביחד התחילו כולם לעזוב את ברית המועצות בשנת 1946 עם תעודות מזוייפות. כך הם עברו את הגבול לפולין. בפולין היינו שבוע, אח"כ הלכנו ברגל למדינת צ'כסלובקיה ושם היה מחנה פליטים, לקחו אותנו מאיפה שהיינו לארץ ישראל. נסענו באניה ששמה היה "העצמאות".

באנו קודם לנמל חיפה ואח"כ העבירו אותנו לכפר ערבי-ששמו באר יעקב, גרנו באוהלים- שלוש משפחות באוהל אחד. אח"כ העבירו אותנו לכפר ערבי- ספריה, הנקרא בימינו כפר- חבד.

נתנו לנו בתים ערביים שבורים והרוסים. היינו צריכים ביחד עם הסוכנות לתקן את הבתים. לנו היה בית כל השנים בלי ריצפה עד שבשנת 1956 עברנו לבית שאני גרה בו עכשיו – 58 שנה באותו בית.

הקשר שלי לרבי

כאשר הגענו לצרפת שלחה לנו המשפחה של אבא אשרות כניסה לארצות הברית.

למרות שהרעיון היה מפתה, שאלנו כמובן את הרבי והוא ברך על נסיעה לארץ ישראל.

אמא שמחה מאוד כי כך נשארה עם המשפחה שלה שתמכה בה כל זמן המלחמה כאשר הייתה לבד ללא בעל ושני ילדים וגם בכפר ח"בד המשכנו לשאול תמיד בעצת הרבי.

אחרי שנים שנסעתי לרבי עברתי בחלוקת דולרים וקיבלתי ברכה מיוחדת שאת המשכה ראינו אחרי עשר שנים.

רגעים של נחת

יש לי ב"ה נכדים ונינים בכל העולם, חלקם שלוחים של הרבי, הם תמיד זוכרים להתקשר ולדרוש בשלומי, לספר על שמחות ולשלוח תמונות.

עם הנכדים והנינים שבארץ מתראים וחווים נחת חני, ומשפחתה גרים מאחורי ויש לי קשר מיוחד וחם מאוד איתם.

סבתא זוכרת היום את ימי ההולדת של הילדים ,הנכדים והנינים בכל המדינות בהם הם נמצאים.

סבתא מתקשרת לאחל מזל-טוב ושולחת מתנות.

כולם קשורים אל סבתא מאוד מאוד .

לדוגמא : אחד הנכדים שהוא שליח באיטליה הגיע ליום ההולדת שלה בטיסה מאיטליה ביום שישי וחזר במוצאי-שבת כדי לאחל מזל-טוב פנים אל פנים.

מילון

רבי
מנהיג תורני יהודי.

ציטוטים

”"היכן הילדים?!" והם ענו לה: "הילדים בכפר". האנשים האלה השאירו אותנו בדואר.“