מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

גיבור – הכלב שלי

רומי וסבתא גאולה
סבתא גאולה, העיתונאית הלוחמת
סבתא גאולה מספרת לנכדתה רומי

סבתא גאולה מספרת לנכדתה רומי:
לפני קום המדינה, גרתי בתל אביב בשכונה שנקראה ג'מאסין . מדי יום בשעות אחר הצהרים, יצאתי לטייל עם הכלב שלי, גיבור ברחובות הסמוכים לביתי. נהגתי לקשור את הכלב אל רצועה שאחזתי בידי. יום אחד הרחקנו לכת עד לחורשה שאהב לשוטט בה. לפתע הוא החל לרוץ לעבר החורשה והרצועה שחיברה אותו לידי נשמטה. ניסיתי לרוץ אחריו, לחבר שוב את הרצועה לידי, אך הוא היה כלב חזק ומהיר לכן לא עלה בידי להשיג אותו. הוא שוטט חופשי ללא מנוחה, כמו רוח תזזית נכנסה בו. חיפש את זנבו, מבלי שיכול היה לגעת בו, הביט השמימה והשמיע קול יללה. אני לא הבנתי מה קרה לכלב שלי. ניסיתי לחקות את התנועות שלו. הרמתי את ראשי מעלה לראות האם קדרו השמיים, אך לבד מזמזום ורחש של קולות לא מזוהים שבקעו מאחורי העננים לא ראיתי דבר. לא הספקתי להוריד את ראשי מטה, וכבר נשמע קול אדיר ורועם של מטוס שביקע את העננים,הסתתר מאחוריהם ושוב הופיע והטיל פצצות על הבתים. נתקפתי בבהלה ולא ידעתי לאן לפנות, לתפוס מחסה, לרוץ הביתה, או לחוש לעזרת הכלב.
 
באותה תקופה לא היו מקלטים, והמחסה היחידי שאפשר היה להגיע אליו היו שקי חול שנערמו בפתחת הבתים. למרות הסכנה, בעודי שומעת את רעש המטוסים ורואה את רססי הפגזים הניתזים לכל עבר, רצתי אל הכלב, קראתי לעברו בקול "גיבור, גיבור אנחנו חייבים לתפוס מחסה, בוא הביתה!" אך הכלב שהיה כה מבוהל מהרעש ומהפגזים, לא שעה לקריאתי. הוא קפץ על מקומו וסב סביב עצמו. וכאשר הגעתי אליו, הוא התנפל עלי, נגס בידי ולא הרפה. צרחתי בקול גדול מרוב כאב, יחד עם זאת במקום לכעוס עליו ליטפתי את הכלב, אימצתי אותו אל חזי ולחשתי אל תוך אוזנו: "תירגע גיבור! והוא כמו הבין שנגס בי ללא עוול בכפי, שחרר את פיו מידי והתיישב לרגליי.
 
חזרנו הביתה, וכשאימי שבה בערב מהעבודה וראתה את ידי הפצועה, מיד החישה  אותי אל המרפאה. וכאשר האחות חבשה את ידי היא שאלה, האם הכלב מחוסן? ואימי השיבה  שהוא לא מזמן קיבל חיסון. לשמע תשובתה האחות נאנחה אנחת רווחה. כששבנו הביתה אימי אמרה לי בקול החלטי, שהיא עומדת לסלק את הכלב. אמנם היא לא התכוונה לזרוק אותו אל הרחוב, אלא למסור אותו לאגודה לצער בעלי חיים, אך אני נרעשתי מעצם המחשבה שגיבור שלי לא עוד יהיה שלי.  קמתי על רגליי וצרחתי: את אומרת לסלק את החבר הכי טוב שלי, את אימא רעה! והיא השיבה בטון גוער: חבר טוב לא נושך, לא פוצע את הבעלים שלו. כאשר הבנתי שאימא מתעקשת, ניסיתי להסביר להגיד, שהכלב נשך אותי לא בגלל שהוא רצה להכאיב לי, אלא בגלל שהוא נבהל מרעש המטוסים ומהרסיסים. הוא כנראה חשב שמישהו עומד להתקיף אותו, ומתוך רצון להגן על עצמו הוא התקיף אותי. אך אימי אמרה: כלב לא מתקיף את מי שאוהב אותו, הוא כנראה השתגע, ואני לא צריכה כלב משוגע בבית שלי.  
 
בזמן שאני התעמתי עם אימא, הכלב ישב והאזין לקולות הרמים שהשמענו, כמו ידע על מה ולמה רבנו. הוא גרגר והמהם ולפתע עמד על רגליו, וזה היה רמז עבורי שהגיע הזמן לצאת החוצה. הבטתי בכלב, הוא החזיר לי מבט ובאופן עצמוני, הפניתי גב אל אימי ורצתי יחד אתו אל הרחוב. לפני שטרקתי את הדלת והסתלקתי. שוטטתי עם הכלב עד שהחשיך. ידעתי שלא אוכל לחזור הביתה, לכן כאשר התעייפתי שכבתי על אחד הספסלים שהיו ברחוב כשהכלב נח לרגליי.
 
לפתע חשתי יד מטלטלת את כתפי. פקחתי את עיניי ולהפתעתי ראיתי שוטר אנגלי ניצב מעליי. שפשפתי את עיניי רציתי לוודא האם אני חולמת או הוזה. בעודי שוכבת, שלחתי יד אל מתחת לספסל, כדי לבדוק אם הכלב עדין יושב לידי. הופתעתי לגלות שפיו חסום ברסן. קמתי בבהלה ושאלתי ברוגז, למה שמת רסן לפיו? השוטר ענה: כדי להגן על עצמי מפיו. הוא לא הספיק לסיים את דבריו, וכבר שלחתי את ידי אל מאחורי גבי ואמרתי: מי אמר לך שהוא נשך אותי? וזה ענה: ידך החבושה, אותה את מנסה להסתיר, והוסיף: מה את מנסה להסתיר? ואני עניתי במבוכה: לא, מה פתאום להסתיר, כלום, אני לא מסתירה דבר. אבל הבעת פניו של השוטר האנגלי הסגירה את מחשבתו, הוא לא האמין לדבריי. לא היה ספק בידו שלפניו נצבת מרגלת צעירה מההגנה או מהלחי. לכן מבלי לחקור, הוא הוביל אותי ואת הכלב אל המשטרה. בזמן שהייתי עצורה עם כלבי במשטרה האנגלית, הורי ואחיי חפשו אחריי. כמובן  לא עלה בדעתם לגשת ולשאול עליי במשטרה. הם חפשו, לא רק בתל אביב, אלא גם באזורים הסמוכים אליה, הגיעו עד יפו ולא מצאו את בתם. וכשלא עלה בידם לגלות היכן היא מסתתרת, מחשבה טורדנית עלתה במוחם, חשבו שחייל אנגלי חטף את בתם. אך למרות שדאגו, וחששו לגורלה , הם לא נגשו למשטרה לדווח על האבדה ולבקש עזרה, וזאת משום שאחד האחים שירת בהגנה, תנועה מחתרתית שביקשה לסלק את האנגלים מהארץ. כשהימים נקפו והבת לא נמצאה, לא נותרה להם ברירה, אלא לפנות אל ראשי ההגנה בבקשת עזרה. הם טענו שאין להם ספק בכך שבתם שבוייה בידיהם של האנגלים וגם הביעו  חשש שבלחץ החקירות היא יכולה להעביר מידע שקשור באחיה, וזאת למרות שדבר שירותו של האח בהגנה היה חסוי.
 
ההגנה הסכימה לעזור, בתנאי שההורים יאפשרו להטמין בחצר ביתם נשק (סליק). למרות הסכנה, ההורים קיבלו את התנאי, הם ביקשו להסיר דאגה מלבם בכל מחיר. ואכן ההגנה החלה בחיפושים לא רק במרחב תל-אביב, אלא גם עקבה אחר התשדירים היוצאים מן המשטרה. באחד השידורים המאזין עלה על תדר שבו התנהלה שיחה בין הבת לבין החוקר, מתוכה עלתה נביחה חרישית. התשדיר הזה גילה את תעלומת היעלמותה של הבת. אך לא היה די בכך, ההגנה עמדה בפני השאלה, באיזו דרך לשחרר את הבת מכלאה. האם לתקוף את המשטרה, או לחדור אל תוכה באמצעות תחפושת, או אולי לגשת ישירות אל המשטרה ולבקש את שחרורה. לאחר דיון שהתנהל יחד עם ההורים, נפלה החלטה על האפשרות השלישית. אבל לשם כך היה עליהם למצוא מתנדב שלא קשור לאיזה שהיא מחתרת, שילך לבקש את שחרורה של הבת.
 
אכן איש מן הישוב לקח על עצמו את המשימה. הוא היה איכר שעיבד את אדמתו, וקשר קשרי מסחר עם האנגלים. לכן כאשר הגיע למשטרה לדרוש את הבת האובדת, הוא לא נחשד בעיניהם. ולאחר תשאול קצר, הם הסכימו לשחרר אותה ואת הכלב, אך בתנאי שהם עצמם יובילו אותם אל ביתה. האיכר כל כך שמח על שחרורה, שלא נתן דעתו אם לשאול את שולחיו, האם לקבל את התנאי הזה אם לאו. הוא מיד קיבל את הצעתם. האיכר לא הספיק להודיע לשולחיו על שחרורה של הבת וכבר שוטרים אנגלים יחד עם כלבם היו בדרכם אל ביתה של הבת האובדת.
 
כאשר ההורים ראו את בתם ואת השוטרים עוברים את שער הבית, הם רצו לקראתה בשמחה, מבלי לשים לב שהכלב של המשטרה משוטט בחצר. הם חיבקו את הילדה וקבלו את גיבור באהבה. הודו לשוטרים על שהשיבו להם את בתם, ונכנסו אל ביתם. האנגלים עמדו לעזוב את החצר, אך כלבם סירב לצאת יחד איתם. הוא התיישב ליד אבן גדולה ששימשה כגדר המפרידה בין החצרות. השוטרים נגשו אליו ניסו למשוך אותו באמצעות הרצועה שהייתה קשורה לצווארו, אך למרות הכאב הוא התעקש ולא זז ממקומו. השוטרים הבינו שהכלב רומז על הימצאותו של דבר מה מוסתר. הם הזעיקו עזרה וכעבור זמן מה הגיעו למקום שוטרים נוספים, הקיפו את החצר והחלו לחפש אחר נשק. בינתיים ההודעה על דבר שחרורה של הילדה הגיעה לידיעתם של אנשי ההגנה. ידיעה שהתקבלה בשמחה מהולה בעצב. הם חששו לסליק שהחביאו בחצר הבית. לכן בשלב ראשון הורידו את אחי הבת למחתרת, ואחר כך יצאו לבדוק באמצעות אחד מאנשי ההגנה, אם יש אפשרות לסלק את האנגלים מאותה חצר, לפני שהסליק יתגלה.
 
האיש שנבחר למלא את המשימה, ללא היסוס יצא הישיר אל הבית. כאשר עמד בפתח שער הבית, הוא שמע קולות צהלה. מיד חלפה במוחו המחשבה, "השוטרים גילו את הסליק." הוא הבין שעליו לברוח משם במהירות. הוא לא הספיק להפנות את גבו אל השוטרים וכבר נשמעה ירייה, ואחריה נשמעה פקודה עצור! הרם ידיים! בלית ברירה הוא ניגש אליהם בידיים מורמות והם גררו אותו אל הסליק, ושאלו אותו, אם הוא זה שהטמין את הנשק מתחת לאבן. כמובן שהוא היתמם ואמר, שהוא רק בה לבקר את הבת ששבה לביתה, שלא ידוע לו דבר על נשק. כמובן שהם לא האמינו לו, ובלי לשאול שאלות רבות, לפני שהם פינו את הנשק, הם עצרו את כל בני הבית יחד עם איש ההגנה.
 
שוב התכנסו חברי ההגנה יחד עם אחי הבת שעלה מן המחתרת, ודנו איך וכיצד עליהם לשחרר את האסורים. האח הביע דאגה לגורלם, משום שידע את נחת זרועה של המשטרה האנגלית. היא נהגה להוציא להורג באמתלה של ניסיון בריחה שלא היה ולא נברא, לכן ביקש לשחרר את האסירים במהירות האפשרית. הוא הציע לפרוץ פתע אל המשטרה, או להטמין בתוכה פצצה. אך הרעיון של הטלת פצצה נדחה על הסף, משום שפצצה יכולה להרוג לא רק את האנגלים, אלא גם את כל אנשיהם העצורים. הם ערכו תכנית, איך ומתי לפרוץ בכוח אל תוך המשטרה ולשחרר את הכלואים. במהלך עריכת התוכנית, הגיעו אליהם שמועות שהאנגלים עומדים לעזוב את הארץ. השמועות הללו אמנם שמחו אותם, אך הם לא פסקו לתכנן את התוכנית. והנה ביום שהם היו אמורים לבצע את הפריצה, בדרכם אל המשטרה הם ראו שיירות של מכוניות נעות ברחובות, מתוכן צצו ראשיהם של שוטרים אנגלים, מניפים ידיהם לשלום ובצדי הרחובות, המון מריע משיב להם שלום, וצוהל על הסתלקותם של האנגלים מארצנו.
 
השמחה כבשה גם את אנשי ההגנה שיצאו לשחרר את הכלואים, יחד עם זאת דאגה קיננה בלבם, שמא האנגלים טרם נסיגתם פגעו באסירים, כנקמה. הם חשו אל המשטרה עם רובים שלופים, חששו שמא כמה שוטרים נשארו שם, כדי להשגיח על האסירים. אך כאשר הם הגיעו למשטרה לא נותר להם, אלא להתחבק ולהתנשק עם אנשיהם, ששוחררו מן הכלא.
 
העשרה
ג'מאסין הוקם על ידי שבט שמקורו בדואי….תושביו של הכפר עזבו אותו במהלך מלחמת העצמאות, ועל אדמותיו הוקמו שכונת גבעת עמל ב' ושיכון בבלי בעיר תל אביב… בסוף 1947, לאחר פינוי הכפר הסמוך סומייל מתושביו, היווה ג'מאסין אל-ע'רבי מובלעת ערבית יחידה בין תל אביב לרמת גן; הכפר הוקף ביישובים יהודיים וכל הדרכים אליו היו תחת פיקוח כוחות עבריים. כפי הנראה ננטש הכפר על ידי רבים מתושביו (ומפליטי סומייל שהשתכנו בו) בשל הכיתור. בינואר 1948 הערבים המעטים שנותרו בכפר יזמו את נטישתו ופנו להגנה, בבקשה שתקבל את השמירה עליו ותמנע בזיזתו בידי ערבים אחרים. היהודים ביקשו מהערבים שיחתמו על מסמך בו יכתב שהכפר נמסר לשמירתם מרצונם הטוב של הערבים" ויקיפדיה
תשע"ו

מילון

ג'מאסין
ג'מאסין הוקם על ידי שבט שמקורו בדואי....תושביו של הכפר עזבו אותו במהלך מלחמת העצמאות, ועל אדמותיו הוקמו שכונת גבעת עמל ב' ושיכון בבלי בעיר תל אביב... בסוף 1947, לאחר פינוי הכפר הסמוך סומייל מתושביו, היווה ג'מאסין אל-ע'רבי מובלעת ערבית יחידה בין תל אביב לרמת גן; הכפר הוקף ביישובים יהודיים וכל הדרכים אליו היו תחת פיקוח כוחות עבריים. כפי הנראה ננטש הכפר על ידי רבים מתושביו (ומפליטי סומייל שהשתכנו בו) בשל הכיתור. בינואר 1948 הערבים המעטים שנותרו בכפר יזמו את נטישתו ופנו להגנה, בבקשה שתקבל את השמירה עליו ותמנע בזיזתו בידי ערבים אחרים. היהודים ביקשו מהערבים שיחתמו על מסמך בו יכתב שהכפר נמסר לשמירתם מרצונם הטוב של הערבים

זבד
מתנה

ציטוטים

”"זבדני אלוהים זבד טוב" בראשית ל' 20“