מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

בשירות המדינה, שירות חובק עולם

סבתא דגנה ורועי במפגש הקשר הרב דורי
הילדה דגניה, 1945
אפילו זקני צפת אינם מודעים לזכרונות שלי מצפת..

שמי דגנה לופז, אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי יחד עם נכדי, רועי. אימא שלי, רבקה, היא דור חמישי בארץ. סבי הסבים שלה עלו מפולין. אבא שלי, חיים, עלה בתור חלוץ מהונגריה. אימא שלי הייתה מורה וכתבה יותר ממאה ספרים, בעיקר לילדים. חוץ מזה, היא ערכה תוכניות לימודים והדריכה מורים. אבא שלי היה גנן ומתכנן גנים. הוא תכנן וביצע את הגן הענקי בבית הקברות הצבאי שבהר הרצל, וגם את הצמחייה בהרבה אנדרטות של משרד הביטחון. ההורים שלי היו חרוצים מאוד ותמיד עשו דברים לטובת אנשים אחרים וזה מה שלמדתי מהם.

דגנה עם הוריה, 1941

כשהייתי בת שלוש, פרצה מלחמת העולם השנייה. במשך כמה שנים היה מחסור גדול בכמעט כל דבר וגם באוכל. כשאני מספרת לנכדיי שלא ראיתי ולא טעמתי שוקולד או סוכריה כמעט כל ילדותי קשה להם להאמין. שלוש שנים אחרי סיום מלחמת העולם השנייה, פרצה מלחמת השחרור (מלחמת העצמאות). גרנו בשכונת גאולה, שהייתה מופגזת על ידי התותחים הירדנים שהיו בשכונת 'שייח ג'רח'. הפגזים וכדורי היריות פגעו בביתנו ובכל שאר הסביבה. ברחנו מהבית וגרנו במרתף של חברים מאוד טובים. גם שם היו כל הזמן הפגזות, אבל המרתף היה מוגן. לא היה חשמל וגם לא היו מים בצינורות. אבי היה בצבא, ואמי יצאה לעמוד בתור לחלוקת המים, כל אחד קיבל רק חצי פח ממכלית המים. יום אחד באו השכנים ואמרו לי שאימא נפצעה בתור למים ואני חשבתי שעכשיו רק אני לבד צריכה לדאוג לאחי בן השנתיים. אימא חזרה הביתה לאחר כמה שעות, אחרי שטופלה על ידי מגן דוד אדום.

משחקים לא היו לי חוץ מכמה משחקי קופסא בודדים. אבל רוב הזמן, כאשר לא היה עוצר שהאנגלים הטילו וכשלא היו מלחמות, היינו משחקים בחוץ עם כל ילדי השכנים בתופסת/ במחבואים/ בסוס ארוך/ בגוגואים. המאכל היחיד שזכור לי היה ספגטי עם גבינה, והממתק היחיד שזכור לי היה קופסא מאוד קטנה של עדשים משוקולד שהביאה לי שכנה שעבדה בשק"ם (במועדון) של האנגלים.

שירתי בצבא בנח"ל (נוער חלוצי לוחם). היחידה הזו שירתה בקיבוצים בגבולות, והחיילים והחיילות גם שמרו על הקיבוץ וגם עבדו בו. לאחר השירות התחתנתי, למדתי הוראה, ולימדתי ארבע שנים.

את בן זוגי אהרון הכרתי בתנועת הצופים הדתיים. יצאנו יחד לשרת בצבא בקיבוץ לביא, והתחתנו חצי שנה לאחר השחרור מהצבא. ב"ה יש לנו ארבעה בנים, חמישה עשר נכדים (שרועי הוא הנכד השנים עשר), ושישה נינים.

משפחתנו המורחבת

לפני כ-60 שנה, כאשר אהרון בעלי ואני התחלנו לשרת במשרד החוץ, כמעט לא היו דיפלומטים דתיים. משרד החוץ היה שולח פעם בשנה מצות ויין כשר לפסח לכל השליחים, במקומות שבהם לא הייתה קהילה יהודית. לכל השאר היינו צריכים לדאוג בעצמנו. השליחות הראשונה שלנו הייתה לבורמה (היום מיאנמר). לפני יציאתנו ביררנו ומצאנו שאין שום דרך להשיג בשר כשר, ולכן סבא למד לשחוט עופות. במשך כל השנים שהיינו בבורמה אכלנו מהעופות שהוא שחט. בשגרירות אחרת, באוסטרליה, היינו בעיר קנברה, והקהילות היהודיות היו בערים רחוקות: סידני ומלבורן. היינו מזמינים בטלפון בשר ועופות מהקהילה היהודית שבסידני, והם שלחו חבילות קפואות של מזון במטוס מסידני לקנברה. אנחנו היינו נוסעים לשדה התעופה לאסוף את החבילות. פעם אחת שכחו להודיע לנו משדה התעופה שהחבילה הגיעה. כמובן שהבשר הפשיר, ועובדי שדה התעופה נבהלו מאוד לראות את הדם שזרם מהחבילה. בשגרירות בקנברה שבאוסטרליה, דורון אבא של רועי נולד.

השגרירות הבאה שלנו הייתה בניקוסיה, בירת קפריסין. בקפריסין לא הייתה אפשרות להשיג אוכל כשר. עשינו הסכם עם חברה ישראלית ששולחת אוכל כשר קפוא לאוניות,  שתשלח לנו הזמנה של אוכל כשר קפוא באמצעות אוניות שהיו מפליגות מחיפה לקפריסין, פעמיים שלוש בשנה. הרבה מאנשי השגרירות הצטרפו להזמנה. ביום שההזמנה הגיעה היה יום חג בשגרירות; חדר גדול בשגרירות פונה כדי להכניס את כל ארגזי המזון שהגיעו מהאונייה. כולם התאספו כדי לקחת את מה שהזמינו. בין שאר המצרכים היו גם גבינות ומעדנים שונים לילדים, ולכן השמחה הייתה רבה.

אחד התפקידים החשובים של ראשי השגרירות היה לארח את ראשי השלטון ואת האנשים החשובים בארץ שבה שירתו. אנחנו נהגנו להזמין אורחים חשובים לסעודת ליל שבת, והקפדנו שהילדים שלנו – בין אם הם היו עדיין קטנים ובין אם כבר בגרו – ישתתפו בארוחה. כמובן שכל הברכות וזמירות השבת היו בעברית, אבל הכנו גם חוברות עם תרגום לאנגלית ולשפה של המקום (בקפריסין זו הייתה יוונית) כדי שהאורחים הזרים יכלו לעקוב אחרי מהלך ליל שבת. זכורה לי ארוחת ליל שבת אחת שבה התארחו גם חבר קונגרס אמריקאי יהודי מארה"ב, גם נשיא קפריסין, גם שר הפנים של קפריסין, וגם עוד כמה אנשים חשובים. בארוחה הזו השתתף דורון, אבא של רועי, שהיה אז בן 12. בתום הארוחה אמר חבר הקונגרס היהודי מאמריקה: "הסתובבתי בהרבה מקומות בעולם, אבל המקום האחרון שחשבתי שתהיה לי חוויה יהודית, זה קפריסין." ואז הוסיף בעיניים נוצצות: "הלילה הייתי גאה להיות יהודי".

בשירות האחרון שלנו שימש בעלי כשגריר בוותיקן.

מימין: אהרון לופז, שגריר בוותיקן, בפגישת הרבנים הראשיים עם האפיפיור, משמאל: דגנה לופז עם האפיפיור, 1999

שירתנו ביבשות שונות ובארצות שהיו מאוד שונות אחת מהשנייה. בכל מקום השתדלתי להכיר את המקום, את האנשים, את התרבות, את המסורת ואת הטבע המיוחד של המקום. לכל מקום התחברתי באופן אחר. במהלך השנים עסקתי באומנות ובהדפס משי והיו לי תערוכות רבות בהרבה ארצות שונות.

אני מתגעגעת מאוד לימי הקיץ במהלכם הייתי מבלה בצפת אצל סבתא לאה וסבא בן ציון. בכל שנה הביאו אותי הוריי לבלות חלק מהקיץ, או את כולו, אצל סבתא לאה, ולפעמים לא נשארו איתי אלא חזרו הביתה. יחד איתי ביקרה בצפת בת דודתי שהייתה בת-גילי ושמה ציפורה, ומרוב שאהבנו אחת את השנייה, הרגשנו ממש כאילו אנחנו אחיות.

סבתא לאה הייתה אישה חכמה מאוד וכמו כן גם חרוצה מאוד. היא למדה קרוא וכתוב ממש ככה: כאשר לקחה את אחיה ל"חדר", ישבה והקשיבה מאחורי הדלת (מעשה שלא היה מאוד מקובל באותה תקופה). אני ובת דודתי היינו מלוות אותה לחנות הבדים שלה, הולכות איתה לחגיגות של הידידים הערבים שהיו לה באותה תקופה, ובזמן הפנוי, היינו מסיירות בכל צפת. הכרנו את כל הרחובות ואת כל ההיסטוריה העתיקה של צפת. אהבנו מאוד את סבתא לאה, ולמדנו ממנה המון דברים. סבתא הייתה עוזרת לנשים שלא ידעו קרוא וכתוב, והיינו מסתכלות איך היא מקריאה להן את המכתבים מילדיהן הרחוקים. אחרי קום המדינה, נשלחו לצפת עולים חדשים שהיו גם ניצולי שואה. כדי לתת להם פרנסה, סבתא לאה נתנה לנשים בדים מהחנות שלה, כדי שיתפרו שמלות לי ולציפורה, ושילמה להן על העבודה ביד רחבה. היא נפטרה כשהיינו שתינו בנות שמונה עשרה ומאז בכל הזדמנות שיש לנו אנחנו מבקרות בצפת, הולכות להסתכל על הבית והחנות של סבתא לאה, שבהם בילינו ילדות מאושרת.

מימין: סבתא לאה וסבא בן ציון בפתח ביתם בצפת, 1950, משמאל: אמי רבקה ואני, דגנה עם סבתא לאה וסבא בן ציון בצפת, 1950

ציור של אבי, כיכר המגינים בצפת

את הציור צייר אבא שלי, חיים גלעדי, בצבעי שמן. בציור מופיעה 'כיכר המגינים' בצפת. הכיכר הייתה 'הלב' של הרובע היהודי בצפת. במלחמת השחרור, התושבים הערבים של צפת ושל כל הכפרים הערביים מסביב התקיפו את הרובע היהודי. מתוך הכיכר יצאו החיילים ואנשי הפלמ"ח אל כל הגבולות של הרובע היהודי, כדי להגן עליו ועל תושביו. לכן, אחרי המלחמה, קראו לכיכר כיכר המגינים. הציור צוייר כפי הנראה בסוף שנות החמישים, לאחר פטירתה של סבתא לאה. אבי צייר את הציור כי מופיעה בו החנות של סבתא לאה, ששם אני ובת דודתי בילינו לאורך זמן רב. דלת העץ החומה, הימנית, עם בריחי הברזל השחורים, זו הייתה החנות של סבתא.

בחרתי דווקא בסיפור הגעגוע הזה כי זה הגעגוע הכי חזק שלי. אני מתמודדת עם הגעגוע בכך שאני משתדלת לנסוע לצפת לעיתים קרובות. בתקופת הקורונה, כשלא היה אפשר לנסוע לצפת, פשוט חיכיתי שהמצב השתפר, כדי שאוכל לחזור לסיורים בצפת.

הזוית האישית

סבתא דגנה: מאוד נהניתי לעבוד ביחד עם רועי. אנחנו תמיד אוהבים לשוחח על כל מיני נושאים בעולם ותמיד לרועי יש שאלות ותובנות מאוד מעניינות. הייתה לי הזדמנות מיוחדת נוספת לפעול ביחד עם רועי ונהניתי מאוד להיווכח איך רועי משפר ומשדרג את הסיפורים שסיפרתי לו. אני מאחלת לנכדי רועי שיזכה להגשים את כל משאלות ליבו לטובה.

רועי לופז, הנכד: סבתא ואני אוהבים לדבר על כל מיני דברים (במיוחד סיפורים שקרו פעם/ על דברים שמופיעים בעיתון), לעשות עבודות באנגלית (בגלל שלפני מבחנים המורה לאנגלית נותנת הרבה משימות), וגם לבוא אליהם בשבת (במיוחד כשאני גם ישן אצלם). אני חושב שמה שמייחד את הקשר בינינו זה גם שאנחנו מתבדחים על כל מיני דברים וגם שאני נפגש עם סבתא הרבה פעמים (כי היא גרה -יחסית- מאוד קרוב אלי). הייתי רוצה לישון אצלה הרבה ולעשות איתה סיורים ברחבי ירושלים/ שאר הארץ. להקפיד כל כמה זמן (נניח יומיים) להתקשר ולנהל שיחה ארוכה. לפני שהתחלנו את העבודה המשותפת של הקשר הרב דורי עבדתי עם סבתא באנגלית, ככה שכבר היינו מנוסים בעבודה ביחד. היה לי מאוד מהנה ומעניין לשמוע את כל החוויות והסיפורים של סבתא.

רויטל כהן קלפוס, המורה המובילה את תכנית הקשר הרב דורי: בראותי את סבתא דגנה התרשמתי מאצילותה וכששמעתי את הסיפור התרגשתי לגלות את תרומת המשפחה בשליחותם בארצות שונות ואת הקשר החזק לארץ ישראל- לירושלים ולצפת. תודה לסבתא דגנה ולנכד היקר, רועי, על השיתוף והשקעתם בכתיבת הסיפור.

כותבים סיפור ביחד

מילון

שגריר
שגרירות היא הרמה הגבוהה ביותר של נציגות דיפלומטית של מדינה אחת בשטחה הריבוני של השנייה. בהתאם לכך, השגריר שהוא המנהל של השגרירות, הוא בעל הדרגה הגבוהה ביותר של נציג דיפלומטי. קיום שגרירות מהווה הכרה מלאה במדינה המארחת.

ציטוטים

”להבין מה ניתן לשנות בחיים, מה אי אפשר לשנות בחיים, והחוכמה להבחין ביניהם“

”הטיפ שלי לזוגיות הוא להיות סבלני, לדעת לוותר, ולהיות חבר/ה טוב/ה“