מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

בר מצווה בצריף העץ

סבא עם נשיא המדינה לאחר זכיה בשיא גינס
סבא מניח תפילין בבר מצווה
סיפורו של יום הולדת בלתי רגיל

סבי, יצחק חייק, נולד בעיראק בשנת 1945 ועלה לישראל עם משפחתו כשמלאו לו חמש שנים.

אני קוראת לו סבא אבל כל אחד אחר קורא לו איציק. במסגרת שנת המצווה שלי הוא סיפר לי כיצד חגג את בר המצווה שלו, בשנת 1958.

וזהו סיפורו של סבי: "כאשר עלינו לישראל, עלו יחד איתנו אלפים רבים של יהודים מכל העולם, אשר הגיעו למדינת ישראל הצעירה.

כמובן שלא ניתן היה לבנות לכולם בתים, בזמן כך כך קצר, ולכן התגוררנו במה שנקרא אז "מעברה".

מעברה אמורה להיות דיור זמני לעולים עד שיעברו לבית קבוע, אבל  התגוררנו בה הרבה מאד שנים.

בהתחלה גרנו כמה שנים באוהל, ואחר כך עברנו לצריף מעץ, כמובן לא היה בו חשמל, ולא היו מים זורמים או שירותים.

כשמלאו לי שלוש עשרה מאד התרגשתי, ושמחתי להזמין את כל חבריי ומשפחתי לצריף, שהיה אמנם מאד דל ופשוט, אבל מלא שמחה וחום. לחגיגה הגיעו בני המשפחה שלי כמובן, הדודות והדודים, בני הכיתה שלי וכל השכנים.

קיבלתי מתנות נהדרות, מההורים שלי קיבלתי שעון וטבעת, ששמרתי עליהם כמעט שלושים שנה, אך לצערי איבדתי אותן.

מההורים גם קיבלתי את מילון אבן שושן בארבעה כרכים. ילדי הכיתה הביאו לי מתנות שונות, ממתקים, ציוד לבית הספר, כדור גומי ועוד. לא היה נהוג אז להביא כסף, או מתנות מיוחדות. חיינו במעברה, ולא היה כסף רב לאנשים, וכולם הסתפקו במתנות צנועות.

לאירוע בר המצווה הייתה משמעות רבה מאד עבורי. קודם כל בדרך פלא, בר המצווה שלי צולמה, והיה נוכח צלם באירוע. בזכות זה יש לי תמונות מהאירוע, כשאני מניח תפילין או עם המשפחה. כמעט לא היו לי תמונות לפני כן, ועד היום אני שומר עליהן.

המשמעות של בר המצווה הייתה גדולה עבורי, כי לא היו הרבה חגיגות אז, חבריי לכיתה לא ערכו חגיגות או מסיבות, כי לא היה למשפחות כסף לכך, וגם אנו עשינו אירוע מאד צנוע. אני זוכר שלמדתי לקרוא בתורה, לפני האירוע, ואבא שלי קנה לי תפילין.

כשהייתי בן שלוש עשרה היו לי המון משימות ומטלות בבית – ניכשתי את העשבים מסביב לצריף, והייתי אחראי על הגינה. בניתי לבד סנדלרייה ותיקנתי את הנעליים של כל המשפחה, וגם של השכנים. אח שלי שהיה בצבא, הביא ציוד של סנדלרים ומסמרים לנעליים, שמצא במדבר סיני, והשתמשתי בזה לתקן נעליים.

נהגתי לעזור לאמא שלי לבדוק את האורז, שלא היה מגיע נקי כמו שהוא מגיע היום, והיה צריך לבדוק אותו, ולנקות אותו מתולעים.

עזרתי לאמא במטבחון הקטן בכל מה שביקשה. להורים היה חשוב שאלך לבית הספר ואלמד ולכן לא ביקשו ממני יותר מדי. יחסיי עם ההורים היו מצוינים. הם דאגו לכל צרכיי. חשוב להבין שלא היו לי הרבה דרישות כי להורים שלי לא היה הרבה כסף, והם עבדו קשה מאד. אף פעם לא הרגשתי שחסר לי משהו, והתרגשתי מכל דבר שקיבלתי. לא שתפתי את ההורים בדברים אישיים, זה לא היה כל כך מקובל אצלנו.

היחס כלפי ההורים היה של כבוד רב. קיבלתי מההורים הרבה מאד חום ואהבה.

היום אני עוסק בתפאורות ויצירה, וכבר מילדותי נמשכתי לאומנות ולציור. ההורים קנו לי צבעים ואת כל האביזרים הדרושים לציור, וכך סייעו לי לטפח את התחביב, והאהבה שלי, והביאו אותי למה שאני היום. אמנם לא היה פשוט, אך אני זוכר את התקופה הזו תמיד לטובה והזיכרונות מעלים חיוך על שפתיי.

מגיל צעיר למדתי לא להתלונן ולא לקטר, בעיקר בגלל שאין טעם, וזה לא עוזר לשום דבר. תמיד כדאי להסתכל על חצי הכוס המלאה, כי כך החיים עוברים הרבה יותר בקלות, וכמובן עם חיוך ואושר".

הזווית האישית

מעיין – אני הייתי רוצה להגיד לסבא שלי, שאני חושבת שהוא בן אדם מדהים, עם לב רחב שעוזר לכולם. שהוא הסבא הכי טוב שאפשר לבקש. סבא אני רוצה לאחל לך את כל האושר שבעולם, את כל התמיכה שאתה צריך אתה תקבל, ובעיקר אני רוצה לאחל לך בריאות. למדתי ממך המון במהלך החיים. ואני מעריכה אותך כל כך.

מילון

מעברה
מַעְבָּרָה, או בשם הרשמי "יישוב קליטה", היו יישובים זמניים, אשר התקיימו במדינת ישראל בשנות ה-50. את הרעיון להקים מעברות העלה לוי אשכול בעת ששימש כראש המחלקה להתיישבות של הסוכנות. המעברות הוקמו לרוב בשולי יישובים ותיקים או ביישובים ערביים נטושים, כדי לספק דיור לעולים שהגיעו בגל העלייה הגדול שלאחר קום המדינה. ויקיפדיה

ציטוטים

”תמיד כדאי להסתכל תמיד על חצי הכוס המלאה כי כך החיים עוברים הרבה יותר בקלות וכמובן עם חיוך ואושר. “