מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

בר המצווה של סבא מוטי לפיד

יום הולדת שבעים - חגגנו כל המשפחה
תעודת חברות נוער מוסיקלי כפר ויתקין
תחנות בחייו של סבי

שמי הוא מרדכי (מוטי) לפיד, נולדתי בנר ראשון של חנוכה 1944 בכפר ויתקין.

כעבור כשנתיים הוריי הגישו מועמדות למושב בית חירות, שהיה בהקמתו, והמשפחה עברה לבניית והקמת ביתה במושב.

את תקופת גן הילדים, ואת בית הספר העממי, עברתי כמו כל ילדי האזור, בכפר ויתקין. הייתה זו התקופה הנהדרת בחיי.

בר המצווה ותהליך ההתבגרות

את  הבר מצווה שלי חגגתי בשני אירועים: הראשון – כאשר עליתי לתורה בבית הכנסת בכפר ויתקין בשבת בבוקר. אירוע עם עשרות ומאות של אנשים ואורחים. בסיומה של העלייה לתורה נערכה סעודה "קטנה" בתוך בית הכנסת.

והשני – כאשר בערב חגגו לי ההורים במושב שלי ובבית הוריי –  בית חרות. הייתה זו מסיבה לכל אנשי המושב, ולאורחים רבים ממושבים אחרים. לאירוע הגיעו גם בני המשפחה מכל קצוות הארץ.

משפחתי הגיעה מאירופה המזרחית -מדינות רוסיה, עוד לפני הקמת המדינה והייתה מבוניה של מדינת ישראל. ביניהם היו מקימי הכפרים: כפר ויתקין , כפר חיים , נהלל , כפר יהושוע ועוד.  קיבוצים שונים : ניר דוד, עין חרוד, מענית, חניתה ועוד הגיעו כדי לחגוג את בר המצווה שלי. גם הגיעו ממקימי המוסד והשב"כ. ממקימי חברת החשמל לישראל. חברת סולל בונה, העיר הרצליה  ועוד. הגיעו כל כך הרבה אורחים, כיוון שאמא ואבא שלי היו מאד מוכרים בכל העמק, עמק חפר. אבי היה מפקד האזור במלחמת השחרור, עד למלחמת סיני – 1956. משפחתי הייתה משפחה גדולה, שהתפרסה על כל חלקי הארץ, ולקחה חלק של ממש ובתחומים שונים ומגוונים בהקמת המדינה.

ולכן, מטבע הדברים כאשר כל המשפחה הענקית התכנסה והגיעה לחגוג את שמחת הבר מצווה שלי, במושב בית חרות, הגיעו גם הדודים "המיוחדים" והשמחה הייתה גדולה ורבה.

המושב שלי בית חרות הוא מושב שיתופי. הקימו אותו מספר משפחות של יהודים ציונים אמריקאים לאחר מלחמת העולם השנייה, שהגיעו כמתנדבים להילחם על הגנת המדינה אבל גם לבנותה. זהו אולי המושב מבין היפים ביותר בישראל, עם אוכלוסיית אנשים נהדרים. גרו שם משפחות של בוני ארץ ישראל.

חגגתי את בר המצווה בבית כנסת ענק בבית חירות, שכל תושבי המושבים באזור – כפר ויתקין, בית חרות, בית ינאי, מכמורת, חופית, ביתן אהרון היו חוגגים שם את החגים כמו גם העליות לתורה למי שחפץ. הוריי בחרו מקום זה כפי שהיה מקובל פעם[ שכל ילד/נער כאשר הגיע לגיל שלוש עשרה, ההורים חגגו לו בביתם שבמושב (ולא באולמות פאר בחוץ,) את אירוע השמחה בערב שלאחר החגיגה בבית הכנסת.

היה לי קשר מיוחד למקום. אמנם נולדתי בכפר ויתקין הכפר השכן, אבל בגיל שנתיים הוריי החליטו להצטרף לקבוצת בוני ומקימי המושב בית חרות, הגובל ממש בכפר ויתקין. במושב שלי גדלתי, התחנכתי וקיבלתי כל מה שילד צריך, ואמור לקבל, ועל כך היו אומרים: "הכול טוב מכל טוב". זהו המקום מבחינתי הכי טוב בארץ. במושב בית חרות (כמו גם בבית ספר האזורי בכפר ויתקין) לימדו אותנו מעבר ללימודים הפורמאליים, גם יסודות של:  חינוך, תרבות, נימוס, כבוד, עזרה לזולת, גיוס לצבא ליחידות הלוחמות, בדרג המסתער. הייתי מפקד באחת הסיירות המיתולוגיות הטובות. על אף שנפצעתי חמש פעמים בשירותי הצבאי אבל תמיד חזרתי להמשיך ולשרת.

עד היום אני זוכר את תקופת ההכנות לבר המצווה. הייתה המולה והכנות מאד גדולות בבית. אבי תמיד היה שואל או בודק לאן התקדמתי עם "המלמד". חוץ מההכנות הייתה התרגשות מאד גדולה. היה משהו מיוחד באוויר,  איזו אווירת קודש. ההכנות ללימוד העלייה לתורה ע"י "המלמד" מכפר ויתקין היו ארוכות, כי הוא הקפיד מאד על הדיוק. פרשת השבוע שלי הייתה מספר זכריה: מסוף פרק ב- פסוק יד ועד פרק ד. ההפטרה הייתה מפרשת ו"יישב". הפרשה מדברת על המנורה (השפעה רוחנית של הפצת התורה) ועל הגאולה. חווית הלימוד בכפר ויתקין הייתה מאד עמוקה, וזכורה לי עד היום. הייתי אמור להבין כל מילה וכל שורה. קבלתי  הסבר מקיף על התוכן  והקישור, שבין המילה לבין השורה ולכלל הפרק. לי הוא זכור כפרק מרתק. , גם היום לאחר שישים ושלוש שנים אני יכול לשיר אותה ובמדויק.

אגב , "המלמד" התגורר  בשכנות לסבי, סבא אליהו, והיה גם חבר טוב של הוריי. הוא ידע עד כמה הלימוד  והעלייה לתורה, היה חשוב לאבי שמשפחתו באומן, הייתה בשעתו דתית. (כל חסידי ברסלב מאירופה היו באים בחגים להתארח בחווה הענקית שלהם). ויתכן, שקיבלתי משהו מהשורשים האלו מאבי. זו גם אולי הסיבה שכאשר שלושת נכדיי, עלו לתורה אני מאד מאוד התרגשתי. הרגשתי כי היה זה מעין המשך המסורת של המשפחה. מבחינתי היה זה אירוע של כבוד גדול מאד לתורה, לבית הכנסת ולמשפחה.

הלימוד והשינון בדייקנות לא היה קל. דרישות "המלמד" היו מאד מאוד גבוהות. אבל כפי שאני אומר לכל נכדי : " מי שלומד כמו שצריך, מצליח יותר מי מה שצריך",  ואכן כך היה. ואם עד היום אני יכול לזמר את הפרשה, סימן הוא שהייתה זו חוויה ענקית ועצומה בשבילי. ולא סתם היא חרוטה על ליבי. העלייה לתורה הייתה שיא ההתרגשות. בית הכנסת היה מלא באנשים ששמחו בשמחתי, ובשמחת הוריי והמשפחה. ובערב, הייתה המסיבה הגדולה. היה זה ערב נפלא ומרגש שאני זוכר אותו כאילו היה אתמול.

לאחר בר המצווה הרגשתי שהתבגרתי.  רוב הברכות היו: "הינה היום אתה עובר מילדות לנערות, עם כל האחריות הנובעת מכך", חשתי כך כיוון שהייתי הצעיר בקבוצת הגיל שלי(הבדל של כמעט שנה).  במושב היינו רק תשעה ילדים. מעלי היו עוד כשבעה ילדים בגילאים שונים , ומתחתיי היו עוד חמישה ילדים בגילאים שונים. את כולנו שיבצו לקבוצה אחת, מאד מיוחדת ונפלאה, למרות הבדלי הגילאים ביננו. הגדולים ממני שידרו כל הזמן שהם הבוגרים, ושהם צריכים לקבל עלינו (הקטנים יותר) את האחריות ובכלל. ולכן, אני כמו הילדים בני גילי ,כן הרגשנו כי התבגרנו לאחר בר המצווה, וכי אנחנו ואני בתוכם, ראויים לקבלת אחריות של נערים בוגרים.

יש הבדל גדול בין האופן בו חגגו לי את בר המצווה, לדרך בה חוגגים היום. אז הייתה צניעות , שמרו והקפידו על פשטות ועל היופי הנובע מכך. אבל , הייתה שמחה שפרצה מהלב. אני אפילו זוכר את האורחים רוקדים במחול של הורה סוערת. הם שרו בקול את שירי ארץ ישראל. ואילו היום לדעתי, הכול בומבסטי ונוצץ ויש תחושה שמנסים להרשים בעיקר את האורחים.

קשה לי מאד לסכם את הבר מצווה שלי. עברתי מילדות לנערות מכל הבחינות, ובעיקר של נשיאת נטל האחריות. יחד עם זה אני יכול לציין לבטח כי היה זה אחד האירועים המכוננים בחיי, וממרום גילי אני זוכר את פרטי בר מצווה שלי בדייקנות רבה. (אגב, בדומה לחתונה שלי , לפציעות שלי במסגרת השירות הצבאי שלי בסיירת, להולדת ילדיי, להולדת נכדיי ולא פחות מעצם הולדתה והקמתה של מדינת ישראל, עליה נלחמתי בגופי והיא פלא בעיניי), אבל את הבר מצווה שלי אזכור עד יום מותי, ורק לחיוב ובשמחה.

את התיכון עברתי בבית הספר אורט שבנתניה. (הייתה חלוקה ברורה במושב לילדים שלמדו בבתי ספר חקלאיים מקצועיים ואחרים).

התגייסתי לצבא ב- 1963. עברתי תפקידי פיקוד שונים תוך שירות ביחידות ממובחרות – סיירת ועוד – כקצין בכיר. נפצעתי במסגרת שירותי חמש פעמים, ובפציעה האחרונה הייתי מושבת לתקופה ארוכה. בכל הפציעות חזרתי לשירות  משמעותי. לאחר הפציעה האחרונה הצבא שלח אותי ללימודים אקדמאים, למדתי הנדסה וסיימתי כמהנדס, בהצטיינות . כמו גם הוענק לי דירוג מחקר ע"י טכניון חיפה בתואר נוסף של מהנדס.

לאחר השחרור מהצבא, השתלבתי בסקטור האזרחי, והייתי מנכ"ל של החברות הגדולות במשק הישראלי, כולל חברה אמריקאית שהייתה בשעתו הגדולה מסוגה בעולם, במשך למעלה מעשרים שנה. התפקיד האחרון שלי היה מנכ"ל של קונצרן בן שבע עשרה  חברות, ארבע בארץ ושלוש עשרה בחו"ל.

בצעירותי הייתי אתלט שהתחרה באליפויות ישראל, שחקן כדורסל בליגה לאומית, שהוזמן לנבחרת הנוער, שחקן כדור עף, ורקדן בלהקת העמק. על כל אלו ויתרתי למען שירות צבאי משמעותי.

כיום אני יו"ר הנהלת בית הלוחם של נכי צה"ל בת"א.  יש למעלה מ- עשרים אלף נכים במחוז שלי, אבל כמובן שכל פעילותי בהתנדבות.

אני מסייע לאור ניסיוני המקצועי (מומחה בכינוסים ופירוקים) למשפחות, רגע לפני קריסתן הכלכלית, בהתנדבות. חבר בעמותת הסיירת, ולאחרונה נבחרתי לצוות הקמת פארק לנופלי הסיירת – 138 בחורים שנפלו במילוי תפקידם.

כיום אני בתהליך סיום כתיבת ספר, ואני נהנה מאד משלשות ילדיי ושמונת נכדיי האהובים.

הזווית האישית

אמה – החוויה שלנו הייתה מאוד מהנה. נהנינו לדבר יותר, ואני נהנתי להכיר את חייו של סבי, יותר לעומק. התכנית עזרה לנו  לדעת יותר  אחד על השני. אני מאחלת לסבא שלי בריאות, אריכות ימים, והרבה אושר ושמחה.

סבא מוטי  מאחל לי הצלחה בהמשך הדרך, שאזכה להגשים את חלומותיי, הרבה בריאות ,אושר, אהבה והרבה שמחה.

מילון

בומבסטי
מְגֻבָּב וּמְנֻפָּח, נִמְלָץ וּמְסֻרְבָּל: סִגְנוֹן בּוֹמְבַּסְטִי.

חסידי ברסלב
חסידות ברסלב היא זרם בחסידות, שנוסד על ידי רבי נחמן מברסלב, נינו של הבעל שם טוב וסביב כתביו. החסידות נקראת על שם העיר ברסלב, שבה התגורר רבי נחמן במשך שבע שנים. ויקיפדיה

ציטוטים

”קשה לי מאד לסכם את הבר מצווה שלי. עברתי מילדות לנערות מכל הבחינות, ובעיקר של נשיאת נטל האחריות. יחד עם זה אני יכול לציין לבטח כי היה זה אחד האירועים המכוננים בחיי, וממרום גילי אני זוכר את פרטי בר מצווה שלי בדייקנות רבה“