מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

בריחת יהודי דמשק לארץ ישראל

אני ריקי ונכדתי
אני עם אמא ואבא ואחיי בדמשק
עלייה מסוריה בספינת דייגים

נולדתי בדמשק למשפחה של רבנים מפורסמים גם מצד אמא וגם מצד אבא. אבי היה ציוני נרגש, היה חתום על עיתון "דבר" שהופיע בארץ ישראל ושהיה מגיע אליו בדואר לדמשק. במשך שנים רבות דרך העיתון הוא היה מעודכן בנעשה בארץ.  וכאשר הכריזו על הקמת מדינת ישראל אבא החליט לברוח לישראל עם כל המשפחה למרות שהגבולות נסגרו וליהודים היה אסור לעזוב את סוריה.

%d7%aa%d7%9e%d7%95%d7%a0%d7%94-3

הסכנות היו רבות ולמרות הכל אבא החליט שעם הקמת מדינה יהודית הוא חייב לעזוב הכל ולהגיע לארץ. כיוון שהיה פחד גדול שהשלטונות בסוריה ידעו על הכוונה לברוח לארץ אי אפשר היה למכור שום רכוש, תכולה, בית, חפצים ועוד.

בלילה אפל ב- 24 לאוגוסט יום רביעי 1949 אבי ואמי הלבישו אותנו בכמה שכבות של בגדים כי רק את זה היה אפשר לקחת לארץ ויצאנו מהבית בדמשק משאירים הכל מאחורינו. עלינו על עגלה עם סוס שהוביל אותנו ללבנון לחוף הים שם חיכו לנו סירות דייגים שאבא כבר סיכם איתם מראש תמורת תשלום רציני שיעבירו אותנו דרך הים לנהריה.

בצידון היו על החוף כמה משפחות עם ילדים וכולם נדחקו והצטופפו על מנת להספיק לעלות לפני שהשלטונות יגיעו ויעצרו אותנו. לשאלת עוברי אורח ערביים ששאלו אותנו לפשר ההתקהלות נאמר להם על ידי המבוגרים שיש לנו היהודים חג הקשור לים ולכן אנחנו במקום. בחצות הכל חשוך הרגשנו המולה ולא ידענו מה קורה. מהר מאוד העלנו את כל המשפחות על סירות דייגים ותוך דקות ספורות הסירות הפליגו לים. כיוון שסירות הדייגים היו קטנות ורעועות והדייגים לא הסכימו להעלות אותנו עם כל הבגדים שהיו עלינו ולכן נאלצנו להוריד את כל השכבות שעלינו על מנת לצמצם מקום ישיבה לכולם.

היינו משפחה של אבא, אימא ושישה ילדים ולא היה מקום לכולנו בסירה אחת ולכן לקחו אותי מהידיים של אמא והעבירו אותי לסירת דייגים אחרת ולמרות המחאות של אבא ואמא אמרו לאמא שניפגש כולנו בישראל. היה זה ראש חודש אלול, חושך ועלטה, סירה דחוסה באנשים מטלטלת בלב ים, הגברים התחילו לומר בספונטניות וברגש פרקי סליחות "וחטאנו לפינך רחם עלינו". משיט הסירה חילק ספלי פח כדי להוציא מים שנכנסו לסירה מהגלים ששטפו אותה מפעם לפעם.

כל הלילה מצידון לנהריה הייתי בסירה עם משפחה אחרת וכמובן בוכה ועצובה ורועדת מקור. לפנות בוקר ב- 25 לאוגוסט 1949 הגענו לחוף אכזיב בנהריה ושם חיכו לנו המעפילים ושם הם הרימו אותנו כמו שק קמח על גביהם והביאו את כולנו לחוף מבטחים מאחר והסירות הגיעו 50-100 מטר רחוקים מהחוף.

ושם באמת פגשתי את המשפחה ונלקחנו למעברת בית ליד. (אני רוצה לציין שחלק מהמשפחה של אבא ואמא עשו את דרכם ברגל דרך רמת הגולן לכיוון טבריה.) השמחה הגדולה להגעה לארץ ישראל הייתה מלווה עם המון קשיים. הגענו בחוסר כל לאוהלים ללא תאורה וללא מים זורמים והשירותים היו אי שם בשטח. קיבלנו כמה מיטות ומעט מאוד ביגוד והתחלנו הכל מההתחלה, מחדש בארץ ישראל. באותה השנה (1949) היה חורף קשה והתנאים היו בלתי נסבלים והיו גשמים חזקים והאוהל שלנו היה מוצף במים.  אחי התינוק רפאל חלה ואושפז בבית חולים ביפו ולאחר כמה ימים התינוק "נעלם".

לאחר תקופה של כמה חודשים קיבלנו צריף עץ שוודי בשיכון היובל ליד פתח תקווה. בצריף היו שני חדרים ל-7 נפשות. בצריף נולדו עוד 3 אחים והיינו 10 נפשות. בתוך הצריף ישנו על מיטות הסוכנות שהוצמדו והשינה הייתה שניים בתוך מיטה "ראש ורגליים" זה היה ניצול מקסימלי של המקום. הריהוט בצריף היה שולחן אחד ששימש לאוכל, להכנת שיעורים, להכנת תבשילים וכולי. זמן רב לא היה לנו חשמל בצריף והשתמשנו בעששית נפט. לצריף הקטן היה צמוד דונם אדמה שבעצם היה כמו משק עזר לגידול ירקות ופירות לצורכי המשפחה.

מציאת תעסוקה ופרנסה הייתה אחד הדברים שהטרידו מאוד את אבא שהיה צריך לכלכל משפחה גדולה. הוא החל לעבוד בעבודות עונתיות מזדמנות: קטיף תפוזים, סלילת כבישים, עבודות פיזיות קשות. אבל בכל זאת הורי לא נתנו לנו להרגיש בחוסר ומילאו אותנו בחום ואהבה. להורי היה חשוב שנצטיין בלימודים וזה השפיע עלינו ומשפיע עלינו עד היום.

אבי מרדכי משען זצ"ל (זכר צדיק לברכה) היה בן היוזמים והמקימים של בית הכנסת הגדול של יוצאי בלקן בשנת 1955. במשך זמן רב אבי נתן שיעורי תורה בבית כנסת, היה פעיל מאוד ושימש כחזן ובשל השכלתו הרבנית היה גם רב בית הכנסת.

%d7%aa%d7%9e%d7%95%d7%a0%d7%94-4

הוא זכה לתואר יקיר המועצה הדתית בה היה חבר ויותר מאוחר קיבל גם את יקיר גני תקווה.

.

%d7%aa%d7%9e%d7%95%d7%a0%d7%94-1

אמי גניה משען כשהתפנתה מגידול שמונת הילדים שעזבו את ה"קן", התנדבה לעבודה במחסני חירום של צה"ל ועזרה בסידור פריטים לשעת חירום ועל כך קיבלה תעודת הוקרה מצה"ל. מורשת חכמי דמשק נשמרה בקפדנות על ידי ההורים בראש ובראשונה, דרך ארץ, ענווה, כיבוד הבריות, זאת בנוסף להשכלה ולבחירה חופשית בדרכו של כל פרט במשפחה. וכמובן מורשת הדת. מורשת זאת נתנה לנו את הכלים לרכוש מקצוע ועיסוק נאות ולפרוץ החוצה מתוך המצוקה החומרית ולהצליח.

%d7%aa%d7%9e%d7%95%d7%a0%d7%94-2

הזוית האישית

סבתא רבקה משען, אברהמי: האפשרות לעבור שוב יחד עם נכדתי על כל החוויות של העלייה לארץ וכל הקשיים שהתלוו לכך גרם לי לחוויה מאוד מעצימה ומרגשת.

נכדה ליבי אביר: ההזדמנות לשמוע את כל הסיפור של סבתי מההתחלה ועד הסוף הייתה בשבילי החוויה הכי מעניינת ומרגשת שחוויתי עם סבתא עד היום.

מילון

מעברה
ריכוז של אוהלים לעולים חדשים.

ציטוטים

”"מורשת חכמי דמשק נשמרה בקפדנות ע"י ההורים, דרך ארץ, ענווה כיבוד הבריות והדת." “