מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

בספינה להודו – סיפורה של סבתא מיכל פיטוסי

סבתא כיום
-
ההפלגה שלא התקיימה

קוראים לי מיכל פיטוסי, נולדתי בשנת 1950 בעין חרוד, ממש בזמן הפילוג.

קיבוץ עין חרוד קדם ל"קיבוץ המאוחד" וכונה גם "מולדת הקיבוץ". על אדמתו נבנו בניינים ומוסדות מרכזיים של הקיבוץ המאוחד. המאבק המרכזי בקיבוץ זה התמקד בחינוך בני המשק וחברות הנוער. בית הספר נוהל על ידי מפא"י אך המחנכים היו תומכי מפ"ם. על רקע זה פרץ ביולי 1949 ויכוח אשר הוביל לאספת משק. בדצמבר של אותה שנה הגיע לקיבוץ גרעין של 60 עולים צעירים ממצרים שהודרך על ידי שני מדריכים, כאשר האחד תומך מפא"י והשני תומך מפ"ם. ניסיונותיהם של המדריכים לכבוש את לבבות הנערים ולגייסם לדרכם הפוליטית חילקו את הגרעין לשתי קבוצות מתנגחות, והגרעין פולג. כתוצאה מכך הוסכם כי חברות הנוער יודרכו מכאן והלאה על ידי מדריכים התומכים במפלגה אחת בלבד. בקיץ של שנת 1950, עקב החרפת הסכסוך בקיבוץ, חולק התקציב לפי מפלגות בהתאם ליחס הכוחות במשק. כל חבר הצהיר על זהותו המפלגתית וקיבל עיתון לפי השקפתו הפוליטית, חברי מפא"י קראו את העיתון "דבר" וחברי מפ"ם קראו את העיתון "על המשמר". בהמשך התנהלה מחלוקת סביב הבחירות למזכירות של עין חרוד, וחברי הקיבוץ תומכי מפא"י חדלו לשלוח דמי חבר לקיבוץ המאוחד, דבר אשר הביא עמו תחושה שהפילוג בפתח.

חברי מפ"ם, שהיו מיעוט, סירבו לעזוב את אדמת הקיבוץ וליצור קיבוץ חדש. כארבע שנים נאבקו שני הפלגים על הזכות להישאר על אדמת המשק. רק בשנת 1955 קם היישוב של תומכי מפא"י על "גבעת קומי", ונקרא "עין חרוד איחוד". תומכי מפ"ם נשארו על אדמת עין חרוד ושינו את השם ל"עין חרוד מאוחד". בנייני הציבור נשארו משותפים לשני הקיבוצים והיוו קו מפריד בין הקיבוצים.(ויקיפדיה)

כילדה, גדלתי בבית הילדים שכיום הוא בשטח האיחוד. היה לי ממש טוב בבית הילדים, למרות שהיום נראה מאוד מוזר, שילדה בת שלוש תישן עם חבריה ולא עם הוריה. פגישותיי עם ההורים, היו כל יום בין ארבע לשמונה בערב, ואז חזרנו לגן והלכנו לישון.

בית הילדים היה שייך לקבוצת ילדים, כולם בסביבות אותו הגיל ולהם מטפלת קבועה שהייתה מעין אם בית. מבנה בית הילדים כלל חדר אוכל, כיתה, חדרי שינה (3-4 ילדים בכל חדר) ומקלחת. בכיתות היסוד – עד גיל 12 – התקלחו בנות ובנים ביחד. בחלק מהקיבוצים היו חדרי השינה משותפים לבנות ובנים ביחד, עד סוף כיתה י"ב. ילדי הקיבוץ שהו בבית הילדים במשך רוב שעות היום. שם הם ישנו, אכלו את ארוחותיהם, התקלחו ולמדו. לשם הגיעו הבגדים הנקיים שלהם ממחסן הבגדים (שבקיבוצי הקיבוץ הארצי נקרא קומונה) ומשם נשלחו הבגדים והמצעים המלוכלכים בשקים למכבסה הקיבוצית. בלילה הלכו הילדים לישון בחדריהם שבבית הילדים.  הילדים היו אחראים על ניקיון חדרי השינה שלהם והיו עובדים בניקיון הכללי של הבית: הכיתה, חדר האכילה, השולחנות, הרצפה ומשטח המשחקים בחוץ.

בבקרים היינו הולכים לגן הירק שלנו, וקוטפים ירקות לארוחת הבוקר, וככה זה המשיך גם בבית ספר.

בכיתה ה' היתה לנו מורה מאוד רצינית שלימדה אותנו על הודו. למרבה המזל, היתה לי ילדה, בכיתה שאבא שלה היה רב חובל, והמורה ארגנה איתו פעילות, בה היא לוקחת אותנו ללא ידיעת ההורים, להפלגה בהודו, ואנחנו היינו תמימים והאמנו לה.

בבקר ה"הפלגה" קמנו מוקדם מאוד, לקחנו תיקים, ויצאנו בשקט בשקט לכיתות, ושם נתנו לנו שוקו וכריכים, וחילקו לנו דרכונים אמתיים אמתיים וכך יצאנו לדרך. הסיעו אותנו לנמל חיפה, והעלו אותנו לחדר. זמן קצר לאחר מכן הגיע  נציג צבאי, נכנס לחדר, מצא שם חבורת ילדים, והזמין את משטרת הנמל. לקחו אותנו לתחנה ושם חיכינו שעות. לבסוף אבא של אחת הילדות, לקח אותנו משם עם המשאית שלו, כי היינו המון ילדים.

המשכנו בחיינו אבל המורה רצתה לפצות אותנו על "הפשלה" שלה, וארגנה לנו מסיבת סיום ענקית, בנושא הודו, ושם פגשתי את סבא שלך.

רק אחרי שנים גילו לנו שזה בכלל לא היה אמיתי, והכל היה מתוכנן מראש.

הזוית האישית

דורון: היה לי מאוד כיף לעבוד עם סבתי ולגלות סיפורים על עברה. אני מאחלת לסבתא עוד המון שנים שמחות ובריאות.

מילון

בית הילדים
ילדי הקיבוץ היו לנים בלילות יחדיו במבנים ייעודיים, שנקראו בתי ילדים, במנותק מהוריהם. בתי הילדים היוו מעון קבע לילדים, בו גם אכלו, התרחצו ולמדו בשנות בית הספר היסודי. ברוב הקיבוצים המשיכו ללון במשותף עד הגיוס לצבא.

ציטוטים

”היה לי ממש טוב בבית הילדים, למרות שהיום נראה מאוד מוזר, שילדה בת שלוש תישן עם חבריה ולא עם הוריה. פגישותיי עם ההורים, היו כל יום בין ארבע לשמונה בערב, ואז חזרנו לגן והלכנו לישון.“