מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

בנימינה המושבה בה גדלתי וגדלו ילדיי ונכדיי

צבי בילדותו
צבי ארנס ובנו בשטחי החקלאות
סיפור ילדות במושב, במשק חקלאי

קוראים לי צבי ארנס. נולדתי בשנת 1941 במושבה גדרה שבארץ ישראל למיכאל ורחל ארנס. אני נקרא "צבי" על שם אבא של אמי. יש לי שלושה אחים: בני אלי ואסתי. הורי דיברו בבית בעברית. אבא שלי היה חקלאי ואמא שלי הייתה עקרת בית. האחים שלי עבדו עד הצבא במשק החקלאי, כל ילד עזר במשק. לאחר השירות הצבאי סבא שלי ואח של סבא המשיכו לעבוד במשק ביחד עם סבא. גדלנו בארץ ישראל והייתה סביבה של יהודים והיה מיעוט של ערבים.

זיכרונות ילדות

הייתה לנו ילדות יפה מאוד. גרנו במשק חקלאי עם חיות ועם טבע מסביב. אני זוכר שהיה לנו בית גדול, הייתה לנו גם רפת קטנה ולול קטן והיה לנו גם: חמור קטן וסוס ועגלה ושטח אדמה שאבא עיבד אותה.

היו לי הרבה חברים שאיתם יצרנו המון משחקים. היינו מאוד יצירתיים, קראנו את ספרי "חסמבה" וקראנו את ספריו של קרל מאי שכתב על העימותים בין התושבים הלבנים לבין האינדיאנים. לפי הספרים יצרנו לנו משחקים על אותם הסיפורים ומאוד התלהבנו מהם. כמו כן אני והחברים שלי עשינו המון טיולי טבע.

אני זוכר את מאכלי הילדות שאמא שלי הייתה מכינה. מחלב הפרות אמא הייתה מכינה גבינות, ואחד המאכלים שהכי אהבנו בסוף הארוחה זאת הייתה מנה אחרונה שקראו לה ג'ילה.

צבי בילדותו

אחד מסיפורי הילדות שזכורים לי הוא: גרנו בבנימינה אני הייתי בן 7 ושיחקתי עם אחי הקטן אלי שהיה בן 3, ופתאום אלי נעלם לי. התחלנו לחפש אותו ולא מצאנו אותו. באותו היום, אחר הצהריים תושב בנימינה בשם רפי, עבד בחקלאות על טרקטור (הוא במקרה עבד ליד המושב "גבעת נילי"). רפי, תמיד היה חוזר דרך הכביש שחיבר בין גבעת עדה לבנימינה אבל אותו יום הוא החליט לחזור בדרך עפר שנקראת היום "דרך מורן". באותם ימים, כל השטחים היו נטועים כרמים או זרועים חיטה, התקופה הייתה תקופת הקיץ לקראת הקציר. לפתע רפי ראה בין שתי חלקות של חיטה משהו אדום הוא נכנס פנימה וראה ילד עם נעלים אדומות יושב ובוכה. רפי שאל אותו ילד: מי אתה? אך הילד לא ענה, והמשיך לבכות. רפי החליט לקחת את הילד איתו ולהמשיך עם הילד עד לבנימינה. איך שהוא הגיע לבנימינה הוא פגש את הדודה שלי והיא מיד זיהתה את אלי שנעלם . הייתה שמחה רבה. זה היה מזל גדול כי אם רפי לא היה מוצא את אלי, יתכן ואלי היה מת מצמא או שהשועלים היו פוגעים בו.

חברי הילדות שלי היו ילדים שגרו גם במושבה בנימינה, החברים שלו היו: חיים אלקיים, גדעון יונת, עוזי שפר, יצחק אלמיזר, זאב קישון ואהוד מנור. בשעות פנאי, לפעמים היינו נפגשים אחה"צ, מטיילים לנחל תנינים דגים דגים. ואם זה היה בקיץ אז היינו שוחים בנחל תנינים. פעם אחת אפילו בנינו סירה ששטנו בה בים. שחקנו משחקים באינדיאנים ולבנים, היינו משחקים משחקים כמו בספר חסמבה. וכמובן שאני הייתי עובד יחד עם האחים שלי במשק.

אני למדתי בבית הספר העממי בבנימינה, שלימים שונה לבית ספר "אשכולות", לאחר מכן המשכתי ללמוד בבית הספר חקלאי. בית הספר העממי, היה בית ספר קטן. היו בו רק שמונה כיתות מכיתה א' עד כיתה ח'. כל שנה הייתה כיתה אחת. בכיתה שלנו היו 17 תלמידים כל הכיתות היו קטנות. בבית הספר למדנו: עברית, אנגלית, גאוגרפיה, דקדוק, היסטוריה, התעמלות ומתמטיקה, אז זה השיעור היא נקרא "חשבון". השיעורים האהובים עליי היו: שיעורי גאוגרפיה, נגרות, היסטוריה וספורט כמובן.

אני אהבתי את שיעורי הגיאוגרפיה כיוון שאהבתי להכיר את הארץ והעולם. אני זוכר משיעורי הגיאוגרפיה את האטלס שהיה, אני זוכר גם שהיה לנו בר מצווה והביאו לנו גלובוס המורים היו נותנים לנו להעתיק מפות כדי שנלמד ואני הייתי הכי טוב בזה. את שיעורי הספורט אהבתי בגלל שזה בריא לגוף, ואהבתי גם את שיעורי המלאכה – למדנו נגרות. בבית הספר למדנו -אנגלית ועברית והייתי רוצה שגם נלמד ערבית. באותם ימים היה בבית הספר חדר אוכל ומי שרצה לאכול צהריים היה משלם ואוכל, זאת הייתה ארוחה קלה.

אני זוכר מספר מורים שהיו משמעותיים: יעקוב קימחי- שלימד אנגלית ותנ"ך, תמר זילבר הייתה מחנכת, דויד חכם- שגם היה מחנך, אלישיב אורן- שהיה מחנך. תמיד קראנו למורים – "המורה" או "מורתי" לא קראנו להם בשמות הפרטיים שלהם.

לי היו יחסים טובים עם המורים שלימדו אותנו. כולם כיבדו האחד את השני מאוד אהבנו אותם ידענו שאם הם אומרים לנו משהו, זה בא מתוך אהבה. המשמעת בכיתה הייתה משמעת חזקה. אם תלמיד הפריע היו שולחים אותו הביתה. העונשים היו אחרת, למשל- ללמוד קטע בתנ"ך בעל פה. היית צריך לומר את הקטע בקול, ואם לא ידעת היו קוראים להורים.  בבית הספר לא הייתה נהוגה תלבושת אחידה. היו לנו טיולים במסגרת בית הספר. כל שנה היה טיול שנתי בכיתות הנמוכות זה היה טיול רק ליום אחד ובכיתות הגבוהות הטיולים היו אפילו יומיים.

בימי שישי היו לנו מסיבות של החברים, היינו נפגשים לאחר ארוחת שישי ומשחקים ונהנים והיה לנו ממש שמח. בבנימינה הייתה גם היה תנועת נוער – תנועת בית"ר. היינו מתכנסים פעם בשבוע אחרי הצהריים ומדברים על מה שקורא במדינה שלנו משחקים משחקים, עושים ספורים ויוצאים לטיולים.

זיכרון הילדות המשמח ביותר שאני זוכר, היה שהכריזו על הקמת מדינת ישראל וזיכרון ילדות עצוב שאני זוכר: כשמענו שאבא של אחת התלמידות נהרג על ידי חיל בריטי ואח של אחת התלמידות שלמדה אתנו נהרג במלחמת השחרור.

הזוית האישית

נעם הנכדה: אהבתי מאוד לשמוע את סבא שלי מספר על ילדותו בבנימינה אני מאוד שמחה שאני גרה ליד סבא וסבתא אני אוהבת לשמוע סיפורים על המושבה בנימינה.

מילון

חסמבה ספר שקראנו, משחקי אינדיאנים ולבנים
משחקים וספרים לא מוכרים

ציטוטים

”היינו משחקים בנחל התנינים משחקי אנדיאנים...“