מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

בנימין וייס מספר לנכדו דביר

סבא רוכב על טרקטור
סבא בני תינוק, יושב על אמו
על זמנים אחרים ופשוטים יותר

שמי בנימין וייס והכינוי שלי הוא בני. נולדתי בעיר רחובות בבית חולים קפלן. גדלתי בקיבוץ ברעם. יש לי אחות אחת. בילדותי היו לי חמישה חברים. אהבתי לשחק כדורגל ואהבתי לרכב על סוסים. זכור לי שמשפחתי חגגה את כל חגי ישראל.

בתקופה של תחילת המדינה לא היו הרבה מקומות לבקר ולא היו טיסות לחו"ל. החיים שלנו היו שונים מאוד מהחיים של היום. לא לכל הילדים חגגו בר מצווה, לא לכולם הייתה מכונית. עם תחילת העליות לישראל, התחילה תקופת צנע, בה אפילו על מנת לרכוש מזון השתמשו בקיצוה: לכל משפחה היו מקצבים תלושים מראש איתם יכלו לרכוש מזון במכולת.

בילדותי על טרקטור

אני זוכר שלקראת עלייתי לכתה א' מאוד התרגשתי, כמעט רציתי לחזור הביתה. בתיכון זכור לי שתקופת הבגרויות הייתה קשה, אבל – עברתי. בצבא הייתי מכונאי משוריינים. השתתפתי במלחמת ששת הימים, במלחמת ההתשה ובמלחמת יום כיפור. במילואים הייתי חוליית חילוץ של רכבים פגועים ונהג.

בחיי האזרחיים עבדתי כמכונאי הייתי אחראי על כלי רכב.

יש לי שלושה ילדים ועשרה נכדים.

הזוית האישית

דביר הנכד: שמחתי לתעד את סבא שלי ולשמוע על עברו וילדותו. אני לא מכיר את התקופה, אבל לפי מה שאני שמעתי מסבא התקופה של פעם שונה בהרבה מהתקופה של היום.

מילון

בַּרְעָם
קיבוץ מזרם הקיבוץ הארצי השוכן בהרי מרום הגליל, על גבול הלבנון, 736 מטר מעל פני הים. ברעם היה הקיבוץ האחרון שהעביר את ילדיו מהלינה המשותפת, שכללה שינה בבתי-הילדים בקיבוץ, ללינה משפחתית, שבה ישנים הילדים בבתי ההורים. המעבר התרחש ב-1997. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”אני זוכר שלקראת עלייתי לכתה א' מאוד התרגשתי, כמעט רציתי לחזור הביתה מרוב התרגשות“