מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

בית יצחק ואסתר טיבי

אני ונכדתי
כשעברנו לבית החדש
מלחמת העולם השנייה

נולדתי ב- 28.10.1942, בנאבל, עיר חוף בתוניסיה. שמות הוריי: יצחק ואסתר. ילדיהם, האחים שלי: שמחה, גסטון, פרטונה, איבון, נינט, מדלן ואני. מגיל חמש התמדתי ללכת לבית ספר צרפתי ולמדנו שם את השפה הצרפתית. לאחר לימודיי, הלכתי בשעה ארבע אחר הצהרים, ללימוד תורה וחזרתי הביתה בשעה בשמונה. כעבור כמה שנים, שילבנו את השפה הצרפתית ואת השפה העברית יחד.

מלחמת העולם השנייה

כאשר פרצו הגרמנים לתוניסיה, הייתי בן שנה. הגרמנים הגיעו עד לעיר, נאבל, בה אני ומשפחתי גרנו והתחילו לחפש משפחות יהודיות. הגרמנים לקחו ערבים ששיתפו פעולה איתם והם ציינו כל בית יהודי. כפי שהוריי סיפרו לי, כאשר אמי שמעה שהגרמנים עלולים לבוא לחפש יהודים, היא החביאה אותי בתוך ארגז ואותו כיסתה בשמיכה. האחים שלי התחבאו במקומות אחרים, אצל המשפחה המורחבת, כאשר הגרמנים הגיעו לביתנו.

בשנת 1957, הוריי החליטו לעלות ארצה בהיותי צעיר. אחותי, שמחה, עלתה ארצה בשנת 1947, עם בעלה והתגוררה בעיר צפת. אחותי שמחה, הגדולה של המשפחה, החליטה לקבל אחריות ולהעלות אותנו ארצה. הסוכנות היהודית החליטה להגביל את העלייה באותן שנים, מכיוון שלא היו תקציבים בכדי לנהל המון אנשים. לכן, אחותי שמחה החליטה לקחת עלינו אחריות ושנגור אצלה לאחר עלייתנו ארצה.

משפחתי גרה אצל אחותי שמחה במשך כמה שנים, עד שהתאקלמנו. לאחר שעברתי את גיל 16, הלכתי ללמוד ליטוש יהלומים במשך שנה שלמה. לאחר מיכן, עזבנו את צפת והלכנו להתגורר בלוד. כמובן שעזרתי בפרנסת הבית של ההורים ועברתי לעבוד עד הגיוס בתל אביב. התגייסתי בשנת 1961 עד 1963 ושירתתי שירות סדיר. לאחר שחרורי מצה"ל, התחלתי שוב לעבוד בליטוש יהלומים, במשך ארבעים שנה. אהבתי מאוד את עבודתי.

בגיל 25, הכרתי את אשתי, סוניה, מבית משה. הכרנו בהיותי עובד בתל אביב במפעלי ואשתי עבדה סמוך אליי, במפעל טקסטיל שייצר בגדים. היינו יחד במשך שנתיים. לאחר מכן, בשנת 1966, החלטנו להתחתן. התחתנו ונולדו לנו חמישה ילדים: איציק הבכור, הנקרא על שם אבי יצחק, אחריו דבורה, שניקראה על שם הסבתא של האמא הנספה בשואה, אריאלה, שנקראה על שם הסבא של האמא ששמו היה אריה לייב, אתי הנקראת על שם אמי היקרה, אסתר ופנינה הקטנה, שנקראה על שם אמא של האמא.

סיפור העלייה

כאשר עלינו ארצה, הייתי בן 13 [כמובן שלא פספסתי את בר המצווה שלי ועשיתי אותה בארץ]. באותה תקופה, לא ידעתי מה זה עלייה, עד שהוריי הסבירו לי, שאנו כיהודים צריכים לעלות לארץ האבות [ארץ ישראל]. עוד לא הבנתי מה זה עלייה ולכן, לא הייתי עצוב. ביום אחד מן הימים, אמא ואבא החליטו שאנו צריכים לעלות ארצה והתחלנו לארוז את ביתנו.

כאשר גמרנו לארוז, תוך שבוע, הוריי הודיעו שיש לנו תאריך עלייה. בשנת 1957, נסענו לנמל בעיר הבירה, תוניס ושטנו מתוניסיה למרסיי שבצרפת. קיבלו את פנינו נציגי הסכנות היהודית ולקחו אותנו למחנה במרסיי ששמו הוא: קונדרנס. התמקמנו שם, בתוך המחנה, במשך כמה חודשים עד שהגיע תאריך העלייה לארץ. שטנו לנאפולי שבאיטליה. המתנו עוד 24 שעות בנמל, עד ששטנו לכיוון ארץ ישראל, במשך שמונה ימים. שטנו באונייה ששמה "ירושלים". באונייה הכרתי שני ילדים בשם פרוספר וניסים ואיתם הסתובבתי באונייה. טיילנו בתוך האונייה עד שהגענו לסיפון ואמא שלי חפשה ולבסוף מצאה אותנו. לאחר כמה ימים, הגענו לחיפה בשעות הערב, שם קיבלה אותנו אחותי הגדולה, שמחה ונסענו מחיפה לכיוון צפת, שם היא גרה. שם גרנו במשך שלוש שנים. כשהייתי בן 16 הלכתי ללמוד ליטוש יהלומים במשך שנה, ולאחר שסיימתי ללמוד, נסעתי לכיוון תל אביב ומצאתי מקום עבודה ראשון בתל אביב ברחוב בני ברק 20.

שימחה והפרימוס של שנות ה – 50

כאשר עוד היינו בתוניס, אחותי הבכורה שמחה, שגרה בישראל, סיפרה לנו שקרה לה אסון. שמחה השתמשה בפרימוס של שנות החמישים, וכשהדליקה את הפרימוס היא נכוותה. זה קרה מכיוון שהתבלבלה בין בנזין לנפט וכל גופה נשרף! בעלה והשכנים הזמינו במהרה אמבולנס ומיד לאחר מכן, לקחו אותה לבית חולים פוריה בטבריה. כששמחה נשרפה היא היתה בחודשים מאוחרים של ההיריון. תוך כדי טיפול בבית חולים, שמחה היתה צריכה ללדת. לקחו את התינוק ממנה, מכיוון שלא יכלה לטפל בו והוא גדל אצל משפחה אומנת במשך שנה פלוס. אבא של הילד, בעלה של שימחה, היה בכל יום נוסע לבית חולים במשך שנה שלמה. תוך כדי שטיפל בשמחה, בית החולים המליץ לשלוח אותו לקורס של אח מעשי ומאז הוא עבד כאח בבית החולים בצפת במשך חמישים שנה.

מלחמת ששת הימים

במשך שנתיים, עבדתי בליטוש יהלומים עד שהייתי בן 18. בגיל 18 התגייסתי לצבא במשך שנתיים וחצי ושירתתי שרות סדיר. לאחר שהשתחררתי מהצבא, חזרתי ליהלומים והכרתי את אשתי סוניה לייב עד שבשנת 1967, פרצה מלחמת ששת הימים. גוייסתי למלחמה במשך 90 יום. בינתיים, אשתי היתה בהריון הראשון, של איציק. המתנו במשך שבועיים עד שפרצה מלחמת ששת הימים. המלחמה היתה נגד המצרים, הסורים והירדנים. המתנו בדאגה במשך שבועיים, עד שיום אחד פרצה המלחמה. הודיעו לנו שהמלחמה התחילה. התכוננו ופרצנו דרך גבול עזה, והמשכנו לכיוון סיני. מטרת המלחמה היתה לכבוש את כל מדבר סיני ולהגיע עד קו המים של תעלת סואץ. פעלנו במשך שלושה חודשים, בשירות מילואים, עד שהחיילים הסדירים החליפו אותנו. תוך כדי השירות התגעגעתי לבית והמתנו שאיציק הבכור ייוולד. לאחר המלחמה, סיפרתי לאישתי איך היה.

הראשונה שקיבלה את פניי היתה ניצולת השואה, הסבתא של אישתי, בתיה יוריסט. היא הופתעה עד דמעות וביקשה ממני להמתין עד שהיא תודיע למשפחה. בני המשפחה קיבלו אותי בשמחה. הוריי ואחיותיי היו שם כדי לראותי. התרגשנו מאוד ושמחנו. חשבתי שזאת תהיה המלחמה האחרונה. התבדיתי בכך!

התחלתי חיים חדשים עם אישתי סוניה ועוד ילד קטן. עברנו לגור ברמלה, קנינו בית וכך התחלנו לבנות את חיינו.

מלחמת יום כיפור

שוב פרצה מלחמה, הפעם זאת היתה מלחמת יום הכיפורים. בשנת 1973, גויסתי שוב למילואים, מיום כיפור עד שבועות, במשך שמונה חודשים. כאשר גויסתי למלחמה, היו לי שלושה ילדים קטנים [איציק, דבורה, אריאלה]. זאת היתה מלחמה מאוד קשה נגד המצרים. מלחמה זאת פרצה באופן מפתיע [המצרים ידעו כי ביום כיפור כולם בבית הכנסת וניצלו את המצב].

במשך שירותי בצבא, דאגתי למשפחתי. לא היה מי שיפרנס אותם נתמכתי על ידי אמא ואבא של אשתי, עד שהצבא דאג למשפחות חיילי המילואים חודשית. היו הרבה חיילים אשר נפצעו ועברו הלם קרב. מלחמה זאת הייתה מאוד קשה היו המון פצועים.

כיום

אני אב לחמישה ילדים וסבא לארבעה עשר נכדים.

ילדיי: איציק טיבי, כיום איציק עובד בחברת חשמל. דבורה טיבי, לפני כמה שנים עבדה. דבורה וישי, אריאלה טויטו, כיום היא עובדת באוליביה, שזאת היא עבודה משרדית. אתי אסולין, כיום היא סייעת בגן חינוך מיוחד ולפני כמה שנים עבדה בבנק פועלים ובפז גז. פנינה, שעבדה לפני כמה שנים בשיווק וכיום היא מגדלת את ילדה בבית.

 

 

הזוית האישית

מילון

קונדרנס
מחנה במרסי

ציטוטים

”החיים שלנו תותים“