מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

בזכות הטלאי הצהוב אמי הצילה את כל משפחתה

סבא לב ושחף תכנית קשר רב דורי
סבא יצחק לב והטלאי הצהוב
סבא יצחק מספר על אמו ניצולת שואה

שמי: יצחק לב.שם נכדתי: שחף גולדנברג הלומדת בכיתה ז' בחטיבת הביניים אורט דפנה, קרית ביאליק.סיפור חיי: אמי ניצולת שואה וקורות חיי משפחתי כתובים בהמשך.

ציטוט נבחר: " מעולם אמי לא סיפרה שיש לה טלאי צהוב בכיס המעיל מה שכן ידענו שבזכות הטלאי הצהוב אמי הצילה אותה ואת כל משפחתה" .

סיפור חיי מתחיל כשנולדתי ב-28 לספטמבר 1945 ברוסיה, בעיר נמנגאן לאברהם ובלומה לב ז"ל. נולדתי אחד מתאומים. כשנה וחצי לאחר המלחמה אמי עזבה את רוסיה ועברה לפולין לעיר זארוב. כשהגענו לפולין התיישבנו בבית שפינו אותו הנאצים .זה היה בניין בן 3 קומות עם גג רעפים אדומות. גרנו בדירה של 3 חדרים שהיו בה חשמל ומים זורמים. הבית היה מפואר יחסית לאותן השנים, היה פרקט עץ על הרצפה, בסלון היה אח פחמים.

בגיל שנה וחצי אחי התאום חלה ונפטר משחפת . הבית היה כולו מיושב על-ידי יהודים שהגיעו מרוסיה ומסביב היו גויים וגם שרידים של גרמנים. אחרי כמה שנים נולד אחי הצעיר זאב ז"ל . בביתי דיברו בשפות אידיש ופולנית. החיים היו פשוטים ואנחנו חיינו בדוחק. אמי ואבי עבדו במפעל טקסטיל. בית הספר שבו למדתי היה של ממשלת פולין ובערב הילדים היהודים היו נפגשים במועדון של יהודים ושם היו חוגים למנדולינה, מקהלה, לימוד תורה וציונות. למדתי לנגן על מנדולינה והייתי בלהקה שנסעה בין הקהילות לנגן .בזמן זה הייתה מתיחות ואנטישמיות רבה כנגד היהודים בעיקר לפני חג הפסח. בפסח היינו מסתגרים בבית, מכסים את החלונות והוריי היו מזהירים אותנו לא להסתובב בחוץ ולא לאכול מצות בחוץ אלא רק בבית כי הגויים חשבו שהיהודים מכינים מצות מדם של גויים.

ב-1 בספטמבר 1939 פרצה מלחמת העולם השנייה (השואה) פשע נגד האנושות של מעשי רצח עם ,שבוצעו על פי תוכנית הפתרון הסופי של אדולף היטלר, גרמניה הנאצית, עוזריהם ובני בריתם, הנאצים רדפו, טבחו, רצחו וביצעו פשעים נוספים נגד האנושות. זוהי הייתה תקופת הפקודות של הגרמנים לעם היהודי ובאחד הפקודות נתנה הוראה לכל יהודי שהוא אדם בוגר או ילד חייב ללכת עם טלאי צהוב על דש הבגד . יהודים רבים ראו כי הדבר הזה המבדיל בינם לבין אזרחים אחרים יקביל את צעדיהם.

אבי אברהם נרצח בידי הנאצים הגרמנים ולאחר מכן אמי בלומה נשאה בשנית לאבי החורג משה. ועל כן הורי חיפשו דרך לברוח מפולין לארץ אחרת שהיא רוסיה . הורי אספו את כל מטלטליהם ויצאו בלילה החשוך לעבר הגבול שהוא הנהר שבין פולין לרוסיה . המעבר לא התאפשר היה צורך לשחד את שומרי הגבול, אמי נתנה לשני השומרים את כל רכוש הזהב שהיה לה מהבית. כאשר לא נשאר לה יותר מה לתת עלה במוחה רעיון להציג לשומר הגבול את הטלאי הצהוב שהיה לה בכיס המעיל בטענה שזהו סמל שהיא ומשפחתה קומוניסטים. השומר של הגבול לא היה מהחיילים המלומדים ולכן השתכנע ונתן להורי לעבור את הגבול.

הייתי ילד שובב וכשהייתי בן 8 היה לי אירוע עם ילד נוצרי שההורים שלו היו מאוד אדוקים ולא אהבו יהודים. הילד הנוצרי קילל את היהודים ואני לא יכולתי לשאת זאת אז זרקתי לו אבן בראש ופצעתי אותו . הילד רץ לאביו וזה תפס גרזן והתחיל לרדוף ולחפש אותי. השכנה מהבניין ראתה את הגוי עם הגרזן והחביאה אותי בתוך בור השירותים (בזמני היו שירותים בתוך בור עץ באדמה) עד שהורי חזרו מהעבודה ומשכו אותי מהבור.

אירוע נוסף קרה כשהייתי בן 10, ערב אחד אבי שלח אותי לקנות לו בירה. בדרך חזרה הייתי צריך לחצות שכונהשגרו בה גויים , פתאום הופיעה מולי גוי שיכור והתחיל לצעוק לעברי "יהודי מסריח" והחל לרדוף אחריי עם בקבוק וודקה ביד. רצתי מהר והתחבאתי באחד מחדרי המדרגות של בית יהודי עד שראיתי את השיכור מתרחק מהמקום. פתאום נפתחה דלת ויצאה השכנה היא אמרה לי מזל שהגוי השיכור לא תפס אותך אחרת הוא היה הורג אותך.

אני זוכר, שהיינו חוגגים חגים בבית וכמעט לא יצאנו לאירועים יחד עם שאר הקהילה מפחד שיקרה לנו משהו. ערב אחד כשהיינו באחד המועדונים דיברו שם על מדינה ליהודים שזוהי ארץ ישראל. המצב בארץ לא היה כל כך טוב ,לא היה הרבה מזון אבל זו הארץ של היהודים . השמחה הייתה רבה כי הבנתי שהורי מתכננים לעלות לארץ ישראל, ואכן בשנת 1957 עליתי עם משפחתי לארץ. את המסע התחלנו ברכבת מהעיר זארוב ועיר גדנסק שהיא עיר נמל בפולין , משם הפלגנו לצרפת ושם עלינו על אוניה "שלום" לישראל. כשהגענו ארצה נשלחנו למעברת עתלית .

החיים במעברה היו קשים מאוד ודלים, לא היה חשמל ,פעמים רבות לא היו מים זורמים ובערב לא הייתה תאורה בחוץ . לקח זמן רב עד שחפצינו הגיעו מפולין כשבדרך בזזו חלק מהדברים והרבה מהם לא הגיעו . אני זוכר את התקופה במעברה כתקופה עצובה מאוד וטראומטית. באותה תקופה להורי לא הייתה עבודה. אני ואחי למדנו בבית ספר יסודי "עתלית" שם למדנו עברית. לא חגגו לי בר מצווה כי לא היו אמצעים ולא היה כסף. אחרי 8 שנים עברה משפחתי לשיכון בעתלית ששיפר מעט את מצבינו אבל עדיין החיים היו קשים. בסיום כיתה ח רציתי להמשיך ללמוד ואמי אמרה שאין אמצעים לעזור. נפגשתי עם עובדת סוציאלית ששלחה אותי לפנימייה "אחוזת הילדים- ויצו" בחיפה שבה למדתי ועבדתי בנגרות. לא שירתי בצבא בגלל בעיות בריאותיות.

לאחר כמה שנים עבדתי במשרד התקשורת מה שלימים הפכה להיות חברת "בזק". כעבור תקופה הכרתי את רבקה אשתי. פגישתנו הייתה מקרית דרך הטלפון , רבקה עבדה במחלקת החינוך והתרבות בעיריית עכו. בוקר אחד צלצל הטלפון במשרדה של רבקה ומהצד השני הייתי אני ,שאלתי אותה אם הגעתי למשרד התקשורת בעכו ובנוסף שאלתי אותה אם היא במערכת יחסים והיא אמרה שלא אז הצעתי לה להיפגש ומאז התפתחה לה אהבה וסופה היה בחתונה ב-19 בדצמבר 1967. אני ורבקה נשואים כבר 47 שנים. לאחר כשנתיים נולדה לנו ביתנו הראשונה ורד ולאחר כשלוש שנים נולדה ביתנו השנייה אורית. כיום יש לנו שלושה נכדים אוריה, שחף ודולב.

זיכרון מיוחד

באחד הימים התבקשתי על ידי נכדי הבכור לתת הרצאה בפני ילדי כיתתו בנושא "השואה" תוך כדי חיפשתי תמונות מכתבים, דברים שאולי הורי השאירו מהשואה. באחד מפינות הארון היה תלוי מעיל ישן ושחור, הורדתי את המעיל מהארון ותוך כדי חיפוש באחד הכיסים מצאתי טלאי צהוב.

מסתבר שהוא אותו הטלאי שאמי הראתה בפני השומר הרוסי והחביאה אותו בכיסה. מעולם אמי לא סיפרה שיש לה טלאי צהוב בכיס המעיל מה שכן ידענו שבזכות הטלאי הצהוב אמי הצילה אותה ואת כל משפחתה.

מילון

טלאי צהוב
הטלאי הצהוב הוא צורת מגן דוד מבד צהוב, ידוע בעיקר כסימן מזהה ואות קלון. בשטחי הכיבוש של גרמניה הנאצית בתקופת השואה, חייבו השלטונות את היהודים לשאת אותו על בגדיהם. הטלאי הצהוב הונהג כסימן מזהה ליהודים על ידי שלטונות האסלאם והנצרות בימי הביניים, כחלק מחקיקה אנטי יהודית והשפלה אנטישמית.

ציטוטים

”אמי לא סיפרה שיש לה טלאי צהוב בכיס המעיל, בזכותו אמי הצילה אותנו“