מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

בוחר להסתכל על חצי הכוס המלאה

סבא בצלאל עם הנכד ניתאי
בצלאל על המלגזה במפעל דלתות חמדיה, 1965.
ממרוקו לישראל, מאח מפרנס לסבא אוהב

שמי בצלאל אביטל, נולדתי במרוקו ביום י"ט אדר א' ה'תש"ג 24.2.1943 בעיר ספרו, מרוקו, ברחוב התנור (במרוקאית: דאר אל פארן). תקופת ילדותי התרחשה במקביל למלחמת העולם השנייה ולשואה. המצב הקשה השפיע על היהודים בכל הארצות, לא רק אלו שהיו בשליטת גרמניה הנאצית. אצלנו במרוקו, לא היה אפשרי לצאת מהבית בערב כי הגרמנים הסתובבו ברחובות ואפילו היינו מכבים את האורות בבית גם כשהיינו בתוכו, כדי שיחשבו שאין אף אחד בבית. אני זוכר בתור ילד שלעיתים בבקרים כשהלכנו לבית הספר היו חוטפים לנו את הכובעים או את התיקים שלנו והיינו צריכים לחפש אותם בכדי להיכנס לבית הספר.

גדלתי במרוקו עד גיל שתיים עשרה ולמדתי בבית ספר "אם הבנים" עד שהוריי החליטו לעלות לארץ. היינו ארבעה בנים וארבע בנות, אני הבכור. המצב בבית, כמו אצל רבים מהקהילה היהודית במרוקו באותו זמן, היה עוני. אבא שלי עבד בטחנת קמח, סבלות או עבודות מזדמנות אחרות. לאימא שלי לא הייתה עבודה, היא הייתה עקרת בית. מתוקף היותי הבכור במשפחה לקחתי פיקוד על אחיי הצעירים ממני ושימשתי סוג של ראש המשפחה בנוסף לאבי. הייתי האחראי עליהם במספר תחומים. בשלב מאוחר יותר עזרתי בפרנסת הבית. אחיי לא הרגישו משונה בהיותי אחראי עליהם ומפקד עליהם, זה היה מובן מאליו באותה התקופה שהבכור במשפחה ישמש גם כמפקד על הקטנים ממנו. היה ביני לבין אחיי קשר קרוב, היו לנו צחוקים משלנו ורגעים טובים מאוד יחד. גם ביני לבין ההורים היה קשר קרוב. אני זוכר שאני ואחיי היינו צוחקים כל מיני בדיחות פרטיות יחד עם אבא. אני זוכר גם שהקשר הקרוב וההדוק יותר היה עם אימא מכיוון שאבא היה עסוק בדרך כלל בעבודה או בענייני משפחה ואילו אימא הייתה מבלה איתנו זמן רב יותר. אני זוכר שאימא הייתה מקפידה שנהיה בקשר עם המשפחה שלה, הייתה לוקחת אותנו יחד אתה כשהייתה מבקרת את קרובי משפחתה. אני זוכר את הביקורים האלה לטובה. על אף הקשיים אתם משפחתי התמודדה, הבית היה תמיד בית חם ומשפחתי, מקום אוהב. המשפחה הייתה שמחה, נהנינו אחד עם השני, היו הרבה רגעי צחוק ותמיד הסתכלנו על חצי הכוס המלאה.

ההורים שלי והמשפחה המורחבת היו עם רצון עז לעלות לארץ ישראל. לאחר שהחליטו לעלות לארץ יצרו קשר עם אחד מאנשי הסוכנות היהודית במרוקו. בעזרתו יצאנו בלילה לדרך, כשהיעד- הארץ המובטחת! הגענו לצרפת, משם היינו אמורים לעלות על אונייה לארץ. שהינו כחודש במחנה המתנה לעולים בצרפת, בפחונים מאולתרים, בציפייה לאונייה. כשהגענו לארץ העבירו אותנו למעברה בעין שריד – מעברת משואה, הנמצאת בשרון. המעברה הייתה מעין פחונים או צריפים בהם הצטופפו משפחות על האדמה עד להעברתם למקום מבוסס יותר. מכיוון שהיינו על האדמה ולא על משטח מרוצף, מדי פעם חדרו נחשים ועקרבים אל הפחון. עשבים שגדלו בפחון שימשו לנו מעין מרצפות. ישנו על  מיטות מברזל ומזרונים מקש שקיבלנו מהסוכנות. הסוכנות גם מימנה לנו גם כמה כלים בסיסיים כגון סירי אלומיניום ופרימוס (לבישול ולחימום בימים קרים). בפחונים גרנו כשנתיים ולאחר מכן עברנו למעברה בבית שאן.

המשפחה שלנו מנתה עשר נפשות, ובשביל לכלכל את הבית הייתה דרושה עבודה רבה וקשה. בנוסף, המצב בארץ באותם הימים היה לא קל. רבים עלו ארצה, העלייה ההמונית ומרבית העולים היו במצב כלכלי דל ולכן המדינה נערכה והחלה את מדיניות הצנע. במסגרת מדיניות זו הוקצב לנו מזון. על מנת לעזור בכלכלת הבית, למדתי חצי יום בבית הספר ובחצי השני עבדתי בחקלאות בחוות הנוער. בחווה ערכנו ניסיונות לגידול ירקות – חקרנו את הצמיחה והגדילה של הצמחים והעברנו את המידע לקיבוצים שנעזרו בו. בעזרת הפרנסה שגם אני הבאתי הביתה, הצלחנו לדאוג לצורכי המשפחה הבסיסיים ביותר.

במחנה אימון של הגדנ"ע, ביער נורית באזור הגלבוע, 1959

בגיל תשע עשרה התגייסתי לצה"ל בחיל הרגלים, בגדוד 32 בראש פינה. הייתי רובאי ושמרתי על הישובים בארץ. לצערי, המצב הכלכלי הקשה במשפחה לא איפשר את המשך שירותי והשתחררתי לאחר חצי שנה.

ביקור ראשון בכותל המערבי לאחר שחרור העיר העתיקה, 1967

כשאבי החל סובל מגבו כתוצאה מעבודתו כסבל, נאלצתי להיות המפרנס היחיד בבית. מצאתי במזל גדול עבודה בקיבוץ חמדיה. שמעתי שהקימו בחמדיה את המפעל הכי גדול בארץ לייצור דלתות, משקופים וחלונות. במקרה המפעל היה קרוב לבית שאן, מקום מגורינו. הלכתי לראיון עבודה ולשמחתי התקבלתי. חודש לאחר מכן התחלתי לעבוד.

ביום ז' אדר ה'תשכ"ג 3.3.1963 התחתנתי עם זוהר כהן. את זוהר הכרתי כשהיא הייתה בגיל 16. הייתי רואה אותה בדרכי חזרה הביתה מהעבודה. אבא של זוהר עבד יחד איתי בעבודה החקלאית בה עבדתי בתחילה. הוא היה כמובן מבוגר ממני ובהרבה מקרים אני עזרתי לו בעבודה. זה תרם להיכרותי עם המשפחה ולבסיס לקשר בינינו. אני זוכר שאבא של זוהר היה אומר לי שכדאי לי לעבוד קשה ולעבוד טוב, כדי שהוא יחתן אותי עם בתו, מה שבסופו של דבר אכן קרה במציאות. במרוצת השנים, הקמנו משפחה ונולדה לנו קרנית. קרנית נולדה לאחר 14 שנות נישואים וקראנו לה כך כיוון שהיא יקרה לנו כבבת העין.

אשתי זוהר, יום חתונתנו

במפעל התקדמתי מהר לתפקיד אחראי משמרת. בשלב מאוחר יותר הציעו ההסתדרות והממשלה להקים קואופרטיב (איחוד) בין העובדים מבית שאן כשותפים, כך שההון העצמי של הקיבוץ היה 70%, ואני יחד עם מספר עובדים מבית שאן לקחנו הלוואות למימון 30% הנותרים. הכל התקדם על מי מנוחות וקודמתי לתפקיד מנהל עבודה. לצערי, בשנות ה-80 בעקבות הקמת מפעלים נוספים בארץ וניהול כושל של הקיבוץ, ההזמנות קטנו והעבודה הצטמצמה. כתוצאה מכך, השותפות – הקואופרטיב – פורק, ונאלצנו לפטר חלק גדול מהעובדים ולמכור את מניות החברה. אני נשארתי בעבודתי במפעל עד לשנת 2006 (סה"כ 42 שנה), השנה שבה נמכר המפעל למנהל חיצוני. בעקבות זאת החלטתי לצאת לפנסיה מוקדמת.

קרנית בתנו אהובה עובדת כרופאת שיניים, נשואה לאלי, רופא מומחה למחלות זיהומיות, ולנו שלושה נכדים מקסימים: אורי, תהל וניתאי. לאחר הולדת נכדי הצעיר, ניתאי, רכשתי דירה בירושלים, בה אני ורעייתי מתגוררים עד היום. כיום אני ואשתי שותפים פעילים בחיי שלושת נכדינו. אנו דואגים לפנק אותם ולהיות זמינים עבורם בכל עניין, מכינים להם סנדוויצ'ים בבקרים וארוחות צהרים, מסיעים אותם לבית הספר ולחוגים ומבלים אתם בשמחה.

הזוית האישית

סבא בצלאל: אני מאוד נהניתי בתכנית הקשר הרב דורי. הצוות והמורים היו מקסימים ומאירי פנים. המורה האחראית על התכנית, רויטל, הייתה מאוד סבלנית, התעקשה לשמוע את סיפורו של כל אחד ואת רצונותיו, לא ויתרה על אף אחד. אמנם לא למדתי דבר חדש על ניתאי, הוא נשאר חמוד ומקסים כשהיה, אך נהניתי מאוד לשבת עמו ולשוחח אתו במהלך התכנית.

המפגש שהיה משמעותי עבורי היה המפגש בו כל אחד סיפר את סיפור חייו ועלייתו לארץ. נהניתי מאוד לשמוע את כל חברי התכנית מדברים ומשתפים, וגם לשתף בעצמי. אני מאוד ממליץ לכל סבא או סבתא שמתלבטים האם להצטרף לתכנית לעשות כן ולקחת חלק בתכנית מיוחדת זו.

הנכד ניתאי בן שטרית: נהניתי מאוד מהתכנית הקשר הרב דורי. השתתפתי בה עם סבא שלי שהשקיע והגיע איתי בכל שבוע ונהנינו להיות ביחד. בכל מפגש היה משהו מיוחד משלו ופעילות מיוחדת (פעם סדנה, פעם סיור…). למדתי כמה חשוב זה החיבור עם המבוגר וכמה זה טוב להיות מחובר לעבר של המשפחה שלך. אם היו מציעים לי לשוב לשנה נוספת – הייתי רוצה, בתכנית יש אווירה מיוחדת, כאילו אתה חוזר לזמן שהמבוגר היה בו ומשתתף בדברים שקרו בזמן הזה.

סבא בצלאל עם הנכד האהוב ניתאי במפגשי הקשר הרב דורי – סדנת חנוכה, סיור בבית התפוצות

מילון

מדיניות הקיצוב, הצנע
מדיניות הקיצוב הייתה מדיניות כלכלית שהנהיגה מדינת ישראל בין השנים 1949–1959, וזכתה לכינוי תקופת הצנע. מדיניות זו באה לידי ביטוי בשתי דרכים מרכזיות: הכוונת אשראי והשקעות, אך בעיקר הגבלת הרכישה של מזון ומוצרי צריכה. בתחום המזון כל אזרח שובץ לחנות מכולת קבועה שבה קיבל את מוצרי המזון הבסיסיים על פי הקצבה קבועה, תמורת נקודות שהוקצבו לו בפנקס אישי לצורך זה. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”על אף הקשיים הבית היה תמיד בית חם ומשפחתי, מקום אוהב“

”טיפ לחיים: תמיד להסתכל על חצי הכוס המלאה ולחייך תמיד!“