מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

בגרות בצל הילדות שנקטעה

עדי ורחל קוקה, תיעוד בביתה של רחל
רחל קוקה בת 3, ביאסי
סיפור ילדות בתקופת השואה ברומניה ועלייה ארצה

שמי קוקה פלמון, בת יחידה להוריי. יש לי ילדים, יש לי ארבעה נכדים ושני נינים. אני ניצולת שואה, מיאסי, היכן שהיה הפוגרום, שם ביום אחד נהרגו 14000 איש.

כשהתחילו האירועים (כל התקופה המדוברת בין 1941- 1944), אבי נלקח לרכבת המוות מכיוון שהיתה הודעה שקרית שיבואו כל הגברים בחצר המשטרה, שם נותנים אישורים חופשי כדי להסתובב, כיון שהיה ליהודים עוצר. אז באו הגברים והיו בכניסה לחצר של המשטרה, עמדו שוטרים עם אלות מגומי, מי שעבר היכו בו. כשאבי הגיע וראה את זה, הוא פילס לו דרך מהירה וזרק את עצמו על ערימה של מתים. אחר כך באה הוראה שכל מי שנשאר בחיים, יילקח לרכבת של בהמות, כזאת שהיו נכנסים בה שני סוסים. הכניסו מעל מאה איש וסגרו עם קרשים את הכל כדי שלא ייכנס אוויר בכלל. בצורה כזו הרכבת הייתה נוסעת הלוך ושוב כדי שכמה שיותר ימותו מחנק. כשאבי הגיע, הוא ראה פתח קטן של אוויר, קשר עצמו לפתח בעזרת החגורה שלו. כדי לשרוד הוא היה מטיל את השתן ליד ושותה בחזרה ובצורה הזו הוא שרד.

אחר כך הייתה הוראה שכל מי שנשאר בחיים ברכבת, הוציאו אותם והם היו עירומים בחורף על משטח של בטון. אחר כך נלקחו למחנות כאלו בכפייה. אמי לא ידעה אם אבא חי או לא. הוא היה שם מספר חודשים. אחרי כמה חודשים יצאה הוראה לשחרר מהמחנה ואז הוא היה עם בגדים יותר גדולים ממנו – אחראים לקהילה (ארגון בשם ג'וינט) נתנו בגדים והם היו גדולים לאבי שהיה שלד עצמות – הוא נראה כמו דחליל. הפה שלו היה מלא פצעים. הוא חזר ברגל הביתה. בדרך נכנס לקפיטריה וביקש כמה בונבונים בשבילי. כשהגיע הביתה רצה לחבק אותי ואני ברחתי ממנו, לא זיהיתי אותו. הוא היה שלד עצמות ועם הבגדים האלה, זה היה איום ונורא. לא רציתי להתקרב אליו, חשבתי שזה מישהו זר. אמי הייתה שמה אוכל על השולחן, והוא היה אוכל כמו חיה – זה מיד נעלם. ואני אמרתי שזה חיה, לא בן אדם – הייתי בת 7, כל זאת, ופחדתי ממנו. נמנעתי ממנו כמה שאפשר.

יש לי זכרון שבו כשלא היה נמצא, יצאנו לשוק כדי להשיג לפחות לחם, והיה לנו טלאי צהוב. בא קצין SS ונתן לי אגרוף בטלאי והתעלפתי. אנשים התחילו להצטופף לידינו. ואז הוא ברח, הוא פחד מלינץ'.

אחר כך לקחו את השורדים לעוד מחנות כפייה גידיגיץ (המקום שבו היה המחנה). כשהרוסים היו צריכים לשחרר את רומניה, הם התחילו עם הפצצות. המפקדה הגרמנית לא היתה רחוקה מהבית שלנו, ובמקום שהפצצה תיפול על הגרמנים, זה נפל על הבית שלנו, והוא היה בהרס מוחלט. הלכנו לגור בתוך מרתף בלי אוכל ובלי מים. מהרטיבות במרתף קיבלתי ראומטיזם ודלקות עם מוגלה בכל האצבעות. כדי לשמור על חום של האצבעות שלי, אימא הייתה מחזיקה את האצבעות בפה שלה והמוגלה התפוצצה בפה שלה.

חצי שנה גרתי במרתף כי לא היה לנו בית. אחרי תקופה יצאנו משם, והיה שכן שהיה לו עוד חדר, הוא קיבל אותנו. אז אמי נלקחה לעבודה בכפייה בבית החולים והיא הייתה לוקחת אותי איתה.

אחר כך נכנסו הרוסים ששחררו אותנו מהגרמנים ואבא שלי חזר מהמחנה. התחלנו ללכת לבית הספר, אבל היו לי כאלה כאבים כל חורף מאז אותה תקופה, שלא יכולתי ללכת. הגוף שלי היה נטול ויטמינים. עד היום יש לי אוסטאופורוזיס קשה בגלל זה. אני מוכרת על ידי האוצר של ניצולי שואה בתור נכה. אם הרוסים לא היו משחררים אותנו, היינו מתוכננים ללכת למחנות ההשמדה. היתה שמועה שאנו צריכים להגיע לארץ ישראל בשביל העתיד של הילדים.

העלייה לארץ ישראל

כשהגענו לארץ ישראל לקחו אותנו למקום של מעבר שנקרא שער העלייה, שמו עלינו DDT כדי להפטר מזיהומים. קיבלנו מיטות של הסוכנות מברזל, ונתנו לנו אוהל, זה היה חורף, התאריך היה 3.12.1950. לא ידענו איך להקים את האוהל, והמיטות היו בתוך המים והיו גללי כלבים. היינו כולנו רטובים ולא הצלחנו לסדר את האוהל. ואז אבי אמר לאימא שלי: סלינק'ה (שמה היה סאלי) – כמו שאנחנו פה, נלך לים ונגמור שלושתנו. ככה נראתה הקבלה הראשונה בארץ.

משם לקחו אותנו לבית עולים עין שמר. שם נשארת עד שהיית מסתדר במשהו אחר. גם פה היינו באוהל. אמי קיבלה דלקת עיניים. שלושה חודשים הלכה עם עיניים סגורות והיינו צריכים להוביל אותה. משם לקחו אותנו במעברה לקריית עמל (ליד טבעון). שם נתנו לנו לחיות בפחונים. כמו קופסאות של שימורים. בקיץ היה מתחמם בצורה כזו שבגדים היו נשרפים מהחום. ובלילה היה עושה "פק, פק, פק.." כשמתקרר. כשהיה גשם, היה רעש כזה שלא שמענו אחד את השני. לא נתנו גם עבודה. אמרו שגיל 40, 45 זה זקן. ולא מצאו עבודה. היו גם מעבורות מעץ, אבל בקריית עמל זה היה פחונים. אז אני כתבתי לחברות שלי מרומניה שיש לי בית מכסף עם מפתח של זהב. לא רציתי לספר להן מה קורה. כתגובה הן שאלו אם זו אגדה.

בבית העולים, עין שמר

זוגיות והקמת משפחה

שם (בבית העולים) הכרתי את בעלי, שהיה פה משנת 1948. הוא היה בצבא. הוא הגיע כדי לעזור למשפחה שלו. אימא שלי לא היתה מרוצה שהייתי צריכה כמה פעמים להגיע לארה"ב. הייתה לי דודה והייתי צריכה להיות המלווה שלה וויתרתי על זה כי רציתי להיות עם בעלי ואימא שלי כעסה עלי. בשנת 1953 התחתנו. גרנו עם ההורים ביחד כי לא היה בית. גרנו איתם שנתיים.

בעלי היה חייל במלחמת 1967. הוא היה בביצות של הסורים ותפס מלריה ובגלל זה כל שנה היתה לו התקפה. הטחול שלו גדל לגודל של עובר, משקל שלושה ק"ג. הוא עבר ניתוח קשה ושהה שנה בבבית החולים וירד 13 ק"ג. לא היו תורמים מתאימים לסוג הדם שלו, כי היה צריך עירוי דם חם. אז הגיע חייל אמרקאי שגילינו שיש לו אותו סוג דם והוא התנדב לתרום.

המצב שלי היה קשה עם שני ילדים בשנה שהוא היה בבית החולים. הייתה בר מצווה של הבן, ולא היה לי כסף. ורציתי שלבן יהיה בניחותא. אז הלכתי לבית החולים, לקחתי אישור מהם והלכתי לדן חסכן, כדי שיתנו לי את הכסף לעשות בר מצווה לבן. הבטחתי שמה שכשאקבל, אחזיר את הכסף. ככה עשיתי את הבר מצווה לבן ואף אחד לא ידע מה מתרחש אצלי ומה המצב שלי.

זכייה בתחרות מלכת היופי של ניצולות שואה

בשנת 2013 היתה תחרות מלכת היופי לניצולות שואה. הלכתי לקבל כרטיס עם חברה שלי. כשהגעתי, פתאום אמרו לי לחכות. אמרו לי לחזור אחרי הצהרים, וכשבאתי היו שם צלמים ולא הבנתי מה קורה. ואז אמרו לי – את מועמדת למלכת היופי של ניצולי שואה. שאלתי: מה לי ולזה?

כשהתחלתי לספר את הסיפור שלי, צילמו ואמרו שאני מועמדת. המועמדות לא היתה קלה, כי היו צריכים לעשות דברים כמו שמלכות היופי הצעירות עושות. עם קידה, לבמה והכל. באיזה שלב רציתי לוותר אמרתי שאני בת 79 ושזה לא בשבילי. אבל אחר כך אמרתי לעצמי שאם הגעתי למעמד כזה שאני יכולה לספר את הסיפור של לאומה, והגעתי עם משפחה ענפה, עם ילדים ונכדים – אני לא צריכה לברוח אלא להתגבר ולהיות עד הסוף.

מצעד החיים, בית העלמין היהודי ביאשי

כל חיי לא סיפרתי כלום לילדים. כשבחרו אותי, סיפרתי בפעם הראשונה, ואז כולם אמרו לי – סבתא, אף פעם לא סיפרת לנו כלום. עניתי – רציתי לשכוח לא להיזכר. כי סבלתי שם, וסבלתי גם פה. ולא רציתי שהבת שלי תיקח את זה ללב.

תחרות היופי שינתה אותי, הכניסה בי אומץ לספר את הסיפור שלי ובכך עזרה לי לשחרר משהו מהמועקה שהיתה לי. הייתי יותר משוחררת לספר את הסיפור שלי, הסיפור שלפני כן לא רציתי לספר כי רציתי לשכוח את מה שעברתי. בחירת מלכת היופי פתחה לי דלת חדשה בחיים.

אני בכנסת ישראל מספרת את סיפור חיי, 2018 

אחר כך כבר הכל נפתח – סיפרתי בבית הספר של הנכדה שלי, סיפרתי ברדיו, וגם בכנסת, הסיפור שלי נמצא גם ב YNET.

לסיפור המתועד כאן קראתי באותו שם שקראתי לספר שכתבתי. צילום שער הספר מצורף כאן.

 

סרטון אודות חייה של רחל:

הזוית האישית

רחל: אני רוצה לציין שכל הזמן שהייתי עצורה ולא דיברתי, לא היה לי קל, היה לי מועקה. צריכים להוציא וצריך להיזכר, וצריך לספר, מכיון שלא עוד הרבה יישארו ונשארו בגיל המופלג שלנו כדי לספר לאומה את הסיפור שלנו. לאט לאט כולם נעלמים, אז חשוב לספר ולכתוב כדי שיישאר לנצח.

עדי: זכיתי להכיר אישה יוצאת דופן, תוססת, חברותית ואינטליגנטית, שלא נתנה לשום דבר לעצור אותה. לא לגיל, לא להסטוריה ולא לשום דבר. במהלך השיחה הראתה לי תמונות מבת מצווה שחגגה בארץ (עלתה ארצה בגיל 16), ריקודי סלסה, טיולי טרקטורונים, טיולים מסביב לעולם, שיט בקאריביים, ועוד. רחל לימדה אותי רבות, על אהבת החיים, ועל כוחות פנימיים וחיצוניים של החיים.

מילון

שער העלייה
שער העלייה היה יישוב קליטה ומחנה עולים במערב חיפה[1], ששימש כמחנה מעבר מרכזי לעולים שהגיעו לנמל חיפה בעלייה ההמונית שהחלה מיד לאחר קום מדינת ישראל. (ויקיפדיה)

DDT
חומר להדברת מזיקים ממשפחת האורגנוכלורינים (ויקיפדיה). שומש לחיטוי מעפילים ועולים חדשים שהגיעו לארץ בסוף שנות ה-40, במטרה לפטור אותם מכינים ומטפילים מפיצי מחלות אחרים. (מכון דוידסון)

פחונים
פחון הוא מבנה פשוט העשוי מלוחות פח או פח גלי אשר בנייתו היא פשוטה מאוד וזולה. פחונים היו גם מקום מגורים לעולים חדשים בימים הראשונים לקיום מדינת ישראל. המבנה בא למלא את מקומו של האוהל שנטה ליפול ברוח ולהירטב בגשם והיה חשוף לשינויי האקלים בקיץ ובחורף. (ויקיפדיה)

מעברה
מַעְבָּרָה, או בשם הרשמי "יישוב קליטה", היו יישובים זמניים, אשר התקיימו במדינת ישראל בשנות ה-50. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”האדם חזק יותר מאבן“