מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

אשמע, אזכור ואנצור

עילי וסבתא חנה
החתונה
משנה מקום משנה מזל

שמי הרטמן חנה, סבתא של עילי הרטמן, נולדתי ב 31.1.1949 בארץ ישראל להוריי בת שבע ושלמה ניר ז"ל.
אני והוריי

 
אני והוריי
הוריי עלו לארץ מרוסיה, לפני מלחמת העולם השנייה. אמי עלתה לארץ עם בני משפחתה: הוריה, שתי אחיות ואח. אבי עלה לארץ לבד כי כל משפחתו נספתה בשואה. בארץ הכירו בני הזוג, התחתנו ואבי, שהיה בודד, שמח מאוד למצוא משפחה ואף להתגורר יחד עם הורי אשתו בדירת שלושה חדרים בתל אביב ברח' צ'לנוב ולאחר מכן, ברח' לוינסקי בדמי מפתח כפי שהיה נהוג.
 
תקופה קצרה אחרי החתונה פשטה מחלת המלריה בארץ, הוריי חלו ופנו לעזרה רפואית. הזריקו להם זריקה ששימשה מרפא למחלה. אבי הבריא מיד ולאמי נגרם נזק בשריר הלב. היא הפכה להיות חולת לב קשה ואסרו עליה להוליד ילדים. לאחר כ-9 שנים, קרדיולוג מוכר לקח אחריות והרשה לה ללדת. אחרי תקופה של 10 שנות ציפייה… נולדתי ונשארתי בת יחידה.
 
אמי במקצועה הייתה גננת והיה לנו גן פרטי בבית. הסלון והמרפסת הגדולה שִמשו את הגן, חדר אחד שִמֵּש להוריי סלון וחדר שינה גם יחד ואת החדר השלישי חלקתי עם סבי וסבתי ז"ל. בהיותי בת שנתיים, סבי הלך לעולמו ונותרתי בחדר עם סבתי.
 
אבי עבד במשטרת ישראל במחלקת התשלומים ובשעות הפנויות נתן כתף וסייע לנהל את הגן. מיום הולדתי חייתי בגן ובגיל 3 הצטרפתי לקבוצת הילדים. לא היו לי קשיי הסתגלות- נהפוך הוא: הרגשתי בעלת הבית והתחלתי לנהל את המקום; ילדים שאהבתי- היו מאושרים ואלה שלא- סבלו. בחגיגות ואירועים מיוחדים רציתי מקום חשוב ונכבד: הרי "מגיע לי", "אני הבת של הגננת ואני החשובה מכל ילדי הגן". כאשר כל הילדים הלכו הביתה, אני נשארתי לשחק בגן.במהרה הבינו הוריי כי אני פוגעת בפרנסה והעבירו אותי לגן ששכן בשכונת "יד אליהו" בת"א. האירוע לא היה לרוחי, אך לא הייתה ברירה.בפגישותיי עם חברות חדשות, ראיתי שלילדים יש חדר משלהם ורק אני גרה עם סבתא. ביקשתי חדר לעצמי, אך יכולתי ליישם זאת רק בשבת כאשר העבירו את מיטתי לגן, פינו את הרהיטים, נתנו לי שולחן אחד, פרשו עליו מפה לבנה והיה לי חדר ליום אחד עד מוצאי שבת.
 
בגיל 5 עברתי לגן חובה וממנו לבית ספר "ביאליק". היו לי הרבה חברות והתנתקתי מעט מהגן הפרטי שלי. מה גם שילדותי לוותה במשברים רבים עקב היעדרותה של אמי מהבית בגלל התקפי לב מרובים שעברה. משחקי ילדות שחוויתי היו: קלאס, קפיצה בחבל, גוגויים, גולות, 5 אבנים ומשחקי שולחן שהיו לי בבית, אותם הכינה אמי לגן. תחביבי בימים אלה היה אוסף מפיות, ייבוש פרחים וגידול תולעי משי. כמו כן מול ביתנו ברח' לוינסקי היה אולם אירועים "שלתיאל". מידי ערב, התקיימה שם חתונה ומאוד אהבתי לראות את הכלות ביום חופתן. לפנות ערב, מידי יום, לבשתי שמלה יפה, חציתי את הכביש וחיכיתי בכיליון עיניים לבוא הכלה. מידי שבת, בשעות הבוקר, נהג אבי לקחת אותי לטיול רגלי לבית ביאליק, שם בילינו את שעות הבוקר ומעלי עץ האורן היינו מכינים שרשראות ארוכות. אני קשורה למקום עד עצם היום הזה ומרבה לקחת את נכדיי ולשתף אותם בחוויה. בית ביאליק היה לי כבית שני. היו שבתות בהן אבי הרכיב אותי על אופניו לחולון על מנת לבקר את דודתי ולאכול ממטעמיה.
 
כשמלאו לי 11, עברנו לגור בעיר חולון. עם המעבר לחולון, נסגר הגן הפרטי בת"א, אמי עברה לעבוד בהוראה וחינכה כתות א-ג בבי"ס "כצנלסון" בעיר. אני עברתי מבית ספר "ביאליק" בת"א לבית ספר "גורדון" בחולון. הייתה לי כתה נהדרת ורכשתי מהר חברות, איתן אני בקשר עד היום. הגענו לחולון ביום בו מלאו לעיר 25 והשתתפנו באירועים הגדולים לכבודה.בדירתנו החדשה, חגגו לי בת מצווה.  
בת המצווה

 
בת המצווה
 
הוזמנה רק המשפחה הקרובה, ניגנתי בפסנתר, הוכנה ארוחה חגיגית- אירוע מאוד מצומצם בהלימה למצב הכלכלי של הוריי באותם ימים. לרגל האירוע קיבלתי מתנה: אופניים ששופצו ושִמשו בעבר את בת דודתי. כמו כן, נערכה חגיגה עם חברה לכִּתה באולם הספורט בבית ספר "גורדון"- במקום בו נערכים כיום הטקסים של נכדיי. בוגרת בי"ס "גורדון", עברתי לתיכון "קוגל", אך בהיות בת 15.5 אמי נפטרה ועמדתי בפני דילמה: האם ללמוד להיות אחות ולסייע לחולים כמוה או ללמוד בסמינר ולהמשיך את דרכה. בחרתי באפשרות השנייה ובכיתה י"א עברתי לתיכון של סמינר הקיבוצים. לא הייתה מאושרת ממני. קיבלתי שם יחס אישי וחם מה שהיה נדרש באותם ימים קשים.
 
בתקופה זו עשיתי שינוי משמעותי בחיי: החלפתי את שמי לנירה- כדי שתהא מזכרת לשם משפחתי ניר שכה אהבתי. לימים, כשהכרתי את בעלי לעתיד, הוא התנגד לשינוי וכך חזרו לקרוא לי בשמי הנוכחי. ימי הבגרות היו מלאי תוכן ועשייה. חברי ואני הקמנו חברה סלונית, מידי יום שישי נפגשנו בבית אחר. רוב המסיבות היו בביתי: מושקעות ועליזות ואבי נתן יד להצלחתן. בגיל 16 וחצי בחופש הגדול עבדתי בתור מדריכת ילדים בגיל הגן, בבית הבראה של משטרת ישראל בצפת, מקום אליו נהגתי לנסוע כל שנה בחופש הגדול יחד עם אבי לתקופה של שבוע. התגוררתי בבית ההבראה במשך חודשיים וחצי ונהניתי מעבודתי עם הילדים ומהבילויים במקום. כך עשיתי במשך 2 עונות ובשכר שהרווחתי קניתי אקורדיון, לימים השתמשתי בו בתור היותי גננת.
 
בהיותי בת 18, הגיע יהודה לאחת המסיבות, חייל בסדיר, בתחילת השירות. הכרנו באמצעות אחד החברים והפכנו חברים טובים. בתקופה זו למדתי בסמינר הקיבוצים, בכיתת גננות- מורות זו הייתה התקופה המאושרת בחיי. לא שרתתי בצבא כי המשכתי את לימודי ההוראה ברצף. בשנה השנייה של הסמינר, ב10.12.1968, התחתנתי עם יהודה. בחתונה בה השתתפו חיילים מהפלוגה והבנות מהסמינר. היינו הזוג הראשון שנישא מבין כל החברים, כמתנת חתונה קיבלתי מדודתי פמוט אחד העשוי מכסף טהור, אחד משני הפמוטים שהיו שייכים לסבתי ועבר מדור לדור למזכרת הפמוט השני נמצא ברשותה של בת-דודתי. 
אני הגננת

 
אני הגננת
בהיותי בת 20, הוסמכתי להיות גננת, התחלתי את עבודתי במעברת ג'סי כהן בחולון. שם עבדתי כשנתיים ופתחתי את הגן המיוחד בחולון: "הגן העגול", שנופח בעזרת בלון (ניפחו בלון גדול, עליו שפכו כמות גדולה מאד של בטון, כשהתייבש הבטון הוציאו את האוויר מתוך הבלון והוא נשלף החוצה) מכיוון שהיה זה הגן הראשון בארץ שזו צורתו, הייתה זו אטרקציה בינלאומית ובאו לראות את הגן מכל ארצות העולם. הגן האחרון בו עבדתי היה ברח' חצרים בעיר. אהבתי מאוד את עבודתי וחינכתי 31 שנים עד לפרישתי. ניתן לסכם כי רוב חיי הייתי בגן. כחצי שנה לאחר נישואינו, יהודה השתחרר מהצבא ועבר לעבוד בתעשייה הצבאית במפעל לייצור ציוד תעופתי. לאחר מכן, הוא עבד בחברה לתכנון ייצור והרכבה של רכיבים אלקטרוניים תעופתיים. כיום הוא עובד ב"אלתא" חברת בת של התעשייה האווירית, עוסק בהנדסת איכות. התחלנו את חיינו המשותפים בחולון ברח' יבנה בדירת שלושה חדרים בקומה הרביעית- כאן נולדה בִּתנו הבכירה, ענבל וכאשר מלאו לה חודש ועשרה ימים, פרצה מלחמת יום הכיפורים ויהודה גויס למשך שבעה חודשים. מיד לאחר המלחמה, נולד בנֵנו השני, עמית, אבא של עילי, בחגיגת הברית באולמי "ארגמן" בעיר התבשרנו כי הילד נולד נימול. מכאן, עברנו לדירה גדולה יותר ברח' עמק יזרעאל בעיר- שם התרחבה משפחתנו ונולדה לירון-הילה בתאריך בתאריך בו נולדה אמי.
 
בשנת 1995, עזבנו את העיר חולון ועברנו לגור בבית פרטי במועצה המקומית אזור. בבית זה התחלנו לחגוג את חתונות הילדים: ענבל נישאה לאסף ונולדו לה שלושה ילדים: מיקה נולדה בשנת 2000, הילי נולדה בשנת 2002 וגל נולד בשנת 2007, עמית נישא למיכל ונולדו להם שני ילדים: עילי נולד בשנת 2004 ויועד נולד בשנת 2007. בשנת 2000 פרשתי מעבודתי והייתה לי הזכות לטפל בשלושה מנכדיי: במיקה, הילי ועילי. את התעודה הראשונה במסגרת החינוכית, קיבל עילי ממני ועתה קיבלתי מתנה נוספת: לשהות במחיצתו, לשמוע ולהשמיע במסגרת "הקשר הרב דורי".
 עילי ואני

 
עילי ואני
כיום אני פנסיונרית, מבלה את זמני בספורט, פגישות חברתיות, טיולים בארץ ובחו"ל, בילוי עם הנכדים וציון יום הולדתם באופן אישי. ציון יום ההולדת מוקדש להעשרה, בילוי ומתנות- כיף משותף ושמח. רציתי לתת דוגמא ליום כיף כזה שנחגג יחד עם עילי ביום הולדתו ה-6 נסענו לתל-אביב ביקרנו בבית ביאליק עברנו בין חדריו ושמענו על קורות חייו משם עברנו לבייתו של הצייר ראובן רובין התבוננו בתמונותיו ועלינו לראות את חדר עבודתו. בתום שני הביקורים ערכנו השוואה מה השוני בין חדר של משורר לבין חדר של צייר. כמו כן חווינו הכנת שרשראות מעלי עץ האורן בחצר ביתו של ביאליק כפי שנהגתי לעשות בילדותי. משם המשכנו לבית קפה וקינחנו את הביקור בסעודה טובה, מובן שקנינו מתנות כפי שאני מאוד אוהבת לעשות שמדובר בנכדיי וכשאני רואה משהו מתאים להם האמרה השגורה בפי:" זה פשע להשאיר את זה בחנות". בימי שישי וערבי חג מתכנסים בביתי כל בני המשפחה לארוחה משותפת. לכל אירוע אני דואגת לערוך את השולחן בצורה ובצבעים המתאימים לאותו אירוע, העריכה כוללת: אביזרים תואמים, צבע המפה והמפיות, הקיפול המיוחד וצבע הפרחים. המפגש תורם לקשר בין האחים ובני הדודים וכולם שמחים להיפגש. לעיתים אנו נוסעים בייחד לגיבושון משפחתי לבית מלון או לטיול מה שמוסיף להרגשת הביחד, הילדים מתרוצצים מחדר לחדר והשמחה גדולה.במסגרת התכנית הייתה לי הזכות לעלות נקודות חשובות בחיי להיזכר בחוויות טובות ואחרות, להנחיל אותן לדור ההמשך על מנת שיזכרו, וינצרו.

מילון

מחלת המלריה
מחלת המלריה הינה מחלה שחלו בה אנשים רבים מיתושים אשר הכילו בהם את חיידק המלריה עקב מחלה זו החליטו לייבש את הביצות.

ציטוטים

”ניתן לסכם כי רוב חיי הייתי בגן “