מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

אני רוצה להיות בארץ.

דנה וסבתא ג'ורג'ט
סבתא ג'ורג'ט בתנועת הצופים
ששמעתי את סיפורי השליחים, היה לי ברור - אני רוצה להיות בארץ.

ילדות

נולדתי בשנת 1935 בקזבלנקה שבמרוקו.
 
משפחתי הייתה במצב כלכלי טוב, אבא עסק במסחר תבלינים. אמא הייתה עקרת בית. הינו 6 ילדים, 4 בנים ו 2 בנות. שם הרחוב בו גרנו היה: רחוב החייל אלברט לוי . אם אני לא טועה, שם הרחוב היה על שם יהודי שנפל במלחמת העולם הראשונה. ברחוב היו בניינים של 2 – 3 קומות ווילות. הבית שלנו היה גדול ומרווח ותמיד מלא אור.
 
עם השכנים היינו תמיד ביחסים מצוינים ממש כמו משפחה. לשכונה היה חלק מאד גדול בהוויית הילדות של הילדים, הרבה יותר ממה שקיים היום. אחת השכנות הייתה בת דוד של אבא מאלג'יר ששני אחיה נפלו ב-verdun, צרפת, במלחמת העולם הראשונה. מאד אהבתי אותה, הייתה לה בת אחת ואנחנו היינו כמו הילדים שלה. בסוכות אכלנו תמיד יחד באותה סוכה.
 
למדתי בבית הספר העממי וגם בתיכון של ה-alliance. המורים של התיכון ברובם היו מטורקיה. הם היו מורים נהדרים, שיצרו קשר חזק עם התלמידים ואנו כתלמידים הרגשנו שהם משקיעים בנו.
 
בשנת 1945 הייתי חברה, כשנה בתנועת הצופים (eclaireurs israelitese.i.f  de france).  עד שנת 1952 הייתי  חברה בתנועת "הבונים". הסניף היה בשכונה שלנו. שם היה כיף אמיתי, אני זוכרת שהרגשתי מאושרת, למדנו שירים  (את המילים כתבו באותיות לטיניות כדי שנדע את המילים בעברית ונדע לומר אותן) וריקודים כמו הורה, קרקוביה ועוד.
 
נעורים 

"החיידק" של אהבה לישראל התחיל לזרום בדמי, כשהמדריך היה חוזר מנסיעה לארץ  ישראל ומספר לנו על ים המלח ועל עין גדי. הייתי פשוט בוכה מהתרגשות. רציתי להיות שם, אולי גם מגעגועים לאחי לילו שהיה שם.
 
לאורך הזמן היו מגיעים שליחים מהארץ (מקיבוצים בעיקר) עם סיפורים שריתקו את כולנו. נסענו כל קיץ למחנה בהרים. בכל בוקר הינו מעלים את הדגל הישראלי ושרים את התקווה (כשאחד מאיתנו שומר שאף זר לא יגיע). אחרי הטקס, היינו מהר מורידים את הדגל חזרה.
 
בקיץ 1951 השתתפתי בסמינר, בעין סבע, קרוב לקזנלנקה שבמרוקו. שם פגשתי חניכים מערים שונות במרוקו: פז, מקנס, רבט, סלה וגם מצרפת. השליחים היו: ישראל אבידור, מקיבוץ כפר הנשיא ואמנון שמוש, שהיה חתיך בלונדיני, שהיום הוא אישיות מוכרת וסופר. הסמינר היה למעשה סוג של "גדנ"ע", אש לילה, הרצאות בנושאים שונים וכד'.
 
אמנון שמוש לימד אותנו שירים וריקודים ישראלים. החניכים בסמינר היו מכל הארץ ביניהם אריה אזולאי שהגיע לארץ כעולה חדש ושובץ בקיבוץ דורות. אריה התחתן ועבר לגור באשדוד שם עבד כמנהל תיכון. לאחר מכן כראש העיר אשדוד ולאחר מכן כנציג הסוכנות היהודית בפריז. כמו כן היה גם החניך היה רוברט אסרף, מהעיר רבאט, שהיה יד ימינו של מלך מרוקו, חסן. הוא יזם ותכנן את נסיעותיהם של רבין ופרס למרוקו ולחיזוק הקשר בין ישראל למרוקו. 
 
זהו, ברגעים האלו, כששמעתי את סיפורי השליחים, היה לי ברור – אני רוצה להיות בארץ…! אבל לצערי, כבר בשנת 1947 אבחנו אצל לאימי האהובה את מחלת הסרטן. היא טופלה והרגישה טוב עד לשנת  1954 . אחר כך המצב החמיר, נודע לנו שאין יותר מה לעשות – הרופא הודיע שגורלה נחרץ.  היא נפטרה בתאריך 6.6.1956
 
עולמי קרס.
הייתי צעירה מאד וזו הייתה השואה הפרטית שלי… בסוף שנת 1952התחלתי לעבוד במשרד הביטחון האמריקאי כפקידה בשפה האנגלית. בשנת 1956 מרוקו קיבלה את העצמאות והמצב התחיל להיות מפחיד. הדודים והדודות התחילו לחשוב על עזיבת מרוקו ומעבר למדינות אחרות: לצרפת?  קנדה? אמריקה?
 
המנהלת שלי,  שהייתה יהודיה וראתה את התקופה הקשה שעברתי בשנתיים האחרונות, שאלה אותי  אם הייתי רוצה לעבור לעבוד במשרדים שלהם  בפריז? קשה היה להישאר בבית ללא אמא ואמרתי כן בשמחה. הייתי אז בת 21. אלו היו שנים קשות עבורי.
 
אבא הסכים  שאסע ובסוף דצמבר, במוצאי שבת, טסתי לפריז. תוך יומיים , ביום שני כבר התחלתי לעבוד. המשרד היה באחד הרחובות מהchamps elysees  ומצאתי מגורים אצל אישה מבוגרת בדירה בבניין מאד יפה. הרגשתי שאמא שלי שמרה עליי מלמעלה.
בשנת 1958 הגעתי לארץ באוניה "ירושלים" כתייר,ת מיד היה לי טוב אבל החלטתי שקודם אני צריכה ללמוד עברית. נרשמתי לאולפן בפתח תקווה לקורס של 5 חודשים. גרתי ב"בית חלוצות" בקינג ג'ורג' בתל-אביב. עבדתי אצל יבואן חלקי חילוף ובמקביל גם הגשתי מועמדותי לעבודה בשגרירות האמריקאית בתל-אביב. התקבלתי ועם קבלת התשובה לגבי הבדיקה הביטחונית כחיובית, נקבע במקביל גם תאריך לחתונה שבעקבותיה עברנו לגור בבאר-שבע.
 
זוגיות ומשפחה
את בעלי, משה, פגשתי מיד כשהגעתי לארץ כתיירת בשנת 1958 נפגשנו בביתה של אחותי בעכו. נהניתי לדבר איתו. אחרי שנתיים של הכרות, התחתנו בעכו אצל אחותי. אבי, שהגיע לארץ בשנת 1959, היה נוכח לשמחתי בחתונתי.
 
בעלי עלה לארץ לאחר סיום לימודים אוניברסיטאיים בפריז. שם למד הנדסת מכונות בבית ספר הגבוה ecole des arts et metiers. למרות שגילו היה כבר גבוה יחסית למתגייסים לצה"ל והוא עבר כבר את גיל הגיוס. הוא התעקש להתגייס לצה"ל וגוייס לחיל הים. הוא יצא לקורס קצינים ושרת מספר שנים כקצין בחיל הים. עם שחרורו מצה"ל הוא התקבל לעבודה בקרייה למחקר גרעיני.
 
לאחר החתונה עברנו לבאר שבע שם גרנו 46 שנים. לאורך כל השנים הוא עבד בקמ"ג ובמקביל הקים, יחד עם חבר, מפעל כימי "פמול" שקיים עד היום. במהלך שנות עבודתו הושאל  ל-3 שנים  למשרד החוץ, שם שרת את המדינה כנספח מדעי לשגריר בפריז בצרפת. כל משפחתנו עברה לפריז ושהתה שם 3 שנים עד חזרתו לשירות במשרד הביטחון. בעלי היה ונשאר עד יום מותו  בשנת 2010, חברי הטוב ביותר והאדם האהוב עלי ביותר. 
 
נולדו לנו שלוש בנות: גילה, יעל ומיכל שלושתן בנות מקסימות ואהובות שרתו כקצינות בצבא וסיימו תארים ראשון ושני, הקימו משפחות והקשר בין המשפחות חם ולבבי.
 
אחי ואחיותי
הציוני הראשון במשפחה היה אחי אליהו או בשם החיבה שלו  "lilo". לילו גם הוא, היה בתנועת "הבונים" בשנת 1951 נסע לארץ עם הגרעין שלו (מה ש"שבר" את לבה של אמי). הם היו בקיבוץ עזה, שירת בצבא. בשנת 1955 היה בקיבוץ "צאלים" , אך כשנודע לו על מצב בריאותה של אימא, הוא ביקש שאעזור לו כדי לשחרר אותו. הקיבוץ דרש שנשלח לו כרטיס,"הלוך חזור ". זה לא היה פשוט בגלל המצב במרוקו, הייתה מחתרת ישראלית בקזבלנקה. הגעתי לשם למשרד והם סידרו הכל. כאשר אחי היגיע הוא יצא מהנמל בלי מזוודה ובלי  ניירת  מפחד שיעצרו אותו. הוא הספיק  להיות עם אימא כמה חודשים.
הוא מצא עבודה, פגש בחורה שהייתה שנה בארץ, הם התחתנו ועזבו ממרוקו לצרפת. שם הם גרים עד היום עם 3 ילדים ו-7 נכדים ,משמח אבל חבל שהם לא כאן איתנו ! אחי armand עלה עם אשתו לארץ במרס 1956  מקזבלנקה. הוא קנה דירה, חווה בבוסתן הגליל. אשתו התגעגעה לצרפת ומהר מאוד, הם חזרו לשם. נולדה להם שם בתם הבכורה.  5 שנים אחרי עזיבתם, שוב חזרו לארץ ועברו לגור בחיפה. אחי נפטר לפני 10 שנים ואשתו גרה עם משפחתה של בתה ונכדיה בשכונת דניה, בחיפה.
 
אחותי suzanne ובעלה ו-3 הילדים עלו לארץ באוגוסט 1956 . הם קנו בית ערבי בעכו ברחוב הראשי, לשם הגעתי וכשנכנסתי למרפסת וראיתי את הים, את הגלים אמרתי לעצמי: " אני לא זזה מפה". היום היא גרה בחיפה עם ילדיה, נכדיה וניניה. אחד הנכדים הוא ד"ר לירן שלוש, הוא עושה מחקר על סרטן בדם בבית החולים princesse margaret בקנדה, טורנטו. הוא חוקר בעל שם עולמי בתחומו.
 
אחי jojo עלה לארץ עם אשתו ושני ילדיו בשנת 1966. הם גרו באשדוד. במלחמת 6 הימים התנדב לצה"ל אף הוא. בניו ומשפחותיהם גרים בארץ באושר. נכדתו היא שחקנית מוכרת בסדרה הילדים "אליפים" וסרטים ישראליים אחרים. הוא נפטר בשנת 2010. אחי bebert חי בצרפת. משנת 1958 ועד 1973 הוא התגייס לצבא שם וקיבל אזרחות צרפתית. הוא הגיע לארץ כמתנדב והתקבל בכפר גליקסון. הוא עבר לערד ואז התחתן . יש להם 2 ילדים, בת עורכת דין ובן שהיה בצבא קבע כקצין בהנדסה קרבית (ב"עופרת יצוקה" וב"צוק איתן" מאד דאגנו לו) והוא שחיין בעל תארים.
 
המשפחה המורחבת
בעקבות המצב שהתדרדר במרוקו, רוב בני המשפחה נאלצו לעזוב את מרוקו. לא כולם בחרו בישראל כיון שישראל עוד הייתה בחיתוליה, מדינה צעירה בת מספר שנים שלא הייתה בנויה לתת מענה לרצונות ולצרכים השונים של אנשים שונים.
 
חלק מבני המשפחה עברו למדינות שונות ולא בחרו בישראל כאפשרות יחידה. דוד אחד שלי עבר ממרוקו לצרפת, 3 בני משפחה עברו למונטריאל וקנדה. אחת עלתה לארץ ונפטרה בירושלים, אחד עלה לארץ בשנת 1950 והשתקע בפרדס חנה והאחרון נותר במרוקו, שם הוא נפטר. כל משפחתו (אישה ו-12 ילדים) עברו לניו יורק שבארה"ב. כך שהיהודים תמיד היו וכנראה יהיו פזורים בתפוצות מעבר לעלייה השוטפת לישראל. אחד מבני משפחתי היה פרופסור ידוע לנוירוכירורגיה והיה בעל שם עולמי, פרופסור גו'רג' ועקנין. שנים רבות הוא ניהל את המחלקה הנוירוכירורגית בבית החולים איכילוב בתל אביב.
 תמונות מספרות בסרטון- תנועת הבונים שלי .

מילון

החיידק
החיידק הוא ביטוי שמשמעותו הוא אהבה עזה לארץ ישראל

ציטוטים

”ארץ ישראל קיבלה אותי בידיים פתוחות“