מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

"אני כאן למרות הכל"

אני ונכדתי בארוחת ערב משפחתית
בת 4 בחורף :)
עלייתי לארץ ישראל!

שמי, לילי קגן,  נולדתי להורים ניצולי שואה שהכירו אחד את השני במחנה עבודה בדרום אוקראינה (מחנה דומניובקה).

נולדתי בעיר אודסה בשנת 1947, עיר מאוד מפורסמת, בעיקר בשל יהודים מפורסמים, שיצאו מהעיר הזו כמו חיים נחמן ביאליק, אחד העם, יוסף קלאוזנר ומנדלי מוכר ספרים.

הילדות שלנו היתה קשה אבל מאוד שמחה. הייתי מאוד אהובה על כולם כי הייתי נכדה ראשונה אחרי שהמשפחה איבדה את יקיריה. העיר שוכנת על שפת הים השחור ובילדותי טיילנו הרבה מאוד בים, שטנו בספינות ורחצנו בחופים היפים.

אני אהבתי במיוחד את עונת החורף בגלל השלג (בנינו בובות שלג ושיחקנו בכדורי שלג).

בקיץ אהבנו לשחק בחבל, מחבואים, קלאס והרבה מאוד משחקי ילדות שכבר היום נעלמו מעולמינו.

אחד הזיכרונות המשמעותיים הזכורים לי הוא שבימי החורף כשהיה יורד שלג היינו מתכנסים כל המשפחה ליד עדן החלון וצופים בשלג הנערם והבית היה מלא חום וריחות של מאכלי סבתי. מרק עוף עם איטריות, קנידלך, קציצות עם תפוח אדמה, גפילטא פיש, רגל קרושה, קנישים ( בצקים ממולאים בבשר, פיטריות ותפוח אדמה) וכמובן לקינוח הרבה ליפתנים.

שמות הורי: אנה גולדשטיין אברמוביץ' ואבא שלי משה אברמוביץ'. המשפחה של אמא נשארה בזמן הכיבוש תחת מצור על העיר אודסה בעוד שאחיה ואביה נספו. אמא שלי וסבתא נשלחו למחנה עבודה. גדלתי על הרבה סיפורי זוועות וסיפורים אנושיים (שזה בעצמו נושא נפרד). אני זוכרת שהרבה שנים אימי וסבתי חיפשו את יקיריהם, כי בכל זאת חשבו שמישהו מהם ניצל. חיפשו אותם במדור לניצולים, ברדיו, ואפילו פנו לכל מיני ארכיונים. במרוצת הזמן נשלחו בקשות לארגון אמריקאי (ג׳וינט) ונמצאה התאמה בארץ. מצאנו בן אדם ששמו הפרטי ושם משפחה של אח של אמא שלי, אבל התברר שזו הייתה טעות. חלק מהמשפחה של אבא שלי ניצלו. אמא, אבא וסבתא השתחררו ממחנה בשנת 1944.

כיוון שאבא שלי בצעירותו היה פעיל בתנועת בית"ר ואפילו הכיר את ז'בוטינסקי, הוא נשלח מטעם השלטון הסובייטי לשנתיים במחנה עבודה בעיר סיקטיבקר (אזור צפוני) השייך לרפובליקת קומי.

אחרי השחרור ולמרות הטראומה שעברה משפחתי, היה להם רצון רב לחיים חדשים למשפחה ולגידול ילדים. אני נולדתי בשנת 1947 ואחרי נולדה אחותי בשנת 1952.

העובדה שהוריי היו ניצולי שואה, השפיעה על מהלך חיינו ואף עד היום. זה ניכר בצורך שלנו לסמוך רק על עצמנו ולא על זרים, חשש מלומר דברים בצורה חופשית ופומבית ומעל הכל הכמיהה לארץ ישראל, שהוא הבית הנצחי של העם היהודי ושיותר לא נצטרך להרגיש "זרים", תחושה שליוותה אותנו במהלך חיינו ועליה גדלנו.

למדתי בבית ספר למוזיקה מיוחד, במגמת פסנתר שבה לומדים את ההיסטוריה של מוזיקה, תיאוריה, הרמוניה, סולפז' ושירה במקלה. למדתי שבע שנים.  כשסיימתי, המשכתי ללמוד במכללה ואחרי זה עבדתי שש שנים בתור מורה למוזיקה לפסנתר ולימדתי ילדים לנגן בפסנתר. כיוון שהשלטון היה אנטי ישראלי אנטישמי, הרבה שנים היינו מסורבי עליה, במיוחד אחרי מלחמת ששת הימים.

בשנת 70, קבוצת יהודים אמיצים ארגנו חטיפת מטוס, כדי להפעיל לחץ על השלטון ולאפשר להרבה יהודים לעזוב את ברית המועצות. אחד מהמארגנים של מבצע זה, הכרתי אישית דרך אישתו, שעבדה איתי בתדיראן, קראו לו – מרק ליבצשיץ. (לצערי הם כבר לא בחיים). המבצע נכשל ולצערי המארגנים נעצרו ונידונו למאסר. הופעל לחץ בינלאומי גדול על הממשלה ובמיוחד על ידי ארגון "שלח את עמי" ובשנת 1972, עלינו ארצה. היינו קבוצה ראשונה גדולה של 500 איש. קרוב לזמן הנחיתה השמיעו לנו במטוס את השיר "הבאנו שלום עליכם", כולם התחבקו, בכו, התנשקו ומחאו כפיים.

אחרי זה, התחלנו ללמוד באולפן ובמקביל חיפשנו עבודה. לא עבדתי במקצוע שלי, עברתי הסבה ועבדתי בתור מבקרת איכות בקבוצת תדיראן תקשורת. מאוד אהבתי את העבודה שלי, את האנשים סביבי וזה היה הדדי. עבדתי בהרבה פרויקטים. קיבלתי תעודות הוקרה, קיבלתי 3 שעונים, אחד מהם על 10 שנות עבודה, השני על 20 שנות עבודה והשלישי על 30 שנות עבודה. קיבלתי גם פסלון עם דמות של כנר על הגג. (עם הכתוב "את המנגינה הזאת אי אפשר להפסיק"). כשהתחלתי לעבוד הייתי בחורה רווקה, התחתנתי ונולדה לי בת ואחר כך 2 נכדים ואחרי 35 שנה יצאתי לגמלאות.

יש לי משפחה נהדרת, נכדים אהובים ומקסימים ועכשיו אני נהנית מהחיים. יש לי חברים חדשים במועדון, אנחנו  יוצאים לטיולים והולכים לקונצרטים ועושים כושר. אני גרה בבת ים ומשתתפת בבית הספר הנשיא, בקשר הרב דורי. היו לנו מפגשים עם בנות מצווה, מאכלים לפי דתות ומשטרת בת ים היתה מוזמנת לטעום אותם.

חשוב לציין, שעד היום, אני נוהגת להכין מאכלים שאכלתי עוד לפני שעליתי ארצה. חלק מהם נשתמרו במתכונתם המקורית, כמו רגל קרושה, בורשט (מרק סלק),  ועוד. חלק מהמאכלים הותאמו עם השנים לארץ שלנו כמו: גפילטע-פיש בגרסה הפחות מתוקה.

מאחלת בריאות ושלום!!!

 

הזוית האישית

הפרויקט הזה הוא היכרות, חיבור בין שני הדורות וחוויה גדולה ובלתי נשכחת. אני רוצה לאחל לסבתי הרבה בריאות ושהרבה שנים תיהיה לי סבתא כזאת חמה, אוהבת ודואגת.

ואני סבתא לילי, רוצה לאחל לנכדתי הרבה בריאות, הצלחה ושתיהיה גם סבתא כמוני ונשאר עוד הרבה שנים קרובות ואוהבות.

מילון

וראניקי
סוג של אוכל (כיסונים)

ציטוטים

”"תאכלי שלא יחסר"“